בית הלוי חלק א קעז

עיין ברא"ש שהשיג עליו בזה ולפמ"ש גם מהך דהוחלפו ק' על גי' הרי"ף ולמאן דס"ל הטעם משום שמא יאמרו) דאי בעבדא איסורא לחוד תליא הך דהוחלפו אמאי שרינן הא אילו הוה במזיד הוי עבדן איסורא

וראיתי להרשב"א בחידושיו בסוגיא דכל שפוסל ע"י עצמו ד' צ"ה ע"ב שהקשה על שיטה זו מה שהקשתי לעיל מהא דמשני בגמ' ד' פ"ט נתקדשה דלא עביד איסורא לא קנסוה רבנן והא נמי הרי לא עבדא איסורא ועוד הקשה מהא דא"ר ששת לעיל ד' צ"א מהו"ל למיעבד מינס אנסה ואי ס"ד הטעם הוא שמא יאמרו כו' א"כ מאי קאמר מינס אנסה והא אנן משום גזירה אסרינן לה וכן לרב פפא היאך הוי סבר למיעבד עובדא למשרי' במאי הו"ל למיעבד כיון דאיכא למיחש שמא יאמרו

ולפענ"ד לק"מ מהא אשיטת רש"י דבאמת היא קושיית הגמ' דפריך דכיון דלא הו"ל למיעבד ומינס אנסה. וא"כ לא עבדא איסורא וא"כ אמאי קנסוה דניחוש לשמא יאמרו כו' ומש"ה גם רב פפא סבר למיעבד עובדא הכי דכיון דלא עבדא איסורא לא נקנוס לה ולמסקנא דגמ' דלא עבדי עובדא במאי הו"ל למיעבד באמת נשארה בקושיא ולא ידעינן טעמא דמילתא דהא גם לשיטת הרשב"א נשארה הקושיא דמאי הו"ל למיעבד בגמ' דידן. רק לפום גמ' ירושלמי מיתרצא והשתא לא צריכין למדחק נפשין בפירושא דטעמא דיהיב בגמ' רישא דעבדא איסורא קנסוה לדחוק ולומר כמ"ש לעיל דכיון דבמזיד הוה עבדא איסורא כו' אלא פירושא כפשטא דבניסת ע"פ ע"א איירי הגמ' התם ושפיר עבדא איסורא דלא דייקא ואינסבה אבל בניסת עפ"י ב' עדים באמת נשאר הגמ' בקושיא ואפ"ה לא עבדינן עובדא ומ"מ למסקנא דלא אמרי' מאי הו"ל למיעבד אפשר דטעמא דפרישית אמת לחלק בין נשאת בשני עדים לנתקדשה

ונראה דעת רש"י ודעימי' דהך ירושלמי קאי אניסת בע"א. ואהא הוא דמשני שתהא בודקת יפה והיינו כש"ס דילן שהחמרנו עלי' בסופה ד' פ"ח ע"א וא"נ דהירושלמי קאי גם אניסת בשני עדים כמו שהביא הרשב"א מ"מ ס"ל לרש"י ותוס' דלא משגחינן עלי' דאיהו ס"ל כס"ד דש"ס דילן דאמרי' גבי כל הנך דתנן בפ' הזורק דכל הדרכי' האלו בה הוה לה לאמתוני או לאקרויי לגיטא וכהנהו שינוייא דשנינן אבל למסקנא דש"ס דילן דשינויי דחיקי נינהו ולא אמרי' הוה לה לאמתוני ה"נ לא אמרי' הו"ל למידק אם לא בניסת ע"פ ע"א דמתוך שהקלנו עלי' בתחלתה החמרנו עליה בסופה דאי לא הוה מחמרינן בסופה לא הוה מקלינן עלי' בתחלתה כדאיתא בגמ' דף פ"ח ע"א

ובאמת לכאורה קשה על הרשב"א דמשמע למעיין בדבריו דס"ל דבניסת עפ"י עדים לא מתסרא אלא משום דהו"ל למידק כטעם הירושלמי וכן משמע בר"ן בסוגיא דכל הפוסל כו' ד' צ"ה משמע הא היכא דלא ה"ל למידק כלל לא מתסרא (וכמש"ל לתרץ דברי הרשב"א בתשובה) וא"כ כל הנך דתנינן בפרק הזורק דתצא מזה ומזה כגון נמצא הערוה איילונית וכן נתן גט לאשה ושובר לאיש אמאי מתסרו כיון דלא הו"ל למיעבד כלל למסקנת הש"ס דשינויי דחיקי נינהו ואפשר לומר דבכל הנך דפ' הזורק היינו טעמא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למה"י וכדאי' התם במסקנא גבי שומרת יבם ואי קשיא כיון דס"ס אפי' היכא דלא ה"ל למידק כלל אסורה משום דמחלפא א"כ קושית ט"ז וב"ש על תשו' הרשב"א הדרא לדוכתא. דהא ודאי היכא דמיחלפא יש לנו לאסור אף בדבר שלא הוזכר בש"ס להדיא דהא אפי' בקטנה שלא מיאנה והגדילה קיי"ל כהרי"ף והרמב"ם דאסורה משום דמחלפא אע"ג דלא הוזכר בש"ס ואף הראב"ד לא פליג התם אלא משום דהוי קידושי דרבנן עיין פ' ב"ש ברא"ש סי' ז' וא"כ בהך עובדא דתשו' הרשב"א ה"ל למיסר משום דמיחלפא וע' תוס' ד' צ"ב ד"ה אבל חכמים וכ"כ הרא"ש שם דבנישאת בהוראת ב"ד כמחלוקת ב"ש וב"ה לא שייך טעמא דמיחלפא וא"כ לק"מ על הרשב"א שנראה דבמחלוקת ב"ד של שאול ודוד נמי עשו כל אחד כדבריהם: ש

אי נמי י"ל דאפי' למסקנת הגמ' כל הנך דבפ' הזורק בלתא דנפשייהו מתסרן משום דה"ל לאקרויי גיטא או לאמתוני והא דאמרי בגמ' שינויי דחיקי נינהו ולא סמכי' עלייהו לא אתא אלא לאפוקי מס"ד דהנהו שינויי דחששא דה"ל לאמתוני ולאקרויי גיטא אלים מחששא דה"ל למידק ומש"ה הוי סבירא לן דאפי' למ"ד בניסת ע"פ שני עדי' שריא ואמרי' מהו"ל למיעבד אפ"ה בהנך דפ' הזורק אמרי' דה"ל לאמתוני ולאקרויי אהא לא סמכינן דשינויי דחיקי נינהו לומר דהאי חששא אלים מטעמא דה"ל למידק אלא הני תרי חששי כי הדדי נינהו ואי אמרי' בניסת ע"פ עדים הו"ל למיעבד אף בהנך דפ' הזורק נמי אמרינן מהו"ל למיעבד. וא"כ למסקנא דניסת ע"פ עדים אסורה משום דהו"ל למידק באמת הנך דבפ' הזורק נמי בלתא דנפשייהו אסירן דה"ל לאמתוני ולאקרויי גיטא והא ל"ק לי על הרשב"א מסוגיא דנשאו אין זינו לא דבפ' הזורק דמוכח התם להדיא דהטעם הוא משום שלא יאמרו ועי' תוס' שם וכ"כ שם הרשב"א בחי' להדיא ומשמע ודאי דנשאת בגט בטל ואשה שהלך כו' חד טעמא אית להו דאל"כ לא הוה פריך הגמ' מידי בהאשה רבה ד' צ"א כמ"ש הרשב"א דאי טעמא משום שמא יאמרו לחוד הא לא שייך למימר מהו"ל למיעבד וכמש"כ לדעת הרמב"ם

אבל משום הא לא תברא די"ל דהס"ד דהפ' הזורק אזלא כר"י נפחא אליבא דר"י ביבמות ד' צ"ה ואליבי' גם הרשב"א מודה דס"ל הטעם משום שמא יאמרו

ואי קשיא א"כ הדרא קושי' הט"ז וב"ש לדוכתי' דאפי' בעובדא דמיכל בת שאול ה"ל למיסר משום שמא יאמרו כר"י נפחא אליבא דר' יוסי דנקטינן כוותי' לחומרא כיון דלא איתברר אליבא דמאן פסק שמואל הלכה כר"י אי אליבא דר' אמי או אליבי' דר"י נפחא וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם וכ"כ שם הרשב"א גופי'. י"ל דודאי דר"י נפחא גופי' לא אסר משום שמא יאמרו (לשיטת הרשב"א) אלא היכא דעבדא איסורא קצת דלא דייקא שפיר דאל"כ אפי' נתקדשה נמי וכ"כ הרשב"א שם לחד שינוייא דלר"י נפחא בעינן תרוייהו דעבדא איסורא ושמא יאמרו וכו' ולאפוקי מדר' אמי דלא בעי אלא עבדא איסורא לחוד (לשיטת הרשב"א) וא"כ בעובדא דמיכל בת שאול כיון דלא הו"ל למידק כלל וכמש"ל אפי' לר"י נפחא ליכא למיחש משום שמא יאמרו.

ונראה לפענ"ד להביא ראי' לדעת הרשב"א מהא דמקשה בגמ' דף צ"ד ע"ב ותאסר בשכיבה דאחותה והא הכא ע"כ בשני עדים איירי כמ"ש התוס' בד"ה ואע"ג וכ"כ כל הפוסקים דע"א על מיתת אשתו לא מהימן לישא אחותה וא"כ אי טעם האיסור בניסת ע"פ עדים הוא רק היכא דשייך שמא יאמרו כשיטת הסוברים כרש"י ובנשואת אחיו דליכא למיחש לשמא יאמרו שריא א"כ מאי מקשה הגמ' הא הכא לא שייך שמא יאמרו ואף אשתו בכה"ג לא מיתסרא (ורש"י עצמו אולי נשמר מקושיא זו וכ' בד"ה וגיסו דע"א מהימן על מיתת אשתו אבל על תוס' וש"פ דאזלי בשיטת רש"י בטעמא דשמא יאמרו. ובנאמנות עד אחד על מיתת אשתו פליגי על רש"י קשיא טובא. אבל לשיטת הרשב"א פריך הגמ' שפיר דהא אשתו אפי' היכא דליכא למיחש לשמא יאמרו כגון נשואת אחיו אפ"ה אסורה משום דה"ל למידק ויש לישב בזה גם לשון התוס' והנה הב"י אף שלא ראה דברי הרשב"א בחידושיו שהבאתי מ"מ הסכימה דעתו הנקי' להבין ולהורות דפלוגתא דרבוואתא היא ע"ש מ"ש בב"ה סי' קנ"ט דמשמעות הרי"ף והרמב"ם דאפי' בנשואת אחיו אסורה אף שראייתם הוא מדהשמיט הרי"ף הא דרב ולפענ"ד איכא למימר איפכא דמש"ה השמיט הא דרב משום דס"ל כשיט' רש"י דבנשואת אחיו דלא בעי גיטא משרא נמי שריא וא"כ כיון דכבר פסק כר"ע והביא הא דאמר ר' חייא בר' יוסף א"ר כגון שקידש אחיו כו' עד אבל בנשואין דליכא למימר תנאה כו' ממילא נשמע דבקידש אחיו אסורה ובנשא אחיו שריא מ"מ נראה דכיון אל האמת דהרי"ף ס"ל כהרשב"א ובהכי ניחא גי' הרי"ף דגרס אלא רישא דעבדא איסורא קנסוה ומה שהשיג עליו הרא"ש