בית הלוי חלק א קעא

גם בחלבים ועריות ועוד הא מתעסק נמי שוגג מיקרי ולא מיפטר אלא מאשר חטא בה פרט למתעסק) ועוד בהא דקתני ביבמות ד' ל"ג ע"ב ובשעת כניסתן לחופה החליפו על כרחך היינו הוחלפו כדמסיק בגמ' וחייבים דקתני ע"כ היינו חטאת כדקתני להדיא בבריי' דר' חייא וא"כ ע"כ מוכח דמתעסק כי האי אפי' לרבא חייב

ועוד אי גרסי' רבה ולא מחלקינן בין גלות לקרבן א"כ רבא דלא כרבה ודלא כאביי דלרבה פטור מקרבן משום דהוי קרוב למזיד כמו בגלות ולאביי פטור מקרבן משום דהוי אנוס ואנוס ודאי פטור מקרבן (כדאית' שבועות י"ח ע"א לא חדא ליחייב דאכניסה אנוס הוא וא"כ ע"כ רבא דמחייב אומר מותר בקרבן הוא דעת שלישי דסבר אומר מותר לאו אנוס ולא קרוב למזיד הוא אלא שוגג גמור הוא וחייב בקרבן וזה דוחק

ועוד תיקשי לרבא דס"ל אומר מותר שוגג גמור הוא וחייב בגלות היאך יפרש ברייתא דריש הגולין בשגגה פרט למזיד בשלמא אביי לא פליג אאוקימתא דאומר מותר רק אלישנא בברייתא קא מתמה היאך קורהו מזיד וכדפירש"י ד"ה אנוס הוא ואיהו דשני לנפשי' כמ"ש התוס' ד' ט' ע"א ד"ה ורב חסדא דאפי' אי אנוס הוא מ"מ קורהו מזיד כיון שיודע בטוב שהוא הורגו אבל לרבא אי ס"ל דאומר מותר שוגג גמור הוא ופטור מגלות איך יפרש הברייתא דבשגגה פרט למזיד (ודוחק גדול לומר דאיהו דחיק ומוקים נפשיה כקושיית התוס' ד"ה פשיטא)

ולכאורה י"ל דלרבא ימעט פרט למזיד דברייתא כגון הזורק אבן לר"ה או סותר כותלו ביום כדאי' פ' המניח ד' ל"ב ע"ב דהוי שוגג קרוב למזיד וכמאן דמתני התם אליבא דרבא הא דריב"ח אסיפא א"נ י"ל אפי' לרב פפא משמי' דרבא דמתני ארישא י"ל דפטור ג"כ היכא דהוי קרוב למזיד אלא דס"ל להאי לישנא דאפי' נכנס ברשות לא הוי קרוב למזיד כקושיי' התוס' ד"ה דלא סגי ואף שהתוס' כ' בד"ה מיתבי בסופו דלמאן דתני ארישא חייב קרוב למזיד מ"מ אין פירושם מוכרח די"ל כמ"ש והכי משמע מדשני התם רב פפא גופי' אליבא דלישנא קמא הב"ע באשפה העשוי להפנות בלילה וכן הרמב"ם פ"ו מה' רוצח הל' י"א פסק כמאן דמתני ארישא ובהל' ז' ח' פסק בכל הנהו דהוי קרוב למזיד דפטור אבל מ"מ דוחק גדול לומר דרבא יהא דעת שלישי ויפרש הברייתא באוקימתא שלא הוזכרה בסוגיא כלל ועוד דנראה דשוגג דומיא דסותר כותלו ביום חייב נמי בקרבן אע"ג דהוי לי' לעיוני. דהא בפ' אלו דברי' ד' ע"ב ע"ב אר"י אשתו נדה בעל חייב אע"ג דהו"ל לשיולי' ואפי' סמוך לוסתה (ועי' תוס' שם דאפי' ידע שהוא סמוך לוסתה ובעל הנדה חייב בקרבן ודוחק גדול לומר דרבא פליג אדר' יוחנן

מיהו הא ל"ק לי מדאביי דאמר אומר מותר אנוס הוא א"כ גם מקרבן פטור אי לא מחלקינן בין גלות לקרבן והכא מחייב אביי קרבן בעובד מאהבה ומיראה והיינו ע"כ באומר מותר לעבוד מאהבה ומיראה כדפירש"י ד' ס"א ע"ב ד"ה חייב וד' ס"ב ד"ה אלא לאו וא"כ לכאורה קשה דאביי אדאביי (ולפמ"ש אי"ה לקמן בשם רש"י ריש כריתות דלא מקרי אנוס אלא באומר מותר דעוקר כל הגוף כגון תינוק שנשבה כו' בלא"ה לק"מ) הא לאו קושיא הוא דנוכל לפרש דעת אביי כדפירש"י פ' כלל גדול לר"י ולר"ל דאומר מותר מעיקרו כגון תינוק שנשבה דלא ידע האיסור מעולם הוא דהוי אונס אבל הכיר ולבסוף שכח הוי שוגג כמתני' דהשוכח עיקר שבת (וכמ"ש לקמן לשון רש"י לחלק בזה לאביי) וא"כ לק"מ דבסנהדרין ד' ס"ב מיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח ונתעלם ממנו האיסור כמ"ש לקמן בשם התוס' להדיא דאומר מותר דע"ג בהכי מיירי אף דאין ראייות התוס' שייך באומר מותר מאהבה ומיראה דהא שפיר הוא מודה בע"ג מ"מ נראה נכון לתרץ כמ"ש ולהכי מחייב קרבן דשוגג הוא ובפ"ב דמכות דפריך אביי אומר מותר אנוס הוא היינו באומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם והא דפריך אביי אנוס הוא ופשיטא לי' דבברייתא ממעט אומר מותר כי האי שלא למד מעולם היינו משום דאי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח חייב אף בגלות כמו בקרבן ולא הוי ממעט לי' מבשגגה דהאי שוגג גמור הוא ובהכי ניחא דלא תיקשי לאביי קושיית התוס' פ' כלל גדול ד' ע"ב ע"ב ד"ה באומר מותר ע"ש אי לא מחלקינן בין גלות לקרבן דהתם מיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח וכדכתבו התוספות שם להדיא ד"ה עד כאן דאומר מותר דע"ג היינו דוקא הכיר ולבסוף שכח דאם לא נודע לו מעולם איסור ע"ג אינו ישראל כיון שמודה בע"ג ואומר מותר כי האי שוגג הוא לאביי וחייב ובפ"ב דמכות מיירי באומר מותר מעיקרו כמש"ל

אבל אי קשיא הא קשיא לי דהא ודאי מסתברא אומר מותר מעיקרו קרוב למזיד הוא כ"ש הכיר ולבסוף שכח הוי קרוב למזיד וכן יש להוכיח מדהקשו התוס' על רבא דמחייב קרבן באומר מותר דע"ג (דהיינו בהכיר ולבסוף שכח כמש"ל בשם התוס' דאומר מותר דע"ג בהכי מיירי) מהך דריש הגולין וכן הקשו התוס' בפ' כלל גדול ולא תירצו כמ"ש לדעת אביי לחלק בין אומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם ובין אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח אלא ודאי כמ"ש דלאביי דסבר אומר מותר אנוס הוא הוא דשני לי' בין אומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם (דשפיר הוי אנוס דמאין הי' לו לשום על לבו לשאול וללמוד דין זה) ובין אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח דכיון שהכיר האיסור וידעו פעם א' הי' לו לשום על לבו ולא הוי אנוס אבל לרבא דס"ל דאפי' אומר מותר מעיקרו הוי קרוב למזיד משום דהו"ל ללמוד כ"ש הכיר ולבסוף שכח דהוי קרוב יותר למזיד דהוי לי' לשום על לבו יותר וא"כ אכתי לא תירצו כלום בתירוצם דגרסי' רבה דהא אכתי קשה לרבה דס"ל אפי' בהכיר ולבסוף שכח הוי קרוב למזיד איך יתרץ מתני' דהשוכח עיקר שבת

אלא ודאי מחוורתא דשאני גלות דטובא בשגגה כתיבי הא לכל מילי וודאי שוגג גמור הוא למאן דסבירא לי' אומר מותר קרוב למזיד הוא כתי' שני שבתוספות סנהדרין הנ"ל וכ"כ התוס' פ"ב דמכות ובפ' כלל גדול דס"ח ע"ב ושלהי פ' כיצד הרגל וכ"כ הרשב"א בחידושיו ס"פ כיצד הרגל דשאני גלות דטובא בשגגה כתיבי הא לכל מילי שוגג גמור מיקרי וכ"פ הרמב"ם הל' רוצח פ"ו היה עולה על דעתו שמותר להרוג ה"ז קרוב למזיד ואינו נקלט וכן בפ"ה הל' ד' גבי גר תושב כ' ה"ז קרוב למזיד ונהרג עליו הואיל ונתכוין להרגו ולענין קרבן פ"ב מהל' שגגות ה"ו פסק דחייב [והיינו כרב פפא ריש כריתות דף ג' ע"ב דמוקים כגון בתינוק שנשבה כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' דבתראה הוא ומחייב בקרבן אפי' היכא דלא הוי ליה ידיעה מעיקרו (ובחנם נדחק הכ"מ שם בטעמו: ועי' רמב"ם שם ריש פ"ו מהל' שגגות הביא הך דרב פפא והכ"מ את מקורו לא הראה כנראה דאשתמיטתי' סוגיא זו) וכ"מ מהא דהוי בה רבא שבועות די"ח ריש ע"א ואי עם הארץ הוא כו' משמע דבע"ה שלא למד מעולם ולא הו"ל ידיעה מעיקרו נמי חייב קרבן ורבא בתראה הוא] ולי נראה דאפשר לומר דהתוס' גם לתי' הראשון ס"ל לחלק בין גלות לקרבן אך האמת תפסו דרבה גריס מדעני אביי בתרי' אבל לדינא אין נפקותא מזה דהא רבא ודאי מחלק בין גלות לקרבן כמו שהוכחתי לעיל והילכתא כוותיה נגד אביי אמנם בהא יש להסתפק רבא כמאן ס"ל אי כרבה דקרוב למזיד הוא אי כאביי ודאי אנוס הוא לאו דוקא אלא קרוב לאנוס וכי הא דא' בפ"ב דמכות דף ח' ע"א אי לא שכיחי בה רבים אנוס הוא דודאי אינו אלא קרוב לאנוס וכן כ' הרמב"ם להדיא הל' רוצח פ"ו ה"ז ועוד דאביי גופיה דקאמר אנוס הוא ס"ל דלאו דוקא אנוס אלא קרוב לאנוס ומחלק בין גלות לקרבן דאל"כ תקשה קושיית התוס' ריש הגולין מתינוק שנשבה דחייב בקרבן (דהא התוס' בפ' כלל גדול סברי דטעמייהו דר"י ור"ל דפטרי בתינוק שנשבה לאו משום אומר מותר אנוס הוא אלא מהקישא דמונבז) ואפי' אם נאמר דהתוס' דהכא בהא כשיטת רש"י ס"ל (דטעמייהו דר"י ור"ל משום אומר מותר אנוס הוא) ולא תקשה מתינוק שנשבה כמש"ל מ"מ תקשי הא דסבור בהמה ומצא אדם דקרי ליה אונס וכה"ג ודאי חייב בקרבן כמש"כ אלא ודאי נראה דגם אביי דס"ל אנוס הוא לאו דוקא אלא קרוב לאנוס וכמ"ש התוס' בפ' כלל גדול דף ס"ח ע"ב ד"ה אבל תינוק ע"ש: