בית הלוי חלק א מח

[ז

] ולכאורה קשה לי מהא דבביצה דף ל"א תנן בית מלא פירות שנפחת נוטל ממקום הפחת רמ"א אף פוחת לכתחילה ונוטל ופריך בגמרא על ר"מ והא קסתר אהלא ומשני באוירא דליבני וכתב רש"י דלת"ק דאוסר לפוחתו לכתחילה הא דלא הוי גם כשנפחת מוקצה מחמת איסור משום דלא הוי בפחיתתו איסורא דאורייתא לא הוי מוקצה וכדאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת ואם עבר ותיקנו מתוקן והתוס' חלקו על זה וכתבו דאתי' הך משנה כר"ש דלא ס"ל מוקצה גם הרמב"ן במלחמות הביא ראיות דבאיסור דרבנן הוי מוקצה וע"ש מה שכתב לתרץ קושייתו של רש"י וקשה לי דהרי בביצה דף ו' אמרינן דעגל שנולד מן הטרפה מותר הואיל ואתמול הוי מוכן לכלבים וכן בפסחים דף נ"ו אמרינן דפירות הנושרין לא הוי מוקצה הואיל והוי מוכן לעורבים ומוכן לבהמה הוי מוכן לאדם וא"כ הרי ק"ו דמחמת איסור דרבנן צריך להיות אינו מוקצה הואיל ומוכן לקטנים והא ודאי דקטנים לא גריעי מעורבים וא"כ למה דחקו רש"י ותוס' והרמב"ן ובשלמא להחולקים על הרשב"א וס"ל דגם איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים וכן גם להרשב"א באיסור דאורייתא אע"ג דמסקינן דאין ב"ד מצוין להפרישו לא קשה לי דא"כ לא להוי מוקצה משום דהוי מוכן לקטנים דזה אינו דהא כיון דלא ספינן ליה בידים א"כ ע"כ איכא שמו של האיסור גם לגבי הקטן ורק דקטן העושה איסור אין ב"ד מצוין להפרישו שלא הוזהרו ב"ד להזהיר את הקטנים אבל שם האיסור איכא עליו א"כ הא לא שייך לומר דהוי מוכן לקטן ולא דמיא כלל לכלב ועורב דלדידהו הוי מוכן גמור אבל באיסורא דרבנן ולהרשב"א דמתיר לספות לו בידים א"כ ע"כ איסור דרבנן הוי היתר גמור לגבי קטן מדנותנין לו בידים וא"כ הא הוי שפיר מוכן לקטן ואח"כ כשנסתלק האיסור צ"ל גם מוכן לגדול וא"כ הא מוכרח מרש"י ותוס' והרמב"ן שדחקו בזה שחולקים על הרשב"א וא"כ הא תיקשה לנו דברי הר"ן אהדדי דהא הוא ס"ל כהרשב"א ובביצה גבי בית מלא פירות הביא כל קושיות של הרמב"ן על פרש"י והסכים עמו וכן קשה לי על הרשב"א בעצמו דהמ"מ כתב בשמו בפ"ב מה' יו"ט דהך דבית מלא פירות איירי ברעועה שדעתו עליו שיפחת ומשמע דס"ל דבלא"ה הוי מוקצה אף לפי מה דמוקמינן ליה באוירא דליבני דהוי רק דרבנן לחודא מ"מ אסור משום מוקצה והרי לדברי עצמו לא צריך להיות מוקצה כלל ויותר קשה דהרי גם בבנין גמור ובריא הא ליכא בסתירתו רק איסור דרבנן דהא הוי מקלקל אם אינו סותר ע"מ לבנות ומותר לקטן וצ"ל מוכן רק זה יש לדחות ונאמר דכיון דמצד עצמיות המלאכה הוי מלאכה גמורה דאורייתא ורק משום דהוי מקלקל פטור עליו יש לומר דהוי כמו מלאכה שא"צ לגופה דהראינו פנים מסבירות דאפי' אם נאמר כרשב"א מ"מ לא ספינן ליה בידים אבל קושיא הראשונה במה דלא סגי ליה להרשב"א במה דהוי באוירא דליבני וכן לדעת הר"ן והרשב"א שהבאנו בראשי' דברינו דאפי' במשאצל"ג שרי להרשב"א קשה ולכאורה נראה מכאן סיוע לדברי הב"י באו"ח סי' שמ"ג שכתב דהא דכתב הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לו בידים גם הוא לא כתבה רק להלכה ולא למעשה אבל עכ"פ על הר"ן קשה והנראה לומר דבפסחים דף נ"ו בתוס' ד"ה הוי כתבו וז"ל ואפי' אי לא שרי הכא אלא למי שיש לו עורבים הרי דנסתפקו התוס' בהא דאמרינן דהוי מוכן לעורבים אי בעינן דוקא שיהיו לו עורבים דוקא או לא בעינן ובעירובין דף מ' בתוס' ד"ה הא ודאי כתבו בפשיטות דהא דפירות הנושרין לא הוי מוקצה היינו ביש לו עורבין דהוי מוכן לעורבים הרי דס"ל דבעינן יש לו דוקא ועי' בר"ן פ' כירה שכתב וז"ל ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפי' עניים אין מטלטלין אותן שכבר הוקצו מדעתו של בעה"ב העשיר ולא בעינן שיהיה מוקצה לכל והכי נמי משמע בגמרא גבי מפירין נדרים בשבת שהן לצורך השבת דפריך מי יאמר דמזדקק לה בעל [פי' וא"כ גם כשהפר לה אסורה לאוכלן משום מוקצה] אלמא מפני שאסרה הככר על עצמה הוי מוקצה עכ"ד ולדידיה הא ודאי הא דאמרינן דהוי מוכן לעורבים בעינן דוקא שיהיה לו עורבים דבאין לו לא מהני מה דהוי מוכן לגבי אחרינא כיון דלהבעה"ב לא הוי מוכן ומש"ה דחיק בהך דבית מלא פרות דהרי סתמא נקטה המשנה דמותר ומשמע גם באין לו קטנים וכל זה דחוק קצת אבל להרמב"ם דגם דרבנן לא ספינן ניחא: והנה יעויין במס' נדה דף ל"ב דקאמר רב יוסף מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה ופריך בגמרא והא תרומת חו"ל אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא ומשני לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה דסיכה הוי כשתי' והרי תרומת חו"ל הוי דרבנן וגם הא דסך הוי כשותה כתבו שם התוס' בד"ה וכשמן דהוי רק מדרבנן ואפ"ה הוצרכו להטבילה ומוכח דלא ספינן לקטן אפי' איסורא דרבנן ולהרשב"א צ"ל דההיא דפומבדיתא ס"ל דקטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו ולדידיה גם איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים שוב מצאתי במל"מ סוף ה' מאכלות אסורות רמז לקושיא זו מהא דנדה על הרשב"א יעו"ש שהקשה עוד מהא דיבמות דף ע"א בעי רמי בר חמא קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנו מעכבא או לא מעכבא והרי סיכה הוי דרבנן ולכאורה היה נראה לומר דעד כאן לא כ' הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לו בידים רק ליתן לו נבילה והקטן יאכל אותה אבל להאכילו ממש כגון לתחוב לו בבית הבליעה גם הוא מודה דאסור והרי זה לשון הרשב"א ביבמות דף קי"ד ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש דהא למ"ד בשל תורה ב"ד מצוין להפרישו בשל דבריהם אין מצוין כו' וכיון דקיי"ל דבשל תורה אין ב"ד מצוין להפרישו בשל דבריהם נחתינן בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפי' לומר לו לאכול הרי דקדק וכתב דמותר לומר לו דס"ל דבאיסור דרבנן לא תיקנו שיהיה אסור לגדול לומר לו או להושיט לו וכמו דאסור באיסורא דאורייתא אבל לתחוב לו בבית הבליעה או לסוכו בדבר איסור שפיר י"ל דגם הרשב"א מודה דאסור גם בדרבנן והרי חילוק זה מצינו במקום אחר דביו"ד סי' ס"ב כ' הטור דאבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין ולא בטמאין וכ' הש"ך שם בשם הב"ח דנ"מ בזה לענין להושיט לבן נח וע"ש בפמ"ג שהסביר דבריהם בשם שו"ת אמונת שמואל דאע"ג דב"נ ודאי מוזהר על הטמאים כטהורים מ"מ ליכא בו משום לפני עור כיון דבישראל ליכא איסור אמה"ח בטמאין דס"ל דהך דלפני עור לא הוי רק באם שיש האיסור גם על המושיט לו וכבר הקשו עליו מהא דמבואר בב"מ דף יו"ד בתוס' שם דישראל שקידש גרושה לכהן עבר על לפני עיור והרי בישראל ליכא איסור זה והנראה פשוט דהב"ח לא כ' כן רק במושיט לו אבל במאכילו בידים בודאי דבכל גווני אסור דנמצא הוא מכשילו וכן בישראל כשמקדש עבור כהן גרושה הוי כמאכילו איסור בידים וכן נחלק לענין קטן באיסור דרבנן דרק ליתן לו והוא בעצמו יאכל שרי אבל כשסכו שמן של תרומה הא מאכילו ממש אסור גם בדרבנן ולפי זה מיושב לנו גם כן מה דהקשינו בהא דביצה דבאיסור דרבנן אמאי הוי מוקצה נימא דהוי מוכן לקטנים דזה לא נקרא מוכן כלל כיון דשם של האיסור הוי גם לגבי הקטן ורק דלא תיקנו בו שיהיה אסור להושיט לו אבל האיסור עצמו איכא גם לגבי הקטן דהא להאכילו ממש אסור כן היה אפשר לומר לכאורה אמנם בדברי הר"ן מצאתי להדיא להיפוך שכתב בריש פרק יוה"כ דלהרמב"ם דס"ל דאיסור רחיצה וסיכה ביוה"כ הוי דאורייתא קשה הא דתנן התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דהיינו דמותר לגדול לרוחצו ולסוכו כו' ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרינן ביה לא תאכילום כו' ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצרכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור דרבנן ואפי' בידים כו' הרי דס"ל דכיון דהוי דרבנן מותר לגדול גם להרחיצו ולסוכו בידים ממש ולא ס"ל חילוק הנ"ל ולדידיה הא קשה מהך דמס' נדה ודיבמות הנ"ל ואע"ג דעיקר דקדוקו של הר"ן שכתב דבגמ' מוכח דמותר לגדול לרוחצו היינו מהא דפריך שם דף עח והא מותרין לכתחילה קתני והרי שם בלא"ה אין הפירוש דמותר לגדול לרוחצו בידים וכמו שכתב המג"א בסי' תרי"ו ס"ק א' דא"כ הא גם הגדול נהנה ממילא בעת הרחיצה וא"כ הא שוב י"ל דלא שרי