בית הלוי חלק א קעו

הציבור וכללו בלשונו שפשטה ברוב הציבור ובזה נסתלקה השגת הראב"ד מעליו ואף להראב"ד שלא הבין לשונו כן מ"מ הרי כ' להדיא דמיירי שעשו רוב הציבור וא"כ לא קשה מידי על ראיית רש"י מה שהקשו עליו התוס' [כאן חסר בהעתקה] פוטר יחיד העושה כו' הטעם משום דהוי אנוס והרי בעשו ב"ד עפ"י עדים יותר אנוסה ודאי ואמאי חייבת קרבן

ולולא דמסתפינא ה"א לקיים גי' הגאוני' דגרסי' דלר"ש ל"צ קרא ולא מטעמייהו דהתוס' והרשב"א דהוי אנוס אלא משום דהוי מזיד בדעת עצמו דהא לולי התרת ב"ד הי' לבו נוקפו להתיר ולא הי' סבור שהוא מותר רק הב"ד התירו לו נמצא השגגה אצל הב"ד שסברו שהוא מותר ולא אצלו דהא הוא לא היה סבור שהוא מותר (ועי' הוריות ד' ג ע"ב רש"י ד"ה לפי שלא ניתנה כו') וא"כ ע"פ ע"א לולי התרת הב"ד לא היתה סבורה שהיא מותרת לינשא דהא בכל התורה ע"א לא מהימן מש"ה פטורה מקרבן דהשוגג הוא אצל הב"ד ולא בדעתה משא"כ בהתירוה עפ"י ב' עדים דאף בלא הב"ד היתה סבורה שהוא מותרת לינשא מדעת עצמה דמי לא ידעה דשני עדי' נאמני' להעיד וכיון דאף בלא הב"ד לא הי' לבה נוקפה א"כ שוגגת היא בדעת עצמה מש"ה חייבת בקרבן והכי קתני בהדיא בברייתא עשו ב"ד בהוראתן כזדון איש באשה והיינו כמ"ש דהאיש והאשה עשו בזדון רק הב"ד היו שוגגין (ועי' תוס' ד"ה רבינא אמר שנדחקו לפרש הא דנקט כזדון איש באשה סימנא בעלמא הוא והוא דוחק גדול למנקט סימנא דזדון אאנוס אבל לפמ"ש אתי שפיר כפשטא ובהא נמי הוי ניחא הא דפטורה מקרבן בהוראת ב"ד גרידא דכיון דהך סוגיא דר"פ האשה רבה כר"ש אזלא ולר"ש ס"ס הרי היא מזידה בדעת עצמה אף בהוראת ב"ד גרידא אבל בטלה דעתי נגד כל המפרשים ז"ל ולא כתבתי זאת אלא אולי ימצא באיזה קדמון שיפרש כן ואהי' סניף לדבריו כי לפענ"ד הוא נכון בסוגיא והא דהורו מזידין ועשו שוגגין עדיין צ"ע קצת כי יש לישב בדוחק ואיך שיהי' עכ"פ משום אנוס א"א לפרש כלל כמ"ש מאוקימתא דרבינא וכן הך סוגיא דדף צ"ב ע"א דשקל וטרי הש"ס בניסת עפ"י ע"א אי הוי הוראה או טעות ודאי לא מתוקמא אלא אליבא דמאן דממעט מבעשותה דאי משום אנוס (או מזיד מה לי הוראה או טעות ס"ס הוי העושה הוא אנוס או מזיד וא"כ דלאו משו' אונס מיפטר יחיד העושה כו' אלא דאמעיט מבעשותה הדרא קושיית הט"ז וב"ש לדוכתי' כמ"ש לעיל

ולפעד"נ לתרץ דעת הרשב"א גם מקושיא זו דהרשב"א לשיטתו אזיל דהא באמת טעמ' בעי אמאי לא אמרינן מאי הוה לה למיעבד כיון דבאמת מינס אנסה הואיל ועפ"י שני עדים ניסת ואף דבגמ' ד' צ"ד אמרינן כיון דבמזיד אסורה מדאורייתא בשוגג גזרו בה רבנן אכתי קשה מאי שנא מהך דהוחלפו בשעת כניסתן לחופה ולא גזרינן שוגג אטו מזיד ומ"ש הכא דגזרינן והנה בדבר זה נחלקו בו חכמי ישראל רש"י ודעימי' ס"ל דהכא הואיל וע"י נשואים גמורים נשאת לשני חיישינן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה והרשב"א בחי' ס"ל דלשמא יאמרו לא חיישי' אלא מביא ירושלמי דרמי הך דהכא אמתני' דהוחלפו ומשני קנס הוא קנסו בה שתהא בודקת יפה וצ"ל הא דאיתא בגמ' אשה דייקא ומינסבה לאו בהותרה עפ"י ע"א לחוד דוקא אלא אפי' בהותרה ע"פ שני עדים נמי דייקא בתר סהדי דילמא שיקרי נינהו (וכ"כ התוס' דפ"ח ע"ב ד"ה והבא עלי' דאפי' הותרה ע"פ ב' עדים דייקא) והא דלא דייקא שפיר קנסוה רבנן והשתא ניחא דהא קנסא דלא דייקא לא שייך אלא בטעות ע"פ עדים דאי הוה דייקא שפיר בתר הני סהדי אי שיקרי נינהו וכן אחר בעלה אם הוא חי הוה מתודע לה האמת משא"כ בעובדא דמיכל בת שאול מאי ה"ל למידק כיון דשאול בחיר ה' וכל הסנהדרין הכי הוו ס"ל והתירוה להנשא האם תעלה השמימה אין לה אלא לדרוש השופטים אשר בארץ בימים ההם וכן דקדק הרשב"א בלשונו וכו' דגבי עובדא דמיכל וטעות כזה אנוס הוא כן נ"ל ברור ונכון דעת הרשב"א אבל מהרי"ק ס"ל דהטעם דלא אמרי' מהו"ל למיעבד משום שמא יאמרו גירש זה כו' כשיטת רש"י ודעימי' וא"כ אפילו בכה"ג דלא הו"ל למידק כלל אפ"ה אסורה שמא יאמרו כו'

ועתה אשובה אראה כמאן קי"ל לדינא אי כהרשב"א אי כמהרי"ק ובתחלה אבאר בעז"ה שיטת רש"י והרשב"א על בורים כבר כתבתי דמהרי"ק ס"ל דאפי' בניסת עפ"י טעות מורים מובהקים כב"ד של שאול דלא הו"ל למידק כלל אפ"ה אסירא היינו כשיט' רש"י שכ' להדי' בגיטין ד' פ' ע"ב בד"ה דמיחלפ' דהטעם הוא דאסרי' לה למיהדר משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו וכ"כ התוס' שם וכ"כ התוס' ביבמות ד' צ"ב ע"א ד"ה אבל חכמים וכ"כ הרא"ש בסוגיא דאין קידושין תופסין ביבמה דהטעם הוא שמא יאמרו כו' וכ"כ הראב"ד והרמב"ן בס' הזכות הובאו גם ברא"ש בסוגיא דכל שפוסל וכ"כ הרמב"ם פ"י דגירושין גבי גט בטל הטעם דשמא יאמרו ומשמע שם וכן בגמ' דחד טעמא הוא דאל"כ לא הוה פריך מידי בגמ' ועמ"ש לקמן אי"ה בדעת הרמב"ם. וכ"כ רש"י ד' צ"ו ע"ב ד"ה וא"ר הונא כגון שקידש דאי בנשא אחיו ודאי מותרת דליכא למיחש לגירש זה כו' דהא גרושת אחיו הוא וכ"פ הרא"ש והטור שם. ולשיטתם צ"ל הא דמשמע ר"פ האשה רבה דלא שאני בין קלקלה לנשאת אלא לענין קרבן כדמפרש טעמא שלא התירוה אלא להנשא ומשמע ודאי דאסורה לראשון בזנות דשני כמו בנשואין דשני וכ"ה בתוס' גיטין ד' פ ע"ב וכ"כ הרשב"א שם להדיא ולדעתי גם רש"י מודה בזה ואע"ג דלא שייך גירש זה כו' כיון דזנות הוא צ"ל דלא פלוג רבנן דאפי' בשומרת יבם אמרינן ביבמות ד' צ"ב ובגיטין ד' פ' ע"ב דמיחלפה באשה שהלך בעלה למדה"י. אף על גב דאמרינן בגיטין זינתה לא מיחלפה היינו זנות דיבמה בנשואין שהלך בעלה למדה"י אבל זנות דידה בנישואין דידה ודאי מיחלפה ואין להקשות לשיטת רש"י ודעימי' דהא משמע בגמ' ד' פ"ח ע"ב דטעם שמא יאמרו גירש זה כו' לא קאי רק אמאי דצריכה גט משני דהא לא פריך התם רק אמאי דצריכה גט ולא אתצא מזה ומזה דבאמת לא ק"מ דפשטא דמתני' ודאי לא קאי רק אניסת בע"א ובהא לא צריכינן לטעמא דשמא יאמרו דהא בלא"ה לאו מינס אנסה בניסת ע"פ ע"א וטעמא רבא איכא לאסרה כדפירש"י ר"פ האשה רבה וכ"כ הר"ן משום דשריותא דע"א הוא משום דאיהי גופא דייקא והיא דלא דייקא ראוי לקונסה אבל ע"פ ב' עדים דמינס אנסה איכא למימ' דטעם דאיסור הוא שמא יאמרו כו' ובהכי ניחא דלא תיקשי קושיית התוס' דף צ"א ד"ה עפ"י ב"ד ע"ש דודאי בניסת בע"א אף בלא גט אסורה כמ"ש אבל בניסת עפ"י ב' עדים דעיקר האיסור הוא רק משום שמא יאמרו ומשום האי חששא אמרי' בגמ' דבעי נמי גט וא"כ פריך שפיר מגט אאיסור דבחד טעמא שייכין

אבל לשיטה זו קשה הא דיהיב בגמ' דפ"ט טעמא משום דעבדא איסורא קנסוה רבנן וחיישינן שמא יאמרו והא בניסת ע"פ עדים דלא עבדא איסורא דמהו"ל למעבד וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' אמאי חיישינן לשמא יאמרו ולהרמב"ם שכ' פ"י דגירושין ה"ז הטעם דנתקדשה מותרת הוא משום דלמא תנאה הו"ל בקידושין לק"מ ועי' לח"מ דבאמת למסקנא דקיי"ל כר"ע דחוששין לתנאי קידושין לא צריכינן לטעמא דעבדה איסורא כמ"ש התוס' ד"ה אמרי קידושי טעות כו' ואולי גם מחמת קושיא זו כ' הרמב"ם כן אבל חלוקים על הרמב"ם כל רבותיו וחביריו דהא הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן הביאו מסקנא דגמ' דהכא דהטעם לחלק בין נשאת לנתקדשה הוא דבניסת עבדא איסורא ונלפענ"ד דעת כל הפוסקי' הנ"ל דלא חייש ר"ע לתנאי קידושין אלא לחומרא אבל לתלות לקולא בתנא' לא שמעינן לר"ע

והי' נראה לישב קושיא זו ולומר דאע"ג דהשתא באמת לא עבדא איסורא מ"מ כיון דבנשואין אילו הוה במזיד הוה איסורא ודאי קנסו שוגג אטו מזיד (לרבנן דפליגי עליה דר"ש ואמרי אף בניסת שלא ברשות אף בנתקדשה אפי' הוי מזיד לא עבדא איסורא לא קנסו שוגג ואפ"ה לא קשיא הך דהוחלפו בשעת כניסתן לחופה דתרווייהו בעינן עבדא איסורא וחששא דשמא יאמרו ודהך דהוחלפו אע"ג דאילו הוה במזיד הוה עבדא איסורא מ"מ כיון דזנות בעלמא הוא ולא שייך חששא דשמא יאמרו מש"ה שרינן וא"כ מהא נמי מוכח דלא כהרי"ף דגרס אלא רישא דעבדא איסורא