בית הלוי חלק א קסא

סיפא ושאני הכא דאמר ועלי לגלח א"כ מוכרח דואני קאי על תחילת דיבורו דהא לא גריעא מאילו אמר ואני ב' פעמים דמהני השתא דקיי"ל דקאי על תחילת דיבורו דלישנא יתירא קאי ע"כ גם אסיפא וכמו כן י"ל סברא זו אם נאמר דקאי אסיפא וכ"ש הוא דהא קאמר אח"כ להדיא ועלי לגלח א"כ יותר מוכיח דואני קאי על רישא ומאי מדייק ואין לומר דהוכחת הגמרא הוי מדקתני ואני ועלי לגלח ואי נאמר דואני גרידא קאי על סיפא א"כ יותר ה"ל להמשנה למנקט במשפט הלשון וה"ל למתני ואני והריני נזיר דלפי משפט הלשון קאי ואני אסיפא זה אינו הוכחה דהא י"ל דהמשנה לרבותא נקטה דאע"ג דואני קאי אסיפא מ"מ מדסיים אח"כ להדיא ועלי לגלח מהני משא"כ באומר ואני והריני נזיר הא שפיר הוי כמשפט הלשון ומוכרח דס"ל להגמרא דמה דאמר ב' פעמים אינו הוכחה כלל וע"כ מדקדק שפיר דמדהוי השני נזיר מוכרח דקאי על תחילת דיבורו ואין לומר דהיא גופה תיקשה דמנ"ל להגמרא הך סברא דאמירת ב' פעמים לא הוי הוכחה דלמא הוי הוכחה וכיון דסיים ועלי לגלח מוכח דואני קאי על רישא די"ל דזהו גופה הוכחת הגמרא דקדוקו של מהר"א ששון דמדקתני ואני ועלי לגלח הרי דבקבלה הראשונה נקט שקיבל עליו ע"י התפסה שהתפיס נדרו בחבירו ובקבלה השני נקט שפירש דבריו ואמר ועלי לגלח ואמאי לא נקטה המשנה בחדא גווני וה"ל למתני רבותא יותר באומר ב' פעמים ואני ואני ומדקתני ועלי לגלח מוכח דב' פעמים ואני לא מהני לשני הקבלות דהיינו מוקמינן תרוייהו על קבלה אחת ומאי דאמר ב' פעמים לא הוי הוכחה וא"כ אמאי הוי השתא נזיר בסיים ועלי לגלח מכלל דואני קאי על רישא בלא שום הוכחה דאי קאי על סיפא ורק ע"י הוכחה דאמר ב' פעמים מוקמינן לה ארישא טפי ה"ל למתני רבותא יותר בב' פעמים ואני ובזה מדוקדק לשון הגמרא דבתחילה הוכיחה הגמרא דקאי על פלגא דיבורא מדקאמר ואני ועלי ואח"כ בהוכחה השני קאמר בגמרא מדקאמר ואני ועלי לגלח דזה הוי עיקר הוכחה מדסיים ועלי לגלח ולא נקטה ואני ואני או ואני ועלי וא"כ הא מוכח דהש"ס דידן לא ס"ל כהירושלמי דלהירושלמי עדיין לא מוכח דלעולם י"ל דקאי אסיפא והכא הוי משום דאמר ב' פעמים והא דלא קתני ואני ואני הוא משום דהשתא דסיים ועלי לגלח מוכרח דואני קאי על נזירות וא"כ קיבל עליו בתחילה נזירות ואח"כ תגלחת ושפיר תני אם היו פקחין מגלחין זה את זה ואם לאו מגלחין נזירים אחרים דאינו יוצא במה דמגלח לעצמו אבל באומר ואני ואני ולפי משפט הלשון באומר תחילה ואני קאי על סיפא ומחויב לגלח ורק מדסיים אח"כ עוד פעם ואני מוכח דקאי גם ארישא מאן מוכח לנו דואני קמא קאי על נזירות דלמא ואני בתרא קאי על נזירות דהא בודאי כך ראוי לומר כיון דבלא הוכחה קאי על סיפא ורק אמירתו השני' הוי הוכחה ויש לנו לומר דהפעם ב' קאי על רישא וא"כ קיבל בתחילה תגלחת ואח"כ נזירות ויוצא במה שמגלח לעצמו ולא הוי מצי למתני הך דינא של המשנה ומש"ה מוכרח למתני ועלי לגלח א"ו הש"ס דידן לא ס"ל כהירושלמי וס"ל דבכל ענין מוכרח לגלח לאחר ומש"ה לא הביאו הרמב"ם

סימן נא

ישוב על הרמב"ם בה' נזיר

בנזיר דף י"ז תנן מי שנזר והוא בביה"ק כו' יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ר' אליעזר אומר לא בו ביום שנאמר והימים הראשונים יפלו עד שיהיו לו ימים ראשונים והנה הרמב"ם כתב בפרק ששי מה' נזיר הלכה ו' וז"ל נטמא ביום שנדר או בשני אינו סותר אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנותיו שנאמר והימים הראשונים יפלו והקשה הכסף משנה דלמה פסק כר"א ותי' דמדשקלי וטרי אמוראי ר"פ ואביי ורבא הלין יומא דקאמרי דנפיק חד ומתחילין תרין כו' ובודאי דאליבא דהילכתא קיימי ומש"ה ס"ל להרמב"ם דרבנן לא פליגי אלא בטמא שנזר אבל בטהור שנטמא מודים דבו ביום לא ובודאי קשה טובא לומר כן דהרמב"ם יאמר מעצמו אוקימתא חדשה שלא נזכרה בגמרא כלל דיש סברא לחלק כן ואדרבה בדף י"ח קאמר עולא ואף ר"א לא אמר אלא בטמא שנזר הרי מבואר הסברא להיפוך דבטהור שנטמא גם ר"א מודה ואע"ג דבזה איתותב עולא מ"מ היאך נאמר ההיפוך דבזה גם רבנן מודים עוד תי' הכ"מ בפשיטות דהרמב"ם פסק כר"א מדחזינן דאמוראי שקלי וטרי אליבא דידיה מכלל דהלכתא כוותיה דר"א ונסתייע בזה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב והלכה כר"א ולזה הסכים גם הלח"מ ודברים אלו נפלאו ממני דהרי מבואר להדיא להיפוך דפוסק דלא כר"א דהא במשנה תנן יצא ונכנס מביא קרבן טומאה רא"א לא בו ביום והרמב"ם הא כתב אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנותיו הרי דפוסק דמביא קרבנות ודלא כר"א

ובאמת דעת הרמב"ם נראה ברור דהרי ר"א קאמר ב' דברים דבמשנה תנן יצא ונכנס מביא קרבן רא"א לא בו ביום דפליגי ת"ק ור"א בנטמא ביום ראשון אם מביא קרבן ופוסק הרמב"ם כחכמים דמביא ובברייתא דמייתינן בסמוך דתני בה הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחילת מאה יכול יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו כו' הרי דהשמיענו עוד דין אחר מה שלא נזכר כלל במשנה דהא במשנה לא תנן כלל דין סתירה לא בר"א ולא ברבנן ובהך דינא דאינו סותר בו ביום לא מצינו להדיא כלל דחכמים חולקים על ר"א ומש"ה פוסק הרמב"ם כוותיה דס"ל דגם רבנן דהמשנה מודים בזה דאינו סותר ויצא לו זה מדשקלי וטרי אמוראי בהני יומי אי הוי ב' או חד מכלל דההלכה כן ולפי"ז כ"ע ס"ל הך דרשה דוהימים ראשונים יפלו דבעינן שיהיה ימים ראשונים רק רבנן מוקמי להך קרא רק לענין סתירה דאיירי בו הפסוק כדכתיב והימים הראשונים יפלו ולא לענין קרבן ור"א מוקים ליה גם לענין קרבן. ומש"ה פוסק הרמב"ם דמביא קרבן ואינו סותר וזה ברור

ומסתייע עוד דעתו בזה מהא דאמר עולא לא אמר ר"א אלא בטמא שנזר דכתיב כי טמא ראש נזרו משום דבטומאה נזר וכבר נשארו התוס' בקושיא דמנ"ל לעולא דר"א דרש הכי דהא חזינן דלרבנן דלא דרשי להך והימים הראשונים יפלו הא על כרחך לא דרשי כלל הך דבטומאה נדר ואם כן מנ"ל לעולא דר"א דרש לה הכי אבל להרמב"ם ניחא דלענין סתירה גם רבנן מודים דבעינן דוקא ימים ראשונים ולא פליגי כלל על דברי ר"א דברייתא ושפיר סבירא ליה לעולא אליבא דכ"ע הך דרשה דבטומאה נדר לרבנן לענין סתירה ולר"א גם לענין קרבן

ולכאורה קשה על זה דבמשנה תני יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ודחקו התוס' בפירושו דלענין מה עולין לו יע"ש ולדברינו דגם לרבנן אינו סותר הרי ניחא בפשיטות דשפיר תני עולין לו מן המנין דאינו סותר רק מביא קרבן טומאה וא"כ הא קשה דברמב"ם בפי' המשנה וכן בפרק ו' הלכה יו"ד מבואר להדיא דאינו מפרש כן רק דחק לפרש הך עולין לו בנכנס למקום שאין הנזיר מגלח עלי' וכמש"כ הלח"מ שם יעו"ש ואם נאמר כדברינו למה דחק בזה

אמנם זה אינו קושיא דנראה לו דוחק לפרש הא דנקט סתמא יצא ונכנס דאיירי רק בנכנס בו ביום ועוד מדאמר על זה ר"א לא בו ביום מכלל דת"ק איירי בכל גווני ועוד דהרי המשנה איירי בסתם נזירות דהוי רק שלשים יום וכדמוכח מהא דתני ברישא אפי' היה שם ל' יום אין עולין לו הרי דבנזירות של ל' איירי א"כ הא א"א כלל לפרש דהא דעולין משום דנטמא בו ביום אינו סותר דהא לת"ק דס"ל דגם בו ביום מביא קרבן א"כ הא פשיטא דמגלח ג"כ דהא אין סברא לומר דיהיה חייב בקרבן ולא יגלח דלהיפוך מבעיא ליה לרב אשי בדף י"ז בטמא שנזר דאינו מביא קרבן אם חייב בגילוח אבל להיפוך דיהיה חייב בקרבן ולא בגילוח לא מצינו סברא זו כלל ועוד דהרי לעיל רצה הגמרא למפשט אבעיא דרב אשי מהא דתניא אין בין טמא שנזר לטהור שנטמא אלא שזה שביעי שלו עולה לו מן המנין כו'