בית הלוי חלק א נב

ניתקן הוי תיקון ור"י הא אמר הלכה כסתם משנה ומדתנן שחיטת חשו"ק כשירה בעומדים ע"ג מוכרח דמדאורייתא אסור לספות לי' בידים מדהוי בר זביחה ולפי"ז הא גבי מילה הא הוי התיקון מיד ושוב הוי חובל ככל המלאכות דמצריך שיהי' בהם התיקון מיד דהרי אין לנו לימוד להוציא חובל מכלל כל המלאכות ואפ"ה הא תני בסיפא שם דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה ומוכרח ע"כ דס"ל לר' יוחנן כאביי ובודאי קשה לומר דרבא יחלוק בהא על ר' יוחנן * ועוד דבב"ק דף ל"ה משמע קצת דרבא ס"ל כר"י ולא כר' אבהו דמשני שם המשנה כר"י יעו"ש אמנם עיקר קושי' זו יש לתרצה בקל דבעיקר הסברא יש לומר דלא כהנתיבות ונאמר דמטעם אחר לא שייך גבי שבת הך סברא דאי עביד לא מהני וכמו שכתב הש"ך בחו"מ סי' ר"ח כיון דהמעשה זו עצמה יכולה להיות בהיתר רק היום גורם להאיסור לא אמרינן דלא מהני אבל קושי' הראשונה שכתבנו דלר"ש אליבא דר"י אמאי שחיטת חשו"ק כשירה דלדידי' הא אינן בני זביחה קשה וע"כ נראה דר"ת חולק על דברי התוס' דחולין דף ג' שכתבו דהא דשחיטת עו"ג הוי נבלה נפקא לן מקרא דוזבחת ואכלת דצריך שישחוט דוקא מי שמוזהר לאכול בלא שחיטה רק ס"ל כמש"כ הרמב"ם בפרק ד' מהל' שחיטה דשחיטת עו"ג נבלה נפקא לן מהא דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר הכתוב שמא יאכל מזבחו אתה למד ששחיטתו אסורה ולדידי' הא לא צריך בר זביחה כלל וכשישראל שוחט אפילו אינו מצווה על השחיטה מ"מ כשרה ושפיר י"ל דלר"ש מותר לספות לקטן איסורא בידים מדאורייתא ומש"ה לא הוי התיקון מיד ומ"מ שחיטת חשו"ק כשרה אי איכא גדול עומד ע"ג אמנם הראשונים הקשו על הרמב"ם בזה ויבואר בסי' שאח"ז אי"ה

**(הגה"ה *) עיין במס' תמורה דף ג' דתני תנא קמי דר"י כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה חייב לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וא"ל ר"י לא תתני מימר דבדיבורו קעביד מעשה ולכאורה קשה מאי הקשה לי' ר"י דלמא הברייתא נקטה מימר משום קרבן ציבור דאינו עושה תמורה והלאו דלא ימירנו הא קאי גם על ציבור וכמו דמוכח בתמורה דף ד' דפריך והרי תמורה הוי לאו הניתק לעשה ולקי ומשני משום דהלאו איכא גם בצבור והעשה ליכא בצבור וא"כ הא בציבור לא קעביד מעשה ומש"ה תני בברייתא דאפ"ה לוקה מומר מפי השמועה שנתקבל דלוקה אע"ג שאין בו מעשה. ומשמע דר' יוחנן ס"ל כאביי דמדקדק דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ולדידי בציבור הא ודאי דלא לקי כיון דלא מהני דלרבא דאמר דלא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הא גם בציבור אפשר דלוקה ומוכח דלא כמו שכתבנו בפנים ובזה מיושב לנו דברי הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה ה"א שכתב דבציבור אם המיר לוקה ולכאורה קשה דהיאך פסק כר' יוחנן דהא ר"י דאמר לא תתני מימר מוכרח דס"ל דבציבור אינו לוקה כיון דלא אתעביד מעשה ולפי"ז ניחא דהא ר"י לא משבש הברייתא רק משום דס"ל כאביי והרמב"ם דפוסק כרבא דלא מהני אין לנו לשבש הברייתא וגם בציבור לוקה מפי השמועה. [ומדברי הרמב"ם הללו מוכרח דפוסק כרבא דלאביי דהא דלוקה משום דמהני א"כ הא ודאי דציבור אינו לוקה ובשו"ת הגאון ר' עקיבא אייגר זללה"ה זיע"א נסתפק היאך פוסק הרמב"ם כאביי או כרבא ומכאן הא מוכרח דפוסק כרבא] רק זה יש לדחות דהא י"ל דהא דתני קמי דר"י לאו ברייתא היא רק ההוא אמורא מעצמו אמר כן דבהני תלת לוקה ומדקדק לה מהמשנה דקתני דהמומר סופג ארבעים ולזה השיבו ר"י דלא תתני מומר די"ל דהמשנה לא איירי רק ביחיד והוי מעשה משום דבדיבורי' קעביד מעשה ולעולם מצי ס"ל דלא מהני רק ציבור, אינו לוקה משום דליכא מעשה והא דפוסק הרמב"ם דלא כר"י וכ' דגם ציבור לוקה י"ל משום דבתמורה דף ב' אמרינן דאם המר ימיר בא לרבות אשה ופריך למה לי קרא הא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכתב שם רש"י גירסא דמשני סד"א ה"מ לאו שיש בו מעשה אבל אין בו מעשה לא קמ"ל ועיין בלח"מ שהוכיח דע"כ הרמב"ם הי' גורס כן והרי הך פסוק איירי בקרבן יחיד וכדכתיב והי' הוא ותמורתו יהי' קודש ובהך קרא כתיב הריבוי דנשים ומוכח דגם היכא דעושה תמורה הוי ג"כ לשאב"מ ולא ס"ל סברא דר"י דבדיבורי' קעביד מעשה גבי תמורה ושוב אין מקום לחלק בין ציבור ליחיד וגם ציבור לוקה ולר"י נצטרך דמש"ה צריך לרבות נשים משום דס"ד ה"מ לאו השוה בכל וכגירסא דידן ועכ"פ אין מזה ראיה דר"י ס"ל כאביי

)** סימן טו יבואר הטעם בהא דקיי"ל דשחיטת עובד כוכבי' הוי נבלה מאיזה טעם הוא ושייך לסימן שלמעלה וגם יתברר בו באיסור עשה אי מותר להאכיל את הקטן בידים או לא

הרמב"ם כתב דשחיטת עו"ג דהוי נבלה נפקא לן מדכתי' וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל משחיטתו מוכח דשחיטתו אסורה והרא"ש בפרק א' דחולין השיג עליו די"ל דהתורה הזהירו שלא תאכל עמו מה שזבח בתוך ביתו וזה יש לישב דלזה לא הי' צריך לכתוב הך מזבחו דהא פשיטא דמה ששחט בלא ראיית ישראל דאסור מספיקא דהבהמה יש לה בחיים חזקת איסור וע"כ הא דכתיב מזבחו הוא לאשמעינן דשחיטתו הוא דגרם האיסור ואפי' ראו אותו ששחט יפה. ועיי' ברא"ש שהסכים לדברי התוס' דנפקא לן מדכתיב וזבחת ואכלת דמי שהוא מצווה על השחיטה הוא דשחיטתו כשרה אבל מי שאינו מצווה על השחיטה לא וראיתי בביאורי הגר"א ביו"ד סי' ב' שהביא דברי התוספתא דמבואר בה להדי' כהתוס' והרא"ש דמוזבחת ואכלת נפקא לן ובודאי קשה טובא מדוע לא פסק הרמב"ם כן. והנראה בטעמו של הרמב"ם דהרי בריש חולין דתנן דחרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן דשחיטתן כשירה ולהתוס' הא קשה דחשו"ק הא אינם מצווין על השחיטה ולהוי נבלה אפי' בשחטו שפיר ומוכרח לומר להתוס' כמו שכתבנו בסימן שלפני זה בשם הנודע ביהודה דגם הם מקרי בני זביחה דאע"ג דאינו לוקה באוכל נבלה מ"מ שם של האיסור איכא גם על הקטן רק דאינו נענש עליו ולא מבעי' למ"ד דקטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו הא ודאי דמוכרח כן דעצם האיסור הוי גם לגבי הקטן אלא אפי' למ"ד דאין מצווין להפרישו מ"מ הא אסור להאכילו בידים וא"כ הא י"ל דהרמב"ם לשיטתו דהא כבר העיר הפרמ"ג בפתיחתו על או"ח דהרמב"ם ס"ל דלהלכה מותר מה"ת ואפי' להאכילו בידים ומוכרח דמה"ת ליכא שום איסור לנבי הקטן ואפ"ה שחיטתו כשירה יעו"ש וא"כ הרמב"ם לשיטתו מוכרח ע"כ לסבור דלא צריך כלל שיהא בר זביחה

[ב] ואין להקשות על זה מהא דבסנהדרין דף נ"ה בסוגי' דתקלה וקלון דאמרינן גבי קטן הבא על הבהמה כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחם עליו על דידי' חס רחמנא על הבהמה לא חס רחמנא ונהרגת הרי מבואר דגם על הקטן איכא עצם האיסור וחשבינן לי' תקלה וכבר מבואר ראי' זו בתבואות שור בסי' א' יעו"ש. אמנם גם זה ניחא דהא ביבמות דף קי"ד מביא הגמר' שלשה דרשות להזהיר הגדולים על הקטנים גבי שרצים כתיב לא תאכלום ודרש לא תאכילום וגבי דם כתיב כל נפש מכם לא תאכל דם וגבי טומאה כתיב אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים. וצריכא דאי כתב רחמנא דם משום דכרת ואי כ' שרצים משום דבמשהו ואי כ' טומאה סד"א שאני כהנים דריבה בהם הכתוב מצות יתירות וע"ש דרצה הגמר' להוכיח מזה דקטן אוכל נבלות ב"ד מצוין להפרישו ודחי הגמר' דכל הני תלתא קראי קאי לאסור לספינהו בידים אבל הא לכל הפחות נוכל ללמוד מהם דבכל איסורי תורה לא ספינן לקטן בידים מדאורייתא מדחזינן בהני שלשה דאסור וא"כ עיקר סברתו של הרמב"ם דס"ל לפי הבנת הפמ"ג דבשארי איסורים מ"מ שרי מה"ת צ"ל כמו שכתב הב"י באו"ח סי' שמ"ג בשם המזרחי די"ל דאע"ג דעבדינן צריכותא דחדא מאידך לא מצי אתי' מ"מ הרי חדא מתרתי היינו יכולין ללומדה ומהא דכתבה התורה השלישי הוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ומש"ה הרמב"ם לשיטתו דפסק בהני שלשה דלא אסרה התורה רק לספות לו בידים וכמבואר בב"י שם ומש"ה ס"ל כיון דהוי ב' כתובים שרי בשארי איסורין אפי' לספות לו בידים. ועיי' בנו"ב מה"ת ח"א סי' א' שכתב דלהרמב"ם צריך לומר כן וא"כ ניחא הך דסנהדרין דהא כיון דכל הני שלשה לא מצי אתי' חדא מחדא רק חדא מתרתי וא"כ הא ליכא הוכחה מהא דכתבה התורה הפסוק השלישי רק דשוב אין ללמוד בשארי איסורים מינייהו היכא דלא יהי' אפשר ללמוד