בית הלוי חלק א מה

קצת אבל הכא ליכא דהא נפק י"ח בביטול עכ"ד ובע"כ הא דכתב הר"ן דלשרפינהו ביו"ט כוונתו דישרפנו במקומו דהא כבר כתב מתחילה דאי אפשר לטלטלו ולהוציאו משום מוקצה וע"ז תי' דליכא צורך היום ומשמע דבלא"ה היה מותר להסיקו במקומו וליכא איסורא דמוקצה זה אינו דיש לומר. דה"פ דישרפנו במקומו על ידי ריבוי עצים מוכנים וכדרב מתנא ואז ליכא איסורא משום מוקצה ומש"ה תי' כיון דאסור ליהנות בו משום החמץ הדולק ג"כ באותו מדורה ליכא צורך היום וא"כ לכאורה קשה דברי התוס' שכתבו דעיקר איסור שריפתו הוי משום מוקצה דס"ל דמשום איסור הבערה ליכא דהוי צורך היום קצת דמדרבנן הא לא סגי בביטול וצריך לשורפו ושרי' משום מתוך וע"כ תי' משום מוקצה והרי אכתי קשה דישרפנו במקומו ע"י ריבוי עצים מוכנים דליכא איסור מוקצה והנראה לישב דעתם ג"כ דהרי בהא דמתיר רב מתנא ע"י ריבוי עצים אע"ג דכתבנו דמוקצה אסור להסיק גם במקומו ובע"כ דגם בלא טלטול אסור דעצם ההסקה בעצמו אסור במוקצה וכמש"כ בסמוך וא"כ אמאי מותר ע"י ריבוי עצים מוכנים והרי בעת ההדלקה לא שייך ביטול דהוי בעיניה ולא מקלי קלי ובע"כ צ"ל דהטעם דכיון דיש רוב עצים מוכנים הוי עיקר ההדלקה בהמוכנים ולא בהמוקצה וא"כ שפיר כתבו התוס' דהרי לא יהיה אפשר ליהנות מהמדורה משום החמץ הדולק בתוכו והוי הבערה שלא לצורך ורק דנתיר משום מתוך ובהעצים הא ליכא שום צורך כלל לשורפן ורק בהחמץ איכא צורך היום משום מצוה דרבנן והחמץ הא הוי מוקצה והיאך נתפוס החבל בשני ראשין דנתיר ע"י ריבוי עצים דנאמר דעיקר ההדלקה הוי משום עצים ולא בהחמץ ואי דליכא צורך היום והוי הבערה שלא לצורך נאמר דהוי צורך היום דמצוה לשרוף החמץ והרי זהו דבר הסותר את עצמו כ"נ לישב דברי התוס'

אמנם צריך להבין טעם איסור של ההדלקה במקומו בשברי כלים כיון שכתבנו דמותר בהנאה והנראה לומר דהתשמיש של נתינת האש בעצמו אסור והוי כמו טלטול ועיין במג"א סי' שכ"א ס"ק ז' שכתב דאסור ליתן מים ע"ג בשר ביום שלישי לשחיטתו דכיון דהבשר אסור בטלטול ה"ה דאסור ליתן מים עליו וכמו כן אסור מהאי טעמא להסיקן אפילו במקומו וע"י ריבוי עצים מוכנים מותר אע"ג דכל זמן שלא נשרף לא בטל מ"מ כיון דהוי רובא עצים המוכנים נמצא דעיקר נתינת האש הוי בשביל המוכנים ולא בשביל המוקצה ומש"ה מותר אע"ג דלא בטל שוב מצאתי בחידושי הרשב"א בשבת דף כ"ט וז"ל וכי קמהפיך באיסורא קמהפיך מכאן נ"ל דאינו אסור ליהנות מן המוקצה דלא קשה לי' אלא היאך מהפך בהן כלומר שאסור לטלטלו הא אי לא מהפך בהן אע"פ שהתבשיל מתבשל בו אין בכך כלום והיינו נמי דאמרינן בג' על ג' מצומצמות עסקינן ודכ"ע אית ליה דעולא דהמדליק צריך שידליק ברוב היוצא וכי קמדליק בשבר כלי קמדליק כלומר ואסור להשתמש בידים בשברי כלים אלמא אי ל"ל דעולא ש"ד אע"ג דממילא נעשה שבר כלי ונהנה ממנו כו' שלא אסרו אלא לטלטל או לאוכלו ואפי' להשתמש בו בידים כגון ההדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואע"פ שאינו מזיזו אבל הנאה דממילא ש"ד אלא א"כ תדחה דשאני הכא דמקלי קלי איסורא אבל מוקצה בעין אסור ליהנות ממנו והראשון נראה עיקר עכ"ד הרי דדרך הראשון שכתב הוא להדי' כמו שכתבנו ומ"מ צ"ע לי על הרשב"א במה שכתב דההדלקה והתשמיש אסור בו כגון לסמוך בו כרעי המיטה דא"כ אמאי מותר לישב על מוקצה וכן מותר לשכב ולישן עליו וכן מותר להטמין התבשיל והביצה במוקצה כמו שהוכחנו באות א' ובאמת דמהא דאסור הדלקה אין ראיה כלל דאע"ג דנתינת האש אסור דזה הוי כמו טלטול כיון דנתינת האש הוי משום המוקצה אבל הטמנת הקדרה לא הוי בשביל המוקצה ומש"ה שרי וכמו כן לסמוך בו כרעי המיטה שרי היכא דליכא טלטול וגם מה שנסתפק הרשב"א אי שרי בהנאה צ"ע אמאי לא הוכיח מהראי' שמובא באות א' וצ"ע

סימן יג

יחקור אי מותר לספות לקטן איסורא דרבנן בידים ובדין מלאכה שאינה צריכה לגופה לקטן

הר"ן כתב בשבת בשם הרשב"א דלפי מה דמסקינן דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצוין להפרישו א"כ באיסורא דרבנן מותר לספות לי' בידים ג"כ וכן כתב הנמוקי יוסף ביבמות פרק חרש וטעמו כמו דחזינן ביבמות דף קי"ד דלמ"ד דב"ד מצוין להפרישו מ"מ איסור דרבנן אין מצוין להפרישו כמו כן להמסקנא דקיי"ל דאין מצוין להפרישו רק דלא ספינן לי' בידים בדרבנן נחתינן חד דרגא דמותר גם לספות לו בידים אבל הרמב"ם בסוף ה' מאכלות אסורות כתב להדיא דגם איסורא דרבנן אסור לספות לי' בידים הביאו הנמוקי שם והנה יש לעיין במלאכה שאינה צריכה לגופה ואליבא דהפוסקים שפסקו כר' שמעון דפטור עליו והוי רק איסורא דרבנן היאך דינו להרשב"א אי ספינן לי' בידים ככל איסור דרבנן או לא ומקום הספק שיש לי בזה הוא מהא דכתב הר"ן בפרק המצניע דאע"ג דקאמר רבא על הא דלא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה דבכרמלית מותר דהיא גופה גזירה ואין גוזרין גזירה לגזירה מ"מ זהו רק במידי דליכא בו חששה דמלאכה דאורייתא הוא דלא גזרינן בכרמלית אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוי מלאכה דאורייתא ורק מטעם אחר הוא דפטור גזרו בו גם בכרמלית וכן משמע לי בשבת דף כ"ט דתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה ע"פ הנר ור' יהודה מתיר וטעמא דת"ק הוא משום דגזרינן שמא יסתפק ממנו והוי מכבה והרי סתם ת"ק דר' יהודה הוי ר"ש דפוטר בא"צ לגופה וא"כ גם כשיסתפק לא הוי איסורא דאורייתא ואפ"ה גזר ועיי' שבת דף מ"ז בתוס' ד"ה מפני וכיון דיש לו דין מלאכה דאורייתא יש להסתפק בהא אי מותר לספות לו בידים או לא והנה מצינו הדברים מבוארים בשבת דף קכ"א דתנן קטן שבא לכבות אומרים לו אל תכבה ופריך ש"מ ב"ד מצוין להפרישו אמר רבי יוחנן בעושה על דעת אביו וכתב הר"ן דלהרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים מאי משני בעושה על דעת אביו והא הוי מלאכה שא"צ לגופה דהוי רק דרבנן לר"ש ותירץ דרק לצורך הקטן מתיר הרשב"א אבל לצורך הגדול לא הרי להדי' דס"ל להר"ן דמשאצל"ג דומה לכל איסורי דרבנן ולצורך הקטן שרי' להרשב"א שוב מצאתי בחידושי רשב"א ביבמות דף קי"ד שכתב ג"כ להדיא כהר"ן דמשאצל"ג הוי דינו ככל דרבנן

[ב] ולכאורה קשה לי דביבמות דף קי"ד דס"ל לר' פדת דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו ופריך מהא דתנן קטן הבא לכבות אומרים לו אל תכבה א"ר יוחנן בעושה ע"ד אביו ושוב מביא הגמר' סייעתא לר' פדת מהא דתני' בן חבר שרגיל אצל אבי אמו ע"ה אין חוששין שמא יאכילנו פירות שאינן מתוקנין אמר ר' יוחנן בדמאי הקילו ופריך הא ודאי ס"ל לר' יוחנן דצריך לעשר והא אמר ר"י בעושה על דעת אביו ומשני ר' יוחנן ספוקי מספקא לי' ומאי פריך דלמא ס"ל לר' יוחנן דב"ד מצוין להפרישו ומש"ה קאמר דרק בדמאי הקילו והא דמוקים להמשנה דשבת בעושה על דעת אביו הוא משום דכיבוי הא הוי משאצל"ג ובאיסור דרבנן הא כ"ע מודים דאין מצוין להפרישו וכמבואר שם ביבמות ור' יוחנן ס"ל כר"ש דפוטר במלאכה שאצל"ג ומש"ה מוקים לה דוקא בעושה ע"ד אביו ואין זה דוחק לומר דר' יוחנן ס"ל כר"ש דהרי המלחמות פרק כל כתבי הוכיח דלדידן קיי"ל כר"ש מהא דבשבת דף ל"א מוקים ר' יוחנן לר' יוסי כר"ש ולדידי' הא ודאי מוכח בלא"ה דר' יוחנן ס"ל כר"ש וגם בלא דבריו הא בפשיטות י"ל דר' יוחנן סבר כר"ש ומש"ה מוקים לה בעושה ע"ד אביו כי היכי דלא להוי סתמא כר' יהודה דמחייב במשאצל"ג אבל בדאורייתא סבר דמצוין להפרישו וע"כ צ"ל דס"ל להגמר' דמשאצל"ג יש לו כל דין איסור דאורייתא כיון דמצד עצמה הוי מלאכה דאורייתא ולמ"ד דבדאורייתא מצוין להפרישו גם במשאצל"ג מצוין להפרישו וא"כ הא כמו כן