בית הלוי חלק א מא

ואילך מתחיל זמן מעריב אבל אם לא הי' אז זמן מעריב לדידי' ודאי דיכול להתפלל מנחה אז דלא דמי להא דאמר ר' יהודה דזמן שחרית הוי רק עד ד' שעות ולא יותר דהא הוי משום דס"ל דתמיד של שחר לא קרב אחר ארבע שעות דגבי תמיד של שחר הא כתיב בבוקר ואחר ד שעו' ס"ל לר"י דלא נקרא בוקר בגמ' דף כ"ז אבל בהא דאחר פלג המנחה הא גם ר"י מודה דאם נאנסו ולא הקריבו התמיד קודם דיכול להקריבו עד הערב דכל זמן דהוי עדיין יום מקרי שפיר בין הערבים וא"כ אמאי לא יתפלל מנחה אם לא התפלל מקודם כיון שכשר להקריב התמיד עדיין וראיתי להש"א בסי' י"ז שחתר ליתן טעם דר"י ס"ל דאחר פה"מ אסור להקריב התמיד והוא דבר חדש והרי הרמב"ם כתב בפ"א מה' תמידין דזמנו כל היום אע"ג דפסק כאן דעבד כמר עבד הרי דגם לר"י כשר עד הלילה. שוב מצאתי שכ"כ להדיא הלח"מ בפ"ג מה' תפלה דגם ר' יהודה מודה דכשר עד הלילה יעו"ש וע"כ דטעמו של ר"י הוי משום דאחר פה"מ כבר הגיע זמן תקנה של תפלת מעריב כיון דלעולם היו מקדימי' להקריב התמיד והי' בפה"מ מתחיל זמן הקטרת איברים ופדרים ותיקנו אז תפלת מעריב נשלם זמן מנחה לר"י כן נרא' ביאור הגמ' ולא דהגמר' ס"ל דמעריב תלוי מיד שנשלם מנחה רק להיפוך דס"ל להגמר' דגם ר"י אינו אומר כן רק משום דס"ל דמעריב מתחיל אז אבל אם לא היה מתחיל אז זמן מעריב ודאי דיכול להתפלל מנחה ומש"ה מדקדק הגמר' שפיר מדר"ה דלא מצלי עד אורתא הא מוכרח דלא כר"י דאפי' אם נאמר דטעמו של ר"ה הוי משום דס"ל דלא הגיע זמן ק"ש וס"ל דצריך לסמוך מ"מ יהי' מאיזה טעם שיהי' כיון דעכ"פ לא הוי זמן מעריב עדיין ואי אפשר לו להתפלל אז מעריב ממילא צריך להיות זמן מנחה כיון דהוי עדיין יום וכשר להקריב בו התמיד אם לא הקריבו מקודם אבל היכא דאי אפשר להקריב התמיד כגון אחר צה"כ או מהתחלת שקיעה להתוס' דזבחים וא"כ הא שוב אי אפשר להיות עוד זמן מנחה מצד עצמו אין הכרח כלל שיתחיל זמן מעריב וכמו דחזינן דס"ל לר' חנינא דזמן ק"ש הוי משהעני נכנס לאכול דהוי מאוחר מצה"כ ממילא הא מוכרח להתאחר זמן מעריב למ"ד דצריך לסמוך וא"כ ניחא גם להרא"ש דשפיר מדקדק מדר"ה דלא כר"י אכן אם כן הרי שוב מוכרח כר"ת מדחזינן דהגמ' מוכיח מדר"ה דלא כר"י דאע"ג די"ל דטעם של ר"ה הוי מדמצריך לסמוך גאולה לתפלה מ"מ ממילא מוכח דלא כר"י א"כ הא לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דצריך לסמוך גם בשל ערבית הא ע"כ א"א להתפלל מעריב מפה"מ ושוב מוכח דלא כר' יהודה וע"כ זמן מנחה נמשך גם אחר פה"מ והיאך קאמר דהשתא דלא איתמר הלכתא דעביד כמר עביד דהרי כיון דא"א להתפלל מעריב משום סמיכה הא הוי עדיין זמן מנחה וא"כ גם בדיעבד דהתפלל מעריב אז לא יצא דאע"ג דמשום סמיכת גאולה א"צ לחזור ולהתפלל מ"מ כיון שהוא עדיין זמן מנחה הא ודאי לא הוי זמן מעריב כלל והוי כהתפלל קודם זמנו ם בדיעבד לא יצא ושוב מוכרח כר"ת דגם זמן ק"ש מתחיל מפה"מ לר' יהודה זה אינו דאע"ג דצריך לסמוך מ"מ שפיר י"ל דמ"מ כבר הגיע זמן התקנה של תפלת מעריב ונ"מ דהא בערב שבת אם ירצה להוסיף מחול על הקודש כ' הרא"ש והר"י דלא חיישינן להא דסמיכת גאולה לתפלה וא"כ הא שפיר י"ל דכבר הגיע זמן מעריב וכגון היכא דליכא משום סמיכת גאולה וממילא נשלם זמן מנחה וליכא ראיה מהא דקיי"ל כר' יוחנן דהלכה דלא כר' יהודה ורק מהא דר"ה דלא הוי מצלי עד אורתא ואפי' בע"ש וס"ל דגם משום הוספה מחול על הקודש אי אפשר להקדים זמן מעריב או משום דס"ל דגם במקום מצוה צריך לסמוך או דס"ל דתוס' שבת לא הוי מצוה וא"כ הא לעולם לא הוי זמן מעריב אז מוכיח הגמרא שפיר דלא כר"י אבל לר' יוחנן אע"ג דס"ל דגם במעריב צריך לסמוך אין להוכיח דלא כר"י דס"ל דמשום הוספה א"צ לסמוך ושפיר נקרא דהגיע זמן שנתקן תפלת מעריב וכר"י ושפיר אמרי' דעביד כמר עביד ולפי"ז שוב אין אנו צריכין לדוחקו של הרא"ש שכ' על הא דרב דצלי של שבת בער"ש דלמא ס"ל כריב"ל דודאי דהוי דוחק דהא בדף ד' תניא כוותיה דר' יוחנן רק נאמר דרב משום הוספה מחול על הקודש לא חייש לסמיכה וכמו דמוכרח לומר כן מהא דמסיק דעביד כמר עביד אע"ג דקיי"ל כר' יוחנן ומש"ה כ' הרא"ש בפרק תפלת השחר הך סברא דאפי' לפמש"כ הרא"ש בריש ברכות דלמא ס"ל כריב"ל ג"כ מוכרח הך סברא מהא דאמרי' דעביד כמר עביד. והא דלא כ' הרא"ש בריש ברכות תי' זה דמשום הוספה לא חשש לסמיכה הוא משום דא"כ עדיין הוי מוכח כר"ת מהא דשאל ר' ירמיה לרב מי בדלת הרי דנסתפק דלמא לא קיבל שבת וא"כ תיקשה היאך ס"ד דלא קיבל א"כ הא צריך לסמוך ובע"כ מוכרח כר"ת דגם זמן ק"ש מתחיל מפה"מ ורב קרא גם ק"ש ומש"ה כ' הרא"ש דלמא ס"ל כריב"ל ובזה מדוקדק ג"כ היטב הא דכ' הרא"ש דלמא דלכאורה ק' למה כ' בלשון ספק דלמא דהא לדידיה ע"כ ס"ל כן ולפי"ז ניחא דהא י"ל דמשום הוספה הוא דלא סמך רק דתיקשה דא"כ מאי נסתפק ר' ירמיה ולזה כתב דלמא ס"ל כריב"ל פי' דר' ירמיה נסתפק דלמא ס"ל לרב כריב"ל דבמעריב א"צ לסמוך כלל ודברי הרא"ש מיושבים בלי שום סתירה כלל

סימן י

יחקור קצת באב אם יכול לעשות לאחר שליח עבורו למול את בנו או לא דצריך דוקא שימול בעצמו אם יכול

כתב הרא"ש בחולין פ' כסוי הדם באחד שאמר למוהל שימול בנו וקדם אחר ומל אותו דפטור ליתן לראשון עשרה זהובים דבמה שאמר לו האב שימול לא זכה בהמצוה ולא דמי לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול בנו ורצה למולו וקדם אחר ומל חייב אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבים למולו ובדיבור שאמר האב לא זכה בה ועי' בש"ך חו"מ שדקדק מדברי הרא"ש דאם האב יכול למול אסור לו לצוות לאחר למול ומבטל מ"ע וכן הוא מבואר בד"מ ביו"ד סי' רמ"ג שכתב בשם או"ז שאסור לו לכבד לאחר וכ' ע"ז הד"מ וצ"ע מ"ש ממצוה אחרת שיכול לעשות שליח וראיתי בתב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ד שהקשה על הש"ך מהא דבשבת דף קל"ג איתא בשר אע"פ שיש בהרת יקוץ ופריך למה לי קרא הא הוי דבר שאינו מכוין ומשני באומר אבי הבן לקוץ בהרתו קמכוין ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו ידחה כו' ומשני בליכא אחר ולהש"ך הא כשמל אחר מבטל האב מ"ע דאורייתא: והנה קושיא זו לכאורה יש לדחותה דהא בכתובות דף מ' כתבו התוס' דקוצץ בהרתו הוי עשה ול"ת והא דמילה דוחה אותה משום דנכרתו עליה י"ג בריתות וכ"כ התוס' בשבת דף קל"ב בד"ה האי והרי הך סברא די"ג בריתות לא שייך רק על עיקר מצות מילה אבל מה דאיכא במילה מצוה מיוחדת על האב יותר מעל אחר הרי על זה לא נכרתו הני י"ג בריתות וא"א לה לדחות עשה ול"ת של בהרת ורק עיקר מצות מילה דוחה לה וזה הא אפשר לקיים ע"י אחר ומש"ה פריך שפיר אמנם מ"מ נראה מהך סוגיא דשבת מוכח דלא כהש"ך דמילה ג"כ אפשר ע"י שליח דהנה בעיקר הכלל שאמר ר"ל דכל מקום שאתה יכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת הנראה דלא הוי רק אם זה האדם בעצמו יכול לקיימו בלא דחיה של הל"ת אבל אם הוא אינו יכול לקיים בלא דחיה אע"ג דהך עשה יוכל להתקיים ע"י אחר בלא דחיה לא מקרי כלל יכול לקיים שניהם כיון דגם עליו איכא המצוה ואם יעשנה אחר הא לא יקיימנה הוא ובזה מיושב מה דהקשה השאגת ארי' בסי' כ"ט על הרמב"ם דס"ל דהא דשרי כלאים בבגדי כהונה הוי משום עשה דוחה ל"ת ככלאים בציצית דא"כ יהיה אסור לכה"ג לעבוד דהא אפשר בהדיוט דלא היה בו כלאים רק באבנט ובכה"ג היה כלאים גם בחושן ואיפוד ולפי"ז ניחא דזה לא מקרי יכול לקיים שניהם לגבי כה"ג דמחויב ג"כ בעבודה והנראה עוד ראיה לזה דבנזיר דף נ"ז קאמר ר"ה דהמקיף את הקטן חייב ורב אדא בר אהבה סבר דאיתקש מקיף לניקף וכל היכא דניקף לא הוי בר חיובא גם מקיף פטור והקשו התוס' דלר"א נקיש ג"כ ניקף למקיף ואם המקיף אינו בר חיובא יהיה גם הניקף פטור