בית הלוי חלק א מג

כחו של האב בו מכל ישראל וכל אחד יכול למולו אם ירצה אמנם זה אינו דודאי דלכאורה נראה הסברא להיפך ממש דאפי' אם נאמר דלא כהרא"ש וגם במילה שייך שליחות זהו רק היכא דהאב רוצה למולו וא"כ המצוה מיוחדת רק עליו יותר מעל אחרים ושייך לומר דהאב יכול לעשות שליח עבורו אבל היכא דליכא אב והחיוב הוי על כל ישראל ודאי נראה דלא שייך כלל לומר שאחד יעשה חבירו שליח עבורו כיון דגם על השני איכא החיוב כמו עליו א"כ כל מי שעושה חיובא דידי' הוא דקעביד ובכל מקום לא מצינו דין שליחות רק בדבר דחיוב זה הוי מיוחד רק על המשלח ולא על השליח שוב מצאתי להדי' בחידושי הרשב"א במס' שבת דף קל"ז שכתב בשם הרמב"ן דבמילת גר לא שייך שליח דכל מאן דמהיל מצוה דידי' עביד יעו"ש וכן כתב הר"ן בסוף פ' ר' אליעזר דמילה וא"כ מדפריך בגמרא ליעבד אחר מוכח ע"כ דלא הוי כמי שלא רצה האב למולו דא"כ הא לא שייך שליחות ובע"כ מוכרח דכשמצוה לאחר נעשה שליח של האב והאב מקיים גם אותה מצוה דמיוחדת לו והוי כמו שהאב רוצה למולו דאין לאחר למול וכמש"כ הרמב"ם בריש הל' מילה דאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו וכ"כ הרמ"א ביו"ד סי' רס"א ומש"ה נעשה האחר שלוחו של האב שפיר כיון דהמצוה מוטל רק על המשלח ולכאורה עדיין אין מזה קושי' על הרא"ש דהא י"ל דהרא"ש חולק ע"כ על עיקר סברתו של הרמב"ן וראיה לזה דהא הרמב"ן כתב. סברא זו לישב גירסת האלפס בשבת דגורס דהמל גרים מברך א' קב"ו למול גרים ועל זה הוא דכ' הרמב"ן הטעם דמברך למול ולא על המילה כמו במילת בן משום דבגר לא סגי דלאו איהו מהיל כיון דהחיוב הוי על הכל ואי אפשר לעשותו ע"י שליח דכל דמהיל מצוה דנפשיה עביד וא"כ הרי הרא"ש כ' בשבת שם דגם לגירסתו של האלפס מ"מ ברכה ראשונה הוי על המילה כמו בבן והרי בפסחים שם כתב הרא"ש בשם הריב"א הכלל דמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח מברך בלמ"ד ושאפשר לעשותה ע"י שליח מברך בעל וא"כ הא מוכרח דהרא"ש ס"ל דגם בגר שייך שליחות מדמברך בעל ולדידי' הא שפיר י"ל דעיקר מצות מילה יוכל להיות ע"י שליח רק המיוחדת על האב א"א ע"י שליח כיון דחזינן דהקפידה התורה דוקא שימול האב מש"ה אי אפשר על ידי שליח וכשעושה שליח הוי כמי שלא רצה למולו ומש"ה אע"ג דעיקר המצוה יוכל להיות ע"י שליח מ"מ השני פטור מעשרה זהובים דכשמצוה לאחר הוי כלא רצה למולו וכאחר עשה שליח לאחר למולו דלא זכה בו השליח וכל הרוצה יוכל למול אמנם מהא דס"ל להרא"ש דבגר מברך על המילה אין ראיה דהרא"ש חולק על סברתו של הרמב"ן דודאי דסברתו של הרמב"ן נראה פשוט מסברא וגם נראה להביא ראיה לזה מהא דביבמות דף ק"ו אמרינן דחליצה מוטעת כשרה ומפרשינן כגון שאמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז ומסיק בכתובות דף ע"ד הטעם משום דחליצה א"א ע"י שליח ומש"ה התנאי בטל הרי דגם אחד מן האחין לא יוכל לעשות לאחיו שליח עבורו לחלוץ והטעם כמש"כ הרמב"ם כיון דגם איהו מחויב בה כל דעביד מצוה דידי' עביד והגם דראיה זו יש לדחות דחליצה כיון דהוי בגופו של החלוץ לא שייך כלל שליחות וכמש"כ התוס' רי"ד ברפ"ב דקידושין דבכה"ג לא שייך שליחות וכמו דלא שייך שליחות בתפילין אבל גם מצד הסברא נראה כהרמב"ן והא דס"ל להרא"ש דבמילת גר מברך על המילה י"ל הטעם דס"ל דלא שייך לומר למול כיון דאין חיוב כלל על ישראל לקבל גרים ורק כשמגיירין אותו אינו גר עד שימול וא"כ הוי כמו שחיטה דאיתא בפסחים דף ז' דלא מברכין לשחוט דכי לא סגי דלא שחיט [בגמ' שלנו הגירסא וכי לא סגי דלאו איהו שחיט אמנם יעויין בהשגת הרמב"ן במנין המצות שהשיג על הרמב"ם שמנה לשחיט' בכלל מ"ע והקשה עליו הרמב"ן מהך סוגי' דפסחים דאמרינן וכי לא סגי דלא שחיט ומוכח דכן הי' הגירסא שלו דלגירסא דידן לא מקשה מידי] דאם לא ירצה לאכול בשר א"צ לשחוט כלל וגם במילת עבד אע"פ שכבר קנה אותו מכל מקום הרשות בידו לחזור למוכרו ורק כשירצה להחזיקו לעבד מחויב למולו ומש"ה ס"ל להרא"ש דאין מברכין למול ולעולם שליחות לא שייך בגר וכהרמב"ן. וא"כ שוב מוכח מסוגי' דשבת דהאב יכול לעשות שליח ועכ"פ להרמב"ן ורשב"א והר"ן דס"ל דבגר א"א ע"י שליח לדידהו מוכרח דהאב יוכל לקיים גם מצוה דידי' ע"י שליח גם נראה להוכיח כן מהא דפסחים דף ז' דס"ל לר"פ דמברכין לבער חמץ ולא על ביעור חמץ ופריך מהא דתניא המל אומר אקב"ו על המילה ומשני היכי נימא למול וכי לא סגי דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי ופרש"י וכי לא סגי דלאו איהו מהיל דכי המצוה מוטלת עליו והלא על אביו מוטל ואי נימא דכשהאב מצוה לאחר הוי כמו שלא רצה למול והוי החיוב על כל ישראל א"כ מאי משני הא באמת הוי החיוב על המוהל ועיין בתוס' בד"ה לא סגי שכתבו וז"ל דעל האב מוטל אבל המל גרים מברך למול את הגרים הרי מוכרח דרש"י והתוס' ס"ל דגם כשמצוה לאחר לא הוי החיוב על המוהל כלל רק הוי כמי שרוצה האב למול והאב מקיים המצוה ואין המוהל מחויב במילה זו דלהרא"ש אין לחלק בין גר לבן כלל ולהרא"ש נצטרך לומר דאינו מפרש כרש"י ותוס' רק איהו ס"ל וכי לא סגי דלאו איהו מהיל דאע"ג דגם עליו איכא החיוב כיון דהחיוב הוי על הכל שוב אין לברך למול ורק כשאבי הבן מהיל דהחיוב הוי רק עליו מברך למול והרא"ש אזל לשיטתו דס"ל דגם בגר מברך על המילה אבל מרש"י ותוס' הא מוכרח דלא כהרא"ש וגם מדברי הרמב"ם שכ' בהל' מילה דכשמל בן של אחרים מברך על המילה ובמל גרים מברך למול וכן בעבד פסק דבשל אחרים מברך על המילה ובשל עצמו מברך למול הא מוכרח ג"כ דס"ל דגם האב או האדון יכולים לעשות שליח וכן נראה מוכרח מדברי הרשב"א ביו"ד סי' רס"א וז"ל האב שאינו יודע ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם רק בשכר יש לב"ד לגעור בו כו' ואם עומד במרדו ואין יד האיש משגת לתת לו שכרו הוי כמי שאין לו אב שב"ד חייב למולו ולכן ב"ד כופין אותו הרי דבלא"ה דאינו משיג ליתן שכרו לא הוי כמי שלא רצה למולו ויכול ע"פ דין לתבוע שכרו וע"כ נראה דודאי גם הרא"ש אינו חולק על כל הני פוסקים וגם איהו לא קאמר רק באחד שצווה להמוהל בתורת כיבוד שמכבדו במצוה זו ומש"ה ס"ל דהוי כמי שלא רצה למולו וכן דייק לשון האו"ז שהביא בד"מ שכ' שאסור לו לכבד לאחר הרי דדקדק וכ' אסור לכבד דרק בכה"ג אסור אבל אם עושה שליח ודאי כ"ע מודים דיכול לעשות שליח וע"כ יש לזהר כשאין האב יכול למול שיצוה למוהל בתורת שליחות ויוצא בזה ידי חובתו שהטילה התורה עליו לכתחילה

סימן יא

יברר דין הברכה על הדלקת נר שבת

במסכת שבת דף כ"ה שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה כתבו התוס' דיש רוצים לדקדק מזה דאין לברך על הדלקת הנר מדקרי לי' חובה ועוד דאם היתה מודלקת א"צ לכבותה ולהדליקה ור"ת אומר דצריך לברך וגם צריך לכבותה כדאמרינן ובלבד שלא יקדים והנה על הי"א קשה מדברי הירושלמי פ' הרואה הובא בהג"מ פ"ד מה' שבת דמבואר בו להדי' המדליק נר של יו"ט צריך לברך אקב"ו להדליק נר לכבוד יו"ט הרי להדי' דצריך לברך ומ"מ נראה דאין מהירושלמי הלז שום סתירה לעיקר דקדוקם של הי"א שדקדקו מדקרי לי' חובה מכלל דא"צ לברך דשפיר י"ל כן דהרי הכא קאי על הא דאין מדליקין בעיטרן שמא יניחנו ויצא ופריך אביי דיצא א"ל רבא שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה וכתבו התוס' פי' במקום סעודה שצריך לסעוד במקום נר אבל מהדלקת הנר לא הוי פריך אביי דפשיטא דחובה היא הרי דגם אביי מודה דמחוייב להדליק נר בער"ש רק ס"ל דיכול להדליקו שלא במקום סעודתו וגם כשיוצא לסעוד במקום אחר סגי וצ"ל דס"ל לאביי דעיקר המצוה של ההדלקה הוא משום כבוד שבת דההדלקה גופה הוי כבוד לשבת אע"ג דהוא אינו שם ורבא הוסיף לו דמלבד חיוב ההדלקה משום כבוד שבת מחויב שיהי' לו נר דלוק במקום סעודה וזה הוי משום עונג שבת שלא יסעוד בחושך ולא סגי במה שהדליק