בית הלוי חלק א יט

חוב"ע והכנסה דנבלה במקדש דאם לא ילדה הא הוי נבלה והיאך יליף נקבה מזכר לענין ההבאה אלא ודאי מוכרח כמו שכתבתי דבנבלת עוף טהור ליכא שום איסורא בהכנסה וע' עוד בזבחים דף ס"ט דאמרינן יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמא בגדים בבית הבליעה ופרש"י דנהי דהותרה מליקת חטאת לכהנים מגזרת הכתוב כו' עולה שלא הותרה להם תטמא בבית הבליעה ואם נאמר דלא כדברינו וגם המכניס נבלת עוף טהור לוקה א"כ הרי ע"כ גם בעולה ליכא שום טומאה משום נבלה מדמותר לעשותה בעזרה וכמו דפשיטא ליה בחטאת הא כמו כן הוי פשיטא בעולה אלא ודאי כמש"כ וא"כ לא קשה על תי' הב' של התוס' דחולין

[ט] אמנם הא קשה לי על תי' הב' דהיאך נוכל לפרש דלפי האמת יסבור רבי כדי לחנכו והרי הגמ' פריך שם בנזיר לר"ל הא קא מייתי חולין בעזרה ומשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא ורבי הא ס"ל להדיא דחולין בעזרה הוי דאורייתא דהרי בחולין דף כ"ד תנן דהשוחט חולין בעזרה ר"מ מחייב בכיסוי וחכמים פוטרין ואמרינן שם ראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ושנאו בלשון חכמים הרי דהך משנה הוי דעת רבי ועיין בחולין דף פ"ו דפריך הגמרא מהא דראה רבי על מימרא אחריתא של רבי וא"כ הרי מדפוטרו רבי מכיסוי הא מוכח דס"ל דחוב"ע אסורין מדאורייתא דאי הוי דרבנן הא פשיטא דהיה חייב בכיסוי כיון דמה"ת הוי שחיטה ראויה והרי להדיא איתא בחולין דף כ"ז דקאמר ר' יצחק דאין שחיטה לעוף מן התורה ופריך עליו מהא דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מכיסוי הרי דס"ל להגמרא דאי הוי מותרת מה"ת אע"ג דמדרבנן אסורה חייבת בכיסוי ואע"ג דזה יש לדחות ונאמר דהגמרא פריך שפיר דהרי הך משנה דהשוחט ונתנבלה בידו ר"מ קאמר לה שם דבנמצא טרפה מחוייב בכיסוי דס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ומ"מ בנתנבלה בידו פטור דלא הוי שחיטה כלל וע"ז פריך שפיר דאם נאמר דאין שחיטה לעוף מן התורה א"כ הא מדאורייתא הוי שחיטה ויהיה חייב בכיסוי דאע"ג דמדרבנן אסור באכילה מ"מ הא לא גרע מנמצא טרפה דחייב כיון דאיהו לא בעי שיהיה ראויה לאכילה אבל למ"ד דס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דאיהו בעי שתהיה ראויה לאכילה הא י"ל דלדידיה גם באיסור דרבנן פטור מכיסוי דחשיבא כאינה ראויה אכן אכתי הרי הגמרא פריך שם על ר' יצחק ג"כ מהא דתניא השוחט וצריך לדם כיצד עושה נוחרו או עוקרו ומאי הקשה נימא דס"ל להברייתא כר"ש דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ומש"ה אע"ג דשחיטת עוף הוי רק דרבנן פטור מכיסוי ומוכח דבאיסורא דרבנן ודאי חייב והגם דזה יש ג"כ לדחות דהא י"ל דהכי פריך מדתני בברייתא כיצד עושה נוחרו או עוקרו ולא תני תקנה דיעשה אותה טרפה מקודם השחיטה מוכח דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וטרפה חייב בכיסוי וכמו דדייקינן בחולין דף פ"ו ולמ"ד צא ונחור מ"ט לא אמר ליה צא טרוף וע"ש ומש"ה מדקדק שפיר מדפוטרה הברייתא בנחירה מכלל דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת אמנם גם בלא ראיה נראה פשוט הסברא דאי לא הוי רק איסורא דרבנן צריך להיות חייב בכיסוי אפי' למ"ד שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה כיון דמה"ת הוי שחיטה ראוי' שפיר ועיין בב"ק דף ע"ח בתוס' שכתבו להדי' כן דגם למ"ד לא שמה שחיטה מ"מ באיסור דרבנן הוי שחיטה שפיר וחייב בד' וה' וכן מבואר בתוס' חולין דף פ"ה ד"ה אין דאי חוב"ע הוי דרבנן הוי חייב בכיסוי וכן בדף פ"ו מחייבי שם רבנן בכיסוי בחרש שוטה וקטן ששחטו ואין אחרים רואין אותן משום דהוי ספק מתוקן אע"ג דאסור לאוכלו דהוי ספק נבלה דאורייתא דמה"ת הוי לחומרא וחמור מודאי איסור דרבנן וא"כ הא ודאי מוכרח מדס"ל לרבי דחוב"ע פטור מכיסוי דס"ל חוב"ע הוי דאורייתא וא"כ הא לא מצי ס"ל לרבי לחנכו. ולכאורה היה נראה דגם זה יש מקום לישבו דהנה בפסחים דף כ"ב דאמרינן ואידך חולין בעזרה לאו דאורייתא ופירוש רש"י איסור הנאתו הוי לאו דאורייתא הרי דס"ל לרש"י דאפי' למ"ד דס"ל דלאו דאורייתא מ"מ באכילה לכ"ע אסור מדאורייתא ורק בהנאה מותר לדידי' וכן כתב רש"י במס' קדושין דף נ"ח וז"ל לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו הרי דכתב דלמ"ד לאו דאורייתא היינו השחיטה וההנאה אבל באכילה הוי דאורייתא והנראה דס"ל לרש"י דבקידושין דף נ"ז דרשינן כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום יכול לא ישחוט ואם שחט מותר ת"ל וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום וס"ל לרש"י דגם הך מ"ד דס"ל לאו דאורייתא מ"מ דריש להך קרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום רק הך מ"ד חולק על הדרשה הראשונה דדרש ואי אתה זובח בקירוב מקום ומש"ה ס"ל דבשוחט חולין בעזרה לא קעבד איסורא ומ"מ אם שחטו נאסרו החולין מדאורייתא וזה ברור בדעת רש"י והנה התוס' בפסחים שם הקשו מהא דאמרינן בנזיר על ר"ל דס"ל לחנכו ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא והרי שם מוכח דנאכל ג"כ מדקפריך הא קאכיל הכהן מליקה ומשני דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת הרי מוכרח דגם באכילה ליכא איסורא דאורייתא לר"ל בחוב"ע. וכן קשה לי טובא על שיטת רש"י מהא דאיתא בחולין דף פ"ה דלמ"ד חוב"ע לאו דאורייתא הא דאסרוהו רבנן גזרה שמא יאכל קדשים בחוץ הרי להדי' דס"ל דגם באכילה אינו אסור רק מדרבנן משום גזרה בעלמא אטו קדשים וצע"ג אמנם הגם דמוכח מהני סוגיות דס"ל דלגמרי הוי לאו דאורייתא מ"מ הרי עדיין נוכל לומר על איזה תנא דהוא יסבור כסברת רש"י הנ"ל דשחיטתו הוי לאו דאורייתא ובאכילה אסורה מדאורייתא ונאמר דרבי ס"ל כן ומש"ה שפיר פוטרו רבי מכיסוי כיון דאסורה באכילה הא הוי שחיטה שאינה ראוי' ומ"מ שפיר אמרינן בנזיר דרבי מצי ס"ל לחנכו ושפיר יביא קרבן דבהבאת חוב"ע ס"ל לרבי דליכא איסור דאורייתא והקרבן לא יהי' נאכל וכמו שכתבו התוס' בתי' השני דלרבי לא היה נאכל אמנם אין זה מספיק דבשלמא על הך קושיא דרבי הא ס"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה שפיר כתבו התוס' דלא יהיה נאכל כמו דמצינו בחטאת העוף הבא על הספק דאינו נאכל וכמו כן תיקנו רבנן גבי נזיר משום חינוך אבל על קושייתינו מהא דחזינן דלרבי חוב"ע אסורין באכילה מדאורייתא הרי קושיא זו הוי גם על קרבן בהמה שלו דגם היא הוי חוב"ע ובודאי קשה לומר על זה דגם הוא לא היה נאכל כיון דלא מצינו שום קרבן בהמה שיהיה נקרב ולא נאכל דנימא דגם כאן תיקנו רבנן כן. ועוד דעדיין תיקשה מהא דבמנחות דף פ' איתא תודה שנתערבה בתמורתה אין לה תקנה משום דתודה חייב בלחם ותמורה פטורה מלחם אמרו למדין לפני רבי וליתי ולתני והשיב לו רבי וכי מביאין חולין בעזרה וכתבו התוס' בחולין דף ק"ל בד"ה אי דמדקאמר אין לו תקנה משמע דהוי מדאורייתא הרי מוכח דההבאה הוי לדידיה איסורא דאורייתא דאין לומר דלעולם ההבאה מותרת מה"ת ורק אם מביאה נאסרת מה"ת ומש"ה כשיבוא ויתנה הוי ספק חוב"ע ואסורה באכילה ככל ספק דאורייתא ומש"ה אי אפשר להתנות דשמא הוי תודה ונמצא מביא קדשים לבית הפסול כיון דאי אפשר לאוכלו דזה אינו דעד כאן לא נאסרו חוב"ע רק אם שחטן בעזרה וכמו דדרשינן בקידושין ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום אבל בעושה בחולין בעזרה שארי עבודות לבד משחיטה אפי' למ"ד דס"ל חוב"ע דאורייתא מ"מ אין החולין נאסרין בזה מלאוכלן וכמש"כ רש"י במס' כריתות דף כ"ז דבמולק חוב"ע אין החולין נאסרין יעו"ש וא"כ מוכרח דלרבי איכא בהבאתן איסורא דאורייתא ולהתי' הב' נצטרך לומר דחולק על זה וס"ל דגם אי הוי דרבנן תני אין לו תקנה אבל לתי' הראשון של התוס' דחולין ניחא כל זה בפשיטות דהא דקאמר ואבע"א כדי לחנכו היינו דמהכא ליכא למידק אבל באמת ס"ל לרבי ע"כ הלכה היא בנזיר ואין בזה שום דוחק דהא מצינו כן בכמה מקומות וא"כ גם על הרמב"ם לא קשה כלל ולעולם מצינן לומר דמ"ד דס"ל לחנכו ס"ל ע"כ דבאבנט של הדיוט לא היה כלאים כלל: