בית הלוי חלק א נד

כו' ובודאי נראה דר"א ב"י חולק על הך דרשה דיבמות דדרשינן אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים ובזה ניחא לן טעמו של רב דס"ל דאפי' בחסר משהו אינו מטמא ולכאורה תיקשה דהא ר"א ב"י קרא קאמר רק רב ס"ל דהפסוק צריך להזהיר הגדולים וא"כ לר"א ב"י ולר"י ליכא בהך דלהזהיר הגדולים על הקטנים רק ב' כתובים וכיון דחדא מאידך לא אתי' שוב ליכא ב' כתובים הבאים כא' כלל ושוב ילפינן מחלב ושרצים דבכל איסורי תורה לא ספינן לי' בידים וגם באיסור נבלה ונאמר דהתוספתא ס"ל כן ומש"ה אמרה להך דרשה דוזבחת ואכלת ומ"מ ניחא הא דשחיטת חשו"ק כשרה אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק בפרק ג' מה' אבל הלכה ט"ו כרב דאינו מטמא כשהוא חסר ושוב דרשינן הך אמור ואמרת להזהיר הגדולים והוי ב' כתובים ומוכרח דלא צריך מצווה על השחיטה כלל

[ד] והנה גם בהא דפסק הרמב"ם דאינו מטמא כשהוא חסר השיג עליו הראב"ד והביא דהאלפס פסק דמטמא כשרובו קיים ועיי' בכ"מ שכתב טעמו של האלפס משום דקיי"ל משנת ר"א ב"י קב ונקי ומש"ה פסק כוותי' דלרוב מטמא והנראה לישב גם בזה דעת הרמב"ם דהנה רב מדייק מדכתיב לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ובברייתא דמביא הגמ' מדייק לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיברי' וע"ש בתוס' בנזיר שהקשו דב' פסוקים למה לי ובודאי נראה דלרב ניחא שפיר הא דצריך ב' מיעוטים דיש לומר דאי לא הוי כתיב רק מיעוט אחד הוי ס"ל כר' יהודה דאין הפסוק ממעט רק דאסור לטמא לאבר א' אבל לרוב מניינו הוי ס"ד דשפיר מטמא כיון דלא חסר אלא מיעוטו ומש"ה כ' הפסוק השני למעט אפי' רובו קיים ולא חסר רק מיעוטו וקושיות התוס' לא הוי רק לר"י ולר"א ב"י דס"ל דאם רובו קיים מטמא ולא ממעט רק לאבר א' דלדידהו למה נאמר ב' הפסוקים ועיי' בתוס' דסוטה דף ג' שהקשו ג"כ קושי' זו וכתבו להדי' דלר"ח משמי' דרב ב' קראי למה וצ"ע דלדידי' הא ניחא כמש"כ והנראה ליישב דלהוי ניחא גם לר' יהודה דלדידי' ליכא ב' מיעוטי כלל דהנה לכאורה קשה הא דאר"ח משמי' דרב לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר דלכאורה ממשמעותא דקרא קדריש לי' וא"כ הרי לאמו כתיבא בקרא ברישא דהכי כתיב כי אם לאמו ולאביו כו' וה"ל להביא הפסוק דלאמו וע"כ נראה דלאו ממשמעותא דקרא דרש דצריך שיהי' שלם רק מיתורא דקרא דס"ל לרב דלאביו מיותר להך דרשה דהנה איתא בתו"כ פרשה אמור יאמר לאמו מה ת"ל לאביו כו' הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל לאביו ויאמר לאביו מה ת"ל לאמו ומה אביו שהוא חזקה מטמא לו אמו ודאית לא כ"ש אילו כן הייתי אומר מה אביו שלא נתחלל אף אמו שלא נתחללה אמו שנתחללה מנין ת"ל כו' ויאמר בנו ובתו מה ת"ל אמו ואביו כו' יכול בנו ובתו הנפלים ת"ל אמו ואביו מה אמו ואביו בני קיימא כו' ונפרש תחילה דברי התו"כ בתחילה קאמר דאי הוי כתיב לאמו ומינה הוי ידעינן אביו לא היינו אומרים אלא אביו ידוע פי' וכגון שהי' אביו ואמו חבושין בבית האסורין אביו חזקה מנין מש"ה כתיב אביו ושוב פריך דיאמר לאביו ולכאורה מאי פריך הא יש לומר דאיצטריך לאמו כי היכא דלהוי אביו מיותר לגלות על אביו חזקה ואי הוי כתיב לאביו לחודא לא הוי מוקמינן לי' רק באביו ידוע זה אינו דהא קרא סתמא כתיבא ובודאי לא נוקים לקרא דלא איירי רק באופן זה שהיו חבושים בבית האסורים ורק בתחילה קאמר שפיר דאי לא הוי כתיב רק לאמו הא ממילא לא מצינן למילף רק דומי' דאמו דהוי ידוע ולא היינו יודעין אביו חזקה כיון דמאמו הוא דילפת לי' אבל אי הוי כתיב לאביו היינו מוקמינן לי' גם בחזקה כיון דסתמא כתיבא ומש"ה משני דהוי ס"ד מה אביו שלא נתחלל אף אמו שלא נתחללה ומש"ה נמי בתחילה כשהקשה דלכתוב רק לאמו לא מתרץ דאיצטריך לאביו דאי הוי כתיב רק אמו הוי ס"ד דוקא שלא נתחללה ומש"ה כתיב לאביו כי היכי דלהוי מיותר לאמו דנדע אפי' נתחללה ג"כ, כמש"כ דכיון דהוי כתב אמו סתמא בודאי דהיינו יודעין מי' אפי' נתחללה ורק אי הוי ילפינן לה מאביו לא היינו יודעין רק לא נתחללה דומי' דאביו דלעולם אינו נתחלל ולפי"ז הא קשה לפי האמת דכתיב בנו ובתו ומיני' הא ידעינן גם אביו חזקה מבנו ואמו נתחללה ידעינן מבתו דהא הם איירי בכל גווני כיון דסתמא כתיב ולא צריך הך לאמו ולאביו רק למעט נפלים וא"כ לכתוב רק אמו או אביו לחודא ולמה צריך תרווייהו וצ"ל כיון דחדא מוכרח לכתוב למעט נפלים כתב תרווייהו דאל"ה הוי ס"ד דלא בא למעט נפלים רק בא למעט חדא מהני תרתי דאי הוי כתיב רק אמו לא היינו אומרים דבא למעט נפלים רק בא למעט חזקה וגלי לן דבנו ובתו איירי רק בידוע וכן אי הוי כתיב רק אביו הוי ס"ד דבא למעט נתחללה ומש"ה כתיב אמו ואביו וידעינן מיני' גם חזקה וגם נתחללה ולמה כתבינהו כלל וע"כ בא למעט נפלים וא"כ איצטריך כל הפסוקים ושוב לא מיותר להך דרשה דבזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר והנה בהך סברא שכתבנו דאי הוי כתיב בנו ובתו ואמו הוי ס"ד דאמו באה למעט חזקה לכאורה י"ל דתלוי בפלוגתא דתנאי דהא בחולין דף י"א ילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ודלמא לאו אביו הוא ודחי דלמא בהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים ומשני אפ"ה אין אפוטרופוס לעריות הרי דס"ל להגמר' דאביו ידוע לא משכחת לה כלל ולעולם הוי באביו רק חזקה גרידא וילפינן מיני' דבעלמא אזלינן בתר רובא וגם מכה אביו חזקה הורגין ולא אמרינן דרק בהיו חבושין חייבו הכתוב להמכה וע"כ הטעם כיון דגם בחבושין לא הוי ג"כ ידוע והוי רק רובא וחזקה לחודא וזה הא איכא גם באינם חבושין ושוב אין לחלק בין חבושין לאין חבושין וכן הוא בשו"ת הרשב"א דאביו ליכא כלל ידוע דאין אפוטרופוס לעריות וא"כ הא הדר קשה דלכתוב רק בנו ובתו ואמו והיינו יודעין דאמו בא למעט נפלים דלא הוי מצי למימ' דאמו באה למעט חזקה דצריך דומיא דאמו דוקא בידוע דהא בבנו ובתו לא משכחת לה כלל דיהי' דומי' דאמו וע"כ הוי למעט נפלים ובשלמא לאביו לחודא לא הוי מצי למכתב דהוי ס"ד דבא למעט נתחללה ומש"ה צריך למכתב לאמו אבל אמו לחודא הא הוי מצי למכתב ואייתור לאביו ומש"ה דרש לי' רב למעט חסר ומיושב הא דלא הביא רב הך דלאמו דרק לאביו מיותר לי' להך דרשה ולהתו"כ נאמר דס"ל כר' ישמעאל דבנדה דף ל' קאמר ר' ישמעאל דיצירת הזכר למ"א ושל נקבה לפ"א וחכ"א אחד זה ואחד זה לפ"א וקאמר ר"י מעשה בקליפטורא מלכת יון שנתחייבו שפחותי' הריגה ובדקו ומצאו זכר למ"א ונקבה לפ"א אמרו לו אין מביאין ראיה מן השוטים מ"ט הך דנקבה אייתורי ארבעין יומין והדר איעבר ור' ישמעאל לשומר מסרינהו ורבנן אין אפוטרופוס לעריות הרי נראה דר"י לא ס"ל הך סברא ומש"ה הוי ס"ד שפיר מה אמו בידוע אף בנו בידוע וצריך למכתב אביו וא"כ רב ס"ל כרבנן דאין אפוטרופוס ואייתור לי' לאביו ואיכא ב' מיעוטי ומש"ה ידע דגם ברובו קיים וחסר רק אבר א' אינו מטמא לו ור' יהודה ס"ל כר' ישמעאל ועיין בכריתות דף י' ולדידי' לא אייתור לאביו כלל וליכא רק חדא מיעוטא דלה יטמא ומש"ה מוקים ליה רק דאינו מטמא לאבר וא"כ אנן הא קיי"ל כרבנן דאין אפוטרופוס לעריות ושניהם יצירתן לפ"א ויש לנו לפסוק כרב דאינו מטמא לחסר ונהדר לדידן דהרמב"ם פוסק דאמור ואמרת בא להזהיר גדולים על הקטנים ומש"ה הוי ב' כתובים הבאים כא' ומותר לספות לו נבלה בידים ומוכרח דלא צריך בר זביחה והתוספתא דחולין אתי כר"א ב"י דדרש הך ואמרת להוסיף טומאה דמותר לטמא לרוב בנין ומנין. אמנם ראיתי להרא"ש בפירושו לה' קטנות שכתב וז"ל ולכך שינה עליו הכתוב דבכל מקום כתיב בני אהרן הכהנים והכא כתיב הכהנים בני אהרן להזהיר הכהנים על בני אהרן וא"כ אין זה תלוי בזה וגם ר"א ב"י דדרש לי' בנזיר להוסיף טומאה מ"מ שפיר דרש הך דרשה דיבמות אמנם הרמב"ם אינו משועבד לזה ואיהו מפרש כמשמעותא דמלשון אמור ואמרת דרשינן ביבמות להזהיר הגדולים שיאמרו לקטנים ושפיר י"ל דר"א ב"י לא דרש לי' ואתיא התוספתא כוותיה דידיה

[ה] גם י"ל דאפילו אם נאמר דלא כמש"כ הפמ"ג ונאמר דהרמב"ם ס"ל כרוב הפוסקים דבכל איסורי תורה אסור לספות לו בידים דילפינן מהני תלת דלא הוי ב' כתובים הבאים כא' כלל מ"מ ניחא הא דפסק דלא כהתוספתא דבשבועות דף כ"ד בתוס' ד"ה האוכל מבואר מחלוקת רש"י ותוס' דרש"י