בית הלוי חלק א קסט

והחשש הב' מחמת שבהרשאה מסתמא היה כתוב כנוסח הנהוג שאמר להשליח ליתן הגט לידה והשליח מסר לתוך בגדיה מה נמרצו אמרי יושר דבכה"ג הוי שינוי בשליחות לדידן דמחמרינן ליתן לידה דוקא ואף אם נימא דאינו פוסל בדיעבד מ"מ לענין שליחות בכל דהו הוי קפידא כמבואר בכתובות דף צ"ט ע"ב ובפרט לפי מה שתפסו הפוסקים גי' ר"ח שם דלאחד מסתמא הוי קפידא אמנם מש"כ כת"ר דפשיטא בנ"ד שהבעל עשה תחבולות לגרשה בעניותי איפכא מסתברא דבנ"ד ודאי לא קפיד הבעל ליתן לידה דוקא והיה דעתו באיזה אופן שיעלה ביד השליח למסור לה ומש"כ כת"ר דלא אזלינן בא"א בתר אומדנא כמבואר בסי' מ"ב נראה דשאני הכא דעיקר הדין תליא באומדנא אי קפיד הבעל או לא ומה"ת לא ניזול בתר אומדנא ואי הוו מסהדי סהדי דאמר להו הבעל שאינו מקפיד באיזה אופן שתעלה ביד השליח למסור לה ודאי לא הוי אמרי' דתרי ותרי נינהו נגד עידי הרשאה רק הוי אמרי' דאיגלאי מילתא דלא קפיד ואף שאמר למסור לידה סידרא נקט ואתא וכן אי הוי מסהדי הכי עידי הרשאה לא הוי אמרי' דחוזרין ומגידין הם ומה"ת לא נוכל לומר דאנן סהדי דלא קפיד בנ"ד שהיה עושה תחבולות להפטר ממנה: ודעתו רק שלא יהיה עליו איסור ב' נשים לכשישא אחרת ודאי לא קפיד אחומרא דלכתחילה

ואשר השיב כת"ר על הב"ש שכ' בשם הריב"ש להתיר להשיאה בנתן לתוך מלבושיה אף שפירוש כת"ר בדברי הריב"ש עולה יפה אף נעים אבל מה שהרעיש על הב"ש מדברי הריב"ש שכתב שהיה ראוי להוכיח הנושא והנושאת לא שמיע קול רעש דהא בעובדא דהריב"ש היה עוד חשש דחתם סופר ועד דלמאן דפסיל בה מחמיר טפי מחומרא דשמואל פשוט לומר דמשום האי חשש היו ראוים לעונש וכת"ר המעיין ישפוט בצדק שלזה כיון הריב"ש שהרי כ' שם ותהי עונותם על עצמות הדיינין ואם הדיינין סמכו על מש"כ אליהם הריב"ש להתירא להינשא שלא להוציא לעז על הגיטין הראשונים שהיו כולם נעשין על דרך הזה וכו' ובודאי לא היו כולם נותנין בסימטא תוך ד"א ובנפילה על הבגד אלא שהיו נעשים ע"י חתימת סופר ועד וכמש"כ הרשב"א בתשובה שהמנהג היה להיות הסופר אחד מהעדים

ואשר כ' כת"ר שהב"ש לא הביא דברי הריב"ש אלא לפלפולא בעלמא הוא דוחק גדול ושיחלק הב"ש על הרמ"א לא נפלאת היא וכן דרך האחרונים בכל חלקי השו"ע

ואשר הקשה כת"ר על שהביא ראיה מהריב"ש שהיה מחכמי הספרדים ולא קיבלו חומרות רבותינו הצרפתים אשר הרמ"א הביא דבריהם הנה באמת חכמי הצרפתים הראשונים לא החמירו אלא לענין לכתחילה שהרי לא כ' הסמ"ק והכל בו והמרדכי אלא לשון טוב או נכון ליתן הגט לידה ממש וכן משמע מדברי המרדכי שהרי הביא שם לעיל מיניה דברי הר"ח וחלק עליו ואח"כ הביא דברי הגהות סמ"ק שלא ליתן לתוך חצירה והיינו משום דחומרת הר"ח הוא אפי' לענין דיעבד וכמש"כ שם דבחצירה לא משתרי לעלמא וע"ז הוא דחולק עליו וחומרת הסמ"ק הוא רק לענין לכתחילה הרי דלענין חצירה הצרפתים מקילים לענין דיעבד והספרדים מחמירים לחוש לדברי הר"ח אף לענין דיעבד ולענין מלבושיה וקלתה לא הזכירו כלל חכמי הספרדים הראשונים כגון הרמב"ם והרשב"א והר"ן כלל ודברי הרמ"א שהחמיר לענין מלבושיה גם בדיעבד באמת חידוש הוא שלא נזכר בשום פוסק ורבינו משה מדעתו הוסיף חומרא זו ונראה דעת הרמ"א ז"ל דחצירה וקלתה ומלבושיה בחדא מחתא נינהו וכמש"כ הסמ"ק דבחד טעמא שייכין וס"ל להרמ"א ז"ל דכמו שלדעת חכמי הצרפתים כולהו אסירי לכתחילה ה"ה לחכמי הספרדים דנקטו חומרות הר"ח לאסור בחצירה אף דיעבד ה"ה נמי קלתה ומלבושי' אף דיעבד אסירי וא"כ שפיר מצינן לאתויי ראיה מהריב"ש דמחמיר בחצירה אף בדיעבד ובמלבושיה כתב דהוי כמטא גיטא לידה ולישנא דכמטא גיטא לידה משמע ודאי דשריא להינשא

ובחשש הג' שכ' כת"ר שמסתמא לא קראו הגט לפני עדי המסירה אף שאנכי בדרך אחרת נחני ה' בדעת הראב"ד דלהראב"ד לא בעינן קריאה כלל בשליח שבחו"ל אין רצוני להאריך לבאר שיטתו בזה כי ודאי להשיאה לכתחילה אין להקל נגד דעת הרמב"ם ויפה כ' כת"ר דהוי כלא קראוהו ונאבד אם לא שהעדים יכירוהו בסימנים מובהקים

ומש"כ כת"ר דאף אם קראוהו העידי מסירה בשעת סידור הגט נתבטלה הקריאה מחמת שהיה כמה ימים ביד השליח מילתא דפשיטא ליה למר מספקא לי טובא דאיכא למימר כיון דסתמא אמר הש"ס לאחלופי לא חיישינן לא חיישינן אפי' אחר זמן והכי משמעות דברי הרא"ש שכ' לא חיישינן עד דידעינן דאחליף והר"י בן הרא"ש שהביא הב"י לא חייש אפי' לחזור ולאקרויי גיטא כדמשמע מלשונו שכ' דבזמן מועט כזה אין לחוש ואולי בגוף התשובה ראה הב"י להדיא דאפילו לכתחילה לא חיישי' ומש"ה הוא דתמה הב"י דהא דמי קצת לעיילי' לבי ידיה דלכתחילה מיהא בעי לאקרויי גיטא שנית

והחשש הד' שכתב כת"ר מחמת שנתאחר השליח כמה ימים מלמסור יפה דקדק הרמ"א בלשונו שכתב מיהו נהגו להחמיר ולכתוב גט אחר דודאי הוא חומרא בעלמא לחוש לדעת הר"ן ז"ל נגד כל הפוסקים וכת"ר נמשך אחר הב"ח לומר דגם דעת הרמב"ם הוא כן ואע"ג דקלסיה מר לשיטת הב"ח בעניותי אפס מקום לקיים דבריו כי לא די אשר דברי הרמב"ם במקומו סוף פ"א אינם סובלים פירושו שהרי הרמב"ם כ' שם רק לשון כותבין ולא לשון נותנין אלא שדבריו סותרים דברי הרמב"ם ריש פ"ב שכ' שם בדין ב' כותבין וחותמין ונותנין לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה הרי דהרמב"ם אדרבה מיקל טפי מהר"י והרא"ש דאף הבעל בעצמו יכול לגרש בו אחר זמן ולכאורה קשה על הרמב"ם קושית התוס' והרא"ש שם מהאי דכותבין גט לאיש וכו' דהא הרמב"ם ס"ל דע"ח כרתי אבל משום הא לא תברא דברווחא משני כמה מרבוותא קמאי קושית התוס' והרא"ש דמשום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשי' ומילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בו רבנן ואכמ"ק להאריך בזה דאיך שהוא שיטת הרמב"ם אינו נוגע לדינא שביאר מפורש בדבריו דמגרש בו בכל עת שירצה ותו לא מידי

ובחשש הה' שכתב כת"ר דהשליח מפורסם לפסול נמשך אחר הב"ש בסי' קמא ס"ק מ"ד דבשליח פסול חיישינן למזויף ואני בעניי לא ידעתי היכן מצינו שהחשוד לדבר אחד יהי' חשוד לדבר אחר ובפרט לדבר החמור כעריות ואשר הביא את הב"ש לדוחק זה הוא קושייתו על הרא"ש שם ובס"ק מ"ה לא סלקי ליה שיטתו ולא ידענא מאי קשיא ליה על הרא"ש דמאן יאמר דהרא"ש מיירי בדליכא עידי שליחות הרא"ש מיירי בדאיכא עידי שליחות וכן כל החולקים על הרמב"ם דאי בדליכא עידי שליחות לא היה הראב"ד מייתי ראיה ממשנתינו דהכל כשרין להביא גט וכו' דפסולי דמתניתין ודאי פסול אף אם עשהו שליח בפנינו ובפנינו מסר לה דכיון דאינו בתורת שליחות מעשה קוף בעלמא הוא משא"כ הפסול בעבירה אלא ודאי דגם הראב"ד מיירי בדאיכא עידי שליחות ומש"ה לא מצאו מפרשי הרמב"ם מקום מאין יצא ליה דין זה ובאמת נראה דלדינא לא פליגי הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם באמת מיירי בדליכא עידי שליחות כאשר כבר היטיב לראות המל"מ ואשר התפלא שם על הרא"ש לפמש"כ לא קשה מידי דהרא"ש באמת איירי בדאיכא עידי שליחות ואזדו לטעמייהו דהרמב"ם לטעמו דס"ל דשליח כשר לעולם נאמן על שליחותו אף היכא דא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומש"ה סתם דבריו לפסול את הפסול בעבירה דסתם שליח הכי הוא בלא עידי שליחות והרא"ש לטעמיה דסתם שליח הוא בעדים דוקא רק היכא דצ"ל בפ"נ ובפ"נ נאמן אגב בפ"נ ובפ"נ וא"כ אי בלא עידי שליחות גם שליח כשר אינו נאמן ומאי רבותא דעד פסול ובדאיכא עידי שליחות שפיר הקשה אמאי פסול כיון דלא צריכינן לסהדותא. ולזיופא לא חיישינן ודאי

ומש"כ כת"ר לפסול את השליח מחמת הקול כדכ' הרשב"א הובא בב"י חו"מ סי' ל"ד הוא דעת יחיד נגד הרא"ש