בית הלוי חלק א קעה

אסרינן על בעלה ונראה דאף לדעת לא חילק אלא בין ביאה לביאה אבל בביאה גמורה אף היכא דאין חיוב מיתה אפ"ה נאסרת אבל הב"ח כ' ואחריו נמשכו הח"מ וב"ש דכללא כייל הרמ"א דהיכא דאינה חייבת מיתה אינה נאסרת. וא"כ באומרת מותר דאינה חייבת לא נאסרה על בעלה לפי פירושם וקצת תימא על האחרונים שלא הרגישו בזה להקשות דברי רמ"א אהדדי לפי פירושם ובאמת דברי רמ"א בסי' כ' תמוהין בעיני דבטור לא משמע כן דא"כ לענין מאי כ' הטור דמשמש עם מתה דפטור ועוד הטור בכל הסימן לא הזכיר כלל דין איסור לבעלה רק בדברי הרמב"ם שהביא בנשים המסוללות. והרי משמע שם איפכא דאי כפי' הרמ"א כיון שכ' כבר ואין מלקין ע"ז למה היה לו לכתוב דאין האשה נאסרת על בעלה בכך ובד"מ משמע דעיקר ראייתו הוא מדברי הנ"י שהביא שם ז"ל במנאפים שוכבים זע"ז אפי' שלא כדרכה ואפי' הערה בה חייב מיתה ונאסרת על בעלה ומשמע מהא להרמ"א דאינה נאסרת אלא במקום חיוב מיתה וכ"כ הב"ח דמכאן למד הד"מ כלל זה ותמיהני טובא מה זו ראיה דפשוט לפענ"ד דהמ"כ שבנ"י כיון לסתור דעת הבה"ג הובא ברא"ש וש"פ בסוגיא דרוכל דאינה נאסרת אלא בעידי כמכחול בשפופרת. וסתרו כל הפוסקים את דבריו מדחייב מיתה על כדרך המנאפין א"כ מכ"ש לענין איסור דסגיא בכדרך המנאפין ולזה כיון המ"כ שהביא כל הדיני' דחייב מיתה ללמוד במכ"ש דנאסרת על ידיהם. אבל לומר להיפך דהיכא דאין חיוב מיתה אין נאסרת לא ידעתי מאין ולאין נלמוד קולא מנפשות לאיסור (כדכתיב והצילו העדה) והנה בד"מ הנ"ל נראה לומר דבאמת דעת רמ"א שהביא הנ"י ללמוד רק חומרא דעכ"פ היכא דחייב מיתה נאסרת במכ"ש. וא"כ להכי כ' הטור כדי ללמוד אף שהוא שוגג או אנוס מ"מ כיון שהיא מזידה נאסרת במכ"ש דחייב מיתה אבל בדבריו שבהגהת ש"ע דוחק גדול לפרש כן

ואיך שיהיה אין לסתור לדין דמהרי"ק המובא בש"ע סי' קע"ח מחמת הגהת הש"ע דסי' כ' דנראה פשוט כמו שכתבתי דאף לדעת הרמ"א נאסרת בביאה גמורה אף בלא חיוב מיתה. ואף לפי' האחרונים הנ"ל הא כבר כתב הב"ש דלאו כללא כייל וראייתו נכונה משחוף דלקמן סימן קע"ח (אף שיש ליישב בדוחק דבשחוף. גזירת הכתוב הוא) וא"כ אף לפי' האחרונים אולי גם דין דמהרי"ק יצא מן הכלל ובפרט שאין להרמ"א שום ראיה לדבריו כמ"ש לעיל: ע"כ ודאי פשוט גמור שאין לסמוך על כלל שכללו בכאן בפרט לפי' האחרונים שאין מתקבל על הדעת כלל

ובדין הב' כבר כתבתי דלהרשב"א אסורה מדאורייתא ומסתברא דהלכתא כוותיה נגד משמעות המהרי"ק

ובדין הג' בניסת לשני עפ"י טעות המורה בקידושין הראשונים דלהרשב"א שריא ולמהרי"ק מדרבנן אסירא הנה רמ"א ס"ס י"ז סתם כדברי הרשב"א והט"ז הרבה להשיב על דבריו יעו"ש ולפענ"ד קושייתו פלטי לא עשה שום מעשה לק"מ דמי היו עדים שהעידו ע"ז דהא נתייחדה עם כלטי לשום אישות כדכתיב וילך אחרי' אישה והן הן עידי ביאה ואפי' אם דוד ראה ברוה"ק כדרש הגמ' שפלטו אל מן העברה לא ידעתי אם הותרה לו כיון שיש הרבה עדים שנתייחדה עם פלטי לשם אישות ועוד דהא משעת כניסתן לחופה נאסרו כמבואר בש"ע סי' ז' סעיף י' והוא מוסכם באין חולק שוב ראיתי שהרשב"א עצמו בסי' י' תירץ קושיית הט"ז בדרך אפשר לומר ע"ש שכ' וא"ת מנין היה יודע כן י"ל כי נביאים היו בימי דוד ועפ"י נביא עשה והוא דוחק גדול לפענ"ד

גם קושיית הט"ז על הרשב"א שקראה בלשון אנוסה והקשה מדחייבת קרבן על הוראת ב"ד.. לק"מ דכה"ג אשכחן טובא בש"ס בענין זנות אשה קורא לשוגגת אנוסה כדאי' בפ' האשה רבה מאי הוה לה למיעבד מינס אנסה והא התם לענין קרבן שוגגת היא כדקתני להדיא במתני' דחייבת קרבן אבל לענין להתירה לבעלה כיון דילפינן מוהיא לא נתפשה הא נתפשה שריא קורא לכל המותרות לבעליהן אנוסה לכוללה בלשון המקרא בנתפשה וכן הר"ן והרשב"א וש"פ שלהי נדרים כתבו דבהך עובדא באשת ישראל שריא דאונס בישראל מישרא שריא והא התם לענין קרבן שוגגת היא דדמיא ממש להך דובשעת כניסתן לחופה הוחלפו דחייבים חטאת כדקתני התם במתני' וברייתא אלא ודאי כמ"ש וכ"כ הרמב"ם הל' אישות פכ"ד ה"ך שהשוגג צד אונס יש בה ורצה לומר דלפיכך השוגגת בכלל נתפשה היא ועי' רש"י בפ' האשה רבה ד"ה מותרת לחזור וד"ה שלא עפ"י ב"ד

אמנם קושיא ג' של הט"ז וכן הקשה הב"ש מדקי"ל דלא עבדינן עובדא במאי הו"ל למיעבד לכאורה קושיא אלימתא היא והיא ראיית המהרי"ק סוף שורש פ"ד מנמצאת הערוה איילונית ודכוותיה ולכאורה היא ראיה מכרעת וניצחת דהא התם הוי אונס גמור דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שתמצא איילונית לפי מסקנת הש"ס דלא הו"ל לאמתוני ואפ"ה אסירא ולא אמרינן מאי הו"ל למיעבד

ומ"ש הש"י בתשו' סי' מ"א לתרץ דעת הרשב"א מקושיא זו דשאני ניסת עפ"י עדים דהוי טעות ולא הוראה וכדאי' בגמ' דף צ"ב א' אמר זעירי אין זה הוראה אלא טעות וכ"פ הרמב"ם הל' שגגות פי"ד ה"ג דמטעם דהוי הוראת טעות חייבת בקרבן משא"כ בשגגת הוראת ב"ד העושה ע"פ פטורי' עכ"ל ש"י שותי' דמר לא ידענא וכי מה ענין הוראת טעות ב"ד לכאן דבודאי בהוראת ב"ד לאו באונס תליא מילתא דהא התירוה ב"ד עפ"י שני עדי' ודאי יותר אנוסה מהתירוה ע"פ עד א' ואפ"ה לתנא דמתני' ר"פ האשה רבה וכן לר"נ ור"א בדף צ"ב דהוראה היא ובניסת ע"פ עד א' פטורה מקרבן אפ"ה בניסת ע"פ שני עדים חייבת ומשמע ודאי ואפי' התירוה ב"ד עפ"י שני עדים. וכדאי' התם דף צ"א ריש ע"ב רבינא אמר לענין קרבן קתני עשו ב"ד בהוראתן לא מתיא קרבן ע"פ עדים מתיא קרבן והא התם מיירי בברייתא בעשו ב"ד ע"פ עדים אלמא התם ודאי שאני דאימעוט מבעשותה דהוראה הוא דאמעיט ולא טעות משא"כ לענין היתר אשה לבעלה כל אונס או שוגגת מותר וא"כ לי טעות הוראה מה לי טעות עפ"י עדים ס"ס הב"ד התירוה והרי עכ"פ היכא דחייבת בקרבן שוגגת מיקרי ושגגות איש באשה מותר מדינא כמש"ל אלא דרבנן גזרו שוגג אטו מזיד כדאי' דף צ"ד ע"ב וא"כ כיון דמסקינן דאפי' היכא דלא ה"ל למיעבד כלל גזרו בה רבנן מאיזה טעם נחלק בין טעות הוראה לטעות עפ"י עדים וביותר תמוה מש"ש בשם הרמב"ם דהיכא דטעו בהוראה היחיד פטור והרי הרמב"ם כ' להדיא הל' שגגות פי"ג סוף ה"א וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל הרי ב"ד פטורין ואלו המעוט שעשו חייבים וכבר הרגיש המשנה למלך פי"ז ה"ג לתמוה על הרמב"ם בזה שנתן טעם דחייבת בקרבן משמע דאין זה הוראה אלא טעות דהא כיון דפסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב בלא"ה חייבת בקרבן

והנה בפ' המצניע דף צ"ג ע"א אייתר בעשותה למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד ופירש"י דלר"ש באמת חייב והתו' גרסי לר"ש ל"צ קרא למעוטי ופי' התוס' משום דהא אנוס הוא ואף שהשגות התוס' מהך דהוריות דף ג' ע"ב כבר תירצה רש"י בפי' למשנה שם בד"ה הורו ב"ד דמיירי שעשו רוב הציבור ע"פ ולפענ"ד פשטא דמתני' הכי משמע מדקתני דין שהביאו כפרתן וכפרה ודאי לא מיירי אלא בעשו רוב הציבור (ור"י דמחייב במשנה ד' ה' בשעשה אותו שבט על פיהם היינו משום דס"ל דשבט אחד נמי איקרי קהל כדאי' התם ד' ה' ע"ב) וכן מהא דאי' התם בגמ' דף ג' ע"ב א"ד אומר היה ר"ש כל הוראה שיצאה ברוב ציבור כו' משמע לכאורה דעיקר החיוב הוא מחמת שעשו רוב הציבור דוקא ולפענ"ד לזה כיון רש"י בפ' המצניע שכ' ור"ש לטעמיה דא' בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ולפענ"ד דגם הרמב"ם הוה משמע ליה הא דאמר בגמ' כל הוראה שיצא ברוב ציבור דהיינו שעשו רוב הציבור ומש"ה אע"ג דפסק פי"ג ה"א דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמש"ל מ"מ הביא דין זה ספי"ד משום דס"ל דהכא מיירי שעשו רוב