בית הלוי חלק א קע

ושארי פוסקים והב"י גופה לא הביא דעתו בשו"ע אפי' בשם יש מי שאומר והרמ"א קבע דעת הרא"ש בסעיף כ"ה שם וכ"כ כל האחרונים ועוד דבנ"ד נראה דגם הרשב"א מודה דכבר יצאה מחזקת א"א מדאורייתא ובפני נכתב ובפני נחתם מדרבנן הוא וכל הנשים נאמנות על זה

והעירעור אשר קרא כת"ר על א' מעידי המסירה ודאי אם יתברר פסולו בב"ד הרי לא נתגרשה אלא בע"א ואין דבר שבערוה פחות משנים ואף שהב"ח בתשובה ק"ב המציא קולא לפי מנהגינו שמזהירין את העדים להרהר בתשובה באמת אטו בתוונא דליבא יתבי סהדי זולת שארי פקפוקים אשר בדברי הב"ח שם ותלמוד ערוך הוא מאימתי חזרתו ובאמת גם הב"ח לא כ' שם אלא לענין משאו ומתנו אם מחוייבים להדר ולבדוק אחריו אבל אם יתברר פסולו בב"ד ודאי נפסל למפרע מיום שעבר העבירה

ואשר כ' כת"ר שלא להתירו לישא אחרת משום שריותא דידה דלא לימרי קמו רבנן במלתא וכו' ואני מחמיר יותר דאף אם אין שום חשש בגט הניתן בע"כ ונמסר כדת אעפ"כ דרכי לאוסרו ואע"ג דהב"ש סי' קי"ט ס"ק י"א נסתפק אם עבר וגירש בע"כ אי הוי גיטא ולכאורה מדינא דכל בו שהביא הרמ"א שאם נשאת שוב אין האיש נקרא עבריין משמע להדיא דבדיעבד הוי גיטא אבל בתקנות ר"ג מה"ג אשר בסוף תשובות מהר"ם ב"ר ברוך דקי"ג מבואר להדיא שהתקנה הוא מפורש דגם בדיעבד אין הגט כלום ומהב"ש וכמה פוסקים נעלם ולא ראו עיקר התקנה רק התקנה שהיה אח"כ בשנת תתק"ץ שהבעל והסופר והעדים יהיו בארור המובא שם בדף קל"א זאת ראו עיניהם. ובסוף תקנות תתק"ץ מבואר שם שתקנות ר"ג מה"ג המה בתוקפם ואין רצוני להאריך בדקדוק דברי התקנות שם ובש"פ המדברים בזה] והנראה דאתו ר"ג ובית דינו ותיקנו גזירת כו' ושלא יהיה הגט כלום ועדיין נתנו רשות לחכמי קהילה אחת להתיר במקום שיראו טעם לומר דבכה"ג לא שייך תקנת ר"ג ואתו חכמי תתק"ץ ותיקנו שצריך רשות ג' קהילות דוקא (ובזה נתיישבה דעת הפוסקים המחמירין לומר דגם במקום מצוה גזר ר"ג וסרה מעליהם תלונות הפוסקים המקילים ואומרים וכי ס"ד דבמקום מצוה יגזרו ולפמש"כ ניחא דבמקום מצוה יתנו חכמי הקהילות רשות אבל לזרוק הגט מדעת עצמו שלא בהסכם חכמי הקהילות אכתי איכא למימר דר"ג השוה מדותיו] ולא רחוק בעיני לומר דהתקנה שלא יהיה הגט כלום הוא תקנת רשב"ם וחכמי דורו וכדמשמע שם קצת ובכל דור הוסיפו חומרא והיאך שיהיה סדר התקנות כולם היה מרבותינו גדולי הראשונים אשר היו כמלאכים המשמשים במרום ואנן ככופתי דחמרא לגבייהו חלילה חלילה לנו לנגוע בתקנתם ח"ו אשר לזאת בסתם נשים ודאי ראוי להחמיר על הבעל בכל מיני חומרות להצריכו שיתן גט אחר משום שריותא דידה וגם שריותא דידיה לישא אשה אחרת ולא לפגוע באיסור ב' נשים וכבר הסכמנו אשתקד עם חכמי ווילנא לאסור עליו אשתו השניה משום איסור ב' נשים והופרדו זה כמה חדשים עד שיגרש את הראשונה מדעתה אמנם היינו בסתם נשים אבל בנשים שמן הדין הוא לגרשם משפטן חרוץ ברמ"א בכמה דוכתי בסי' קי"ז גבי נכפית וכן הסכימו שם האחרונים בסי' ע"ז וכן בריש סי' קי"ט וכ"כ הב"ש בס"ס קי"ז גבי נכפית דיכול לזרוק לה גט ואף דמש"כ שם דגם לדעת את"ל שכתב שם הרא"ש בתשובה כן הוא דכיון שכ' שם הרא"ש שיכול לכופה מכ"ש שיכול לזרוק לה גט ע"כ אנכי בדרך אחרת נחני ה' בכוונת דברי הרא"ש דנראה ברור דעתו ז"ל דמה שמקבלת הגט על ידי כפיית ב"ד עד שמרוצית אף שמה שמרוצית הוא ע"י כפי' זה לא היה כלל בתקנת ר"ג דר"ג לא גזר רק אלא על זריקת גט כמוזכר שם בדבריו ומש"ה כתב דאף את"ל שר"ג השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ היינו אף לנכפית שמן הדין הוא לגרשה ג"כ גזר שאסור לזרוק לה גט מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל היינו כמו שהאיש כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כן הדין לכוף את האשה עד שתרצה לקבל ואם תמאן לקבל מרצונה מ"מ ביד הבעל לכופה ע"י מניעות שכ"וע עד שתתרצה לקבל הגט וידעתי שכמה פוסקים המדברים מזה כאלו בחדא מחתא כפיות ב"ד עם זריקות גט ואף דמש"כ הרמ"א גבי נכפית דאינו בזה משום תקנת ר"ג היה מקום לפרש דבריו דכפיה שע"פ ב"ד לא הוי בכלל התקנה אך בהג"ה שבסוף הסי' שם וכן בכמה דוכתי משמיעין דבריו להדיא שהיכא שמן הדין לגרשה לא גזר ר"ג ולפמש"כ לקמן דלדינא לא קיי"ל כהך את"ל דהרא"ש אפשר שמש"ה כ' הרמ"א כן וכן אמ"ז מוהר"ם לובלין בתשובה א' לא נחית לחלק בהכי ואחריו נמשך הב"ש לענ"ד הדברים ברורים ופשוטים בכוונת הרא"ש ז"ל כדכתיבנא ודלא כהב"ש אבל לענין דינא אינני חולק דברווחא איכא למימר דהא דכ' הרא"ש כן היינו לרווחא דמילתא בנידון שנשאל שם אם לחייב את הבעל בשכו"ע ע"ז השיב דאפס מקום לחייבו דמסתברא דבאשה נכפית לא גזר ר"ג ואף את"ל דגם בזה גזר היינו על זריקות הגט הוא דגזר אבל הדין הוא שיכפנה עד שתתרצה לקבל גט ואיך ניתי אנן ונמנע ממנו הכפיה אשר בידו אבל לדינא איכא למימר דגם הרא"ש ז"ל ס"ל כסברתו הראשונה דבכה"ג לא גזר ר"ג הואיל והדין הוא לגרשה ואף אם נימא דהרא"ש ספוקי מספקא ליה אי גזר ר"ג גם בהא מ"מ חכמי דורו שהסכימו שם לדעתו כתבו בפשיטות דבכה"ג לא גזר ר"ג ואף דמש"כ שם וכי סבור אתה שר"ג עשה תקנתו על עוברת ע"ד איננה ראיה מכרעת דאף אם נאמר שר"ג השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ הרי נתן רשות לחכמי קהילות להתיר והמה יתירו במקום שהדין הוא לגרשה וכן אני מורה ובא שלכתחילה צריך הסכמת ג' קהילות והיינו משום חומרא כראוי להחמיר בדורינו מה שהפרוץ מרובה בעה"ר אבל לדינא אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל הראשון שבראשונים הוא מהר"ם מרוטונבורג ז"ל בתשובה הוא הובאו דבריו גם במרדכי והג"א בכתובות בפ' המדיר דבעוברת על שבועה לא בעו הסכמות חכמי הקהילות וכן כתב הרמ"א ז"ל והאחרונים ז"ל בפשיטות דהיכא שמהדין הוא לגרשה יכול לגרשה בע"כ ולא חיישי' לספיקא דהרא"ש ז"ל

תשובה ג

שאלה בענין אומר מותר איך קיי"ל לדינא והואיל ולא ראינו שום פוסק שיחוור דין זה על מכונו ראיתי להאריך בזה בעז"ה ואל אלקים אמת ינחני בדרך אמת

גרסי' בסנהדרין דף ס"א ע"ב ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח כו' לאו מאהבה ומיראה ורבא אמר לך לא באומר מותר והקשו התוס' וז"ל ובריש הגולין ד' ז' ע"ב דממעט רבא מבשגגה פרט לאומר מותר התם רבה גרסי' דעני אביי בתרי' א"נ גבי גלות טובא בשגגה כתיב ולכאורה לפי תירוץ הראשון שבתוס' דגרסי רבה לא מחלקי בין גלות לקרבן אמנם כד מעיינת שפיר א"א לומר כן חדא דקושיית התוס' בריש פ' הגולין מתינוק שנשבה כו' לא מתרצא בתי' זה (ועי' מה שאכתוב לקמן לשיטת רש"י דלא תיקשי מתינוק שנשבה) וע"כ צריך לחלק בין גלות לקרבן כמ"ש התוס' בריש הגולין

ועוד הא אמרי' בפ"ב דמכות ד' ט' ע"א דלמ"ד אומר מותר לאו שוגג הוא סבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב נמי לאו שוגג מקרי לענין גלות ופטור ואי לא מחלקינן בין גלות לקרבן. א"כ נימא דכוותי' לגבי קרבן נמי פטור דלאו שוגג הוא תמה על עצמך היאך אפשר לומר כן והלא הוא עצמו השוגג השנוי ברוב התלמוד סבור שהוא שומן ונמצא חלב סבור שהוא אשתו ונמצא אחותו (ועי' רש"י סנהדרין ד' סב ע"ב ד"ה שבשאר מצות שבועות י"ט ריש ע"א ד"ה פרט למתעסק ואפי' לרבא דס"ל סבור שהוא שומן ונמצא חלב הוי מתעסק (עי' שבת ד' ע"ג ע"א רש"י ד"ה דסבר שומן) ואפ"ה חייב קרבן ודאי אפי' לרבא דחלבים ועריות כדתניא התם חומר בשאר מצות כו' שגג בלא מתכוין חייב וע"כ לא מתוקמא אלא בסבור שומן הוא ואכלו כמסקנת הגמ' שם ודוחק גדול לומר דלתי' התוס' דגרסי' רבה יפרש ברייתא דשגג בלא מתכוין כקושיית התוס' דע"ג ד"ה אלא לאו ויפטר מתעסק