בית הלוי חלק א קס

ואפילו אם נאמר כמה שכתבו התוספות בגיטין דף כ"ד בשם הר"י דאפילו למאן דאמר י"ב בעלמא מכל מקום בגט לא מהני דלא הוי לשמה יעו"ש ולדבריהם אין ראיה מכאן דלר"י לא הוי ספק מ"מ הא י"ל דבביצה דף לח קסבר ר' יוחנן דשנים שלקחו חביות בשותפות דאסור לכל אחד להוליך חלקו בתחומו משום דאין ברירה וכבר הקשה השאגת אריה בסי' צ' על התוס' דס"ל דהא דא"ב הוי ספק דא"כ בביצה דהוי רק דרבנן צ"ל ספיקא לקולא ותירץ משום דהוי דבר שיש לו מתירין הוי ספיקא להחמיר כדאמר רב אשי בביצה דף ד' ודחה בזה דברי הרמב"ן במלחמות שכת' בפ' כל שעה דר' יוחנן לא ס"ל כלל הך סברא דדבר שיש לו מתירין הא ולהרמב"ם לכאורה מוכרח כהמלחמות דאיהו כ' בפ' ט"ו מה' מ"א דחמץ הוי דבר שיש לו מתירין וא"כ ר' יוחנן דס"ל בפסחים ד' כ"ט דחמץ בפסח הוי בששים ע"כ לא ס"ל הך דדשיל"מ ומוכרח דס"ל דודאי לא הוברר ואע"ג דעיקר קושייתו של הש"א יש לדחותה ונאמר דלא שייך בהך דביצה לומר ספק להקל דהרי גם אם ירצה להוליך חלקו לצד השני בתחום חבירו הא ג"כ נתיר לו מספק דלמא אין זה חלקו וא"כ הא הוי תרתי דסתרי ומש"ה אזלינן בתרווייהו לחומרא וכמש"כ התוס' בב"ק דף י"א גבי שליא שיצאת מקצתה בראשון ומקצתה בשני דלחוש חוששת מראשון ומימני לא מני רק משני והקשו התוס' דבט"ו נטהרה מספק ספיקא דלמא הוי זכר ואת"ל נקבה דלמא מראשון ותירצו דביום מ"א הא נטהרה משום שמא נקבה ואי זכר שמא בשני והוי תרתי דסתרי ואזלינן לחומרא ועיין בעירובין דף ל"ד גבי נתגלגל ספק מבע"י ספק משחשיכה דר"מ ור"י אומרים ה"ז חמר גמל ור' יוסי אומר כשר ומוקמינן שם דר"מ דמחמיר ס"ל תחומין דאורייתא והקשה שם בספר דו"ח דהיאך נקיל משום ספק דרבנן והרי אם ירצה לילך לצד ביתו נתיר לו ג"כ מספק והוי תרתי דסתרי וכהך דשליא וכבר מבואר בספרים תי' לקושיא זו דס"ל לההיא סוגיא דתחום ביתו ממ"נ אבד דכבר עקר דעתיה מתחומו אבל בהך דביצה הא יש לומר כמו שכתבנו ושוב י"ל דגם לר' יוחנן הוי ספק אמנם גם זה יש לדחות דהא י"ל דרק בהך דשליא דהוי ס"ס בדאורייתא הוא דאזלינן לחומרא בתרווייהו אבל בספק דרבנן אפשר דגם בכה"ג הוי להקל ומהא דפסחים דף ק"ב דלחד לישנא ב' קמאי בעי הסיבה ולאידך לישנא בתראי בעי הסיבה ואמרינן השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה אין ראיה לסברא זו דשאני שם דאם נפטרנו בב' המקומות הרי יעקר לגמרי תקנת חכמים דכוסות צריך הסיבה וכמש"כ הר"ן שם ועיי' במל"מ בפרק א' מה' מגילה. ומהא דביצה דף י"ד דמפרשינן שם הטעם דתבלין לא בעי שינוי ומלח בעי שינוי משום דתבלין מפיגין טעמן ומלח אינו מפיג ואמר שם עוד טעם משום דכל הקדירות צריכות מלח ואין כל הקדירות צריכות תבלין ואמר שם דאיכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי א"נ מוריקא דאינו מפיג טעמו וכ' התוס' דהלכה כשניהם להחמיר דאין לומר בשל סופרים הלך אחרי המיקל כיון דלכל צד הוי קולא וחומרא וכן כתבו התוס' בשבת דף קמ"א יעו"ש אין ראיה לסברא זו חדא דאין הרמב"ם משועבד לסברא זו גם נראה דמהתוס' ג"כ אין ראיה לסברא זו וכוונתם לדבר אחר די"ל דס"ל להתוס' דספיקא דדינא הוי לחומרא גם בשל דרבנן וכדעת כמה מהפוסקים דס"ל כן ורק דבפלוגתא דאמוראי הא איפסיקא הלכתא בגמרא דבשל סופרים הלך אחרי המיקל ולזה כתבו התוס' כיון דלכל לשון איכא קולא וחומרא לא שייך לומר אחרי המיקל ומש"ה אזלינן לחומרא כיון דהוי ספקא דדינא אבל בספק במעשה דקיי"ל ספק דרבנן לקולא יש לומר דגם הם מודים דאפי' היכא דיכול להיות תרתי דסתרי מ"מ השתא דליכא תרתי דסתרי עבדינן להקל ולא דמי להך דשליא דהוי ס"ס בדאורייתא אמנם בש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ס"ד הביא בשם הרשב"א דספק דרבנן וספק ספיקא בדאורייתא חד דינא להו יעו"ש אבל להרמב"ם הא י"ל כמש"כ דס"ל דגם בכה"ג הוי להקל ושפיר י"ל דמהא דמחמיר ר' יוחנן בביצה מוכח דס"ל דודאי לא הוברר ורק לדידיה הוא דקאמר רב יוסף הכי: גם נראה דאפי' להרשב"א דס"ל דספק ספקא וספק דרבנן חד דינא להו מ"מ הך דביצה לא דמי כלל להא דשליא דשם הא אם נטהרנה ביום ט"ו משום שמא בראשון ואח"כ כשתראה ביום מ"א הא ג"כ נטהרה משום שמא בשני וא"כ הא ממ"נ עבדה איסורא אבל בהך דביצה דשנים שלקחו חביות בשותפות הא אי אפשר להוליכה לשני התחומין רק על ידי שני בני אדם אבל אחד הא אי אפשר לו לילך בעצמו בשני התחומין וכיון דעל כל אחד בפני עצמו נוכל לומר דכדין עשה שפיר אזלינן להקל ועי' בשבת דף לה אמרו לו שנים צא וערב עלינו לא' עירב מבעוד יום ולא' עירב בה"ש זה שעירב עליו מבעו"י נאכל עירובו בה"ש שניהם קנו עירוב ויש לדחות ובזה נוכל לדחות השגות מהרי"ט על מה שכתב המרדכי פרק החולץ הביא תשובת רבינו ברוך דספק אחות חלוצה אסורה ואע"ג דהוי ספק דרבנן דבכמה דוכתי אשכחן דאפי' בס"ס מחמירינן וס"ס בדאורייתא הוי כספק א' בדרבנן וראייתו מהא דבכורות סוף פ' על אלו מומין דתני' אשת טומטום חולצת ולא מתייבמת ומוקמינן לה כר"י בר"י דאמר טומטום לא יחלוץ שמא יקרע וימצא סריס ומש"ה אשתו אינה מתייבמת ואע"ג דאיכא ס"ס ספק שמא נקבה ואת"ל זכר שמא אינו סריס ובת יבום היא והמהרי"ט ח"ב תי' דהא גם לעלמא יש להתירה מכח ס"ס שמא נקבה ואת"ל זכר שמא הוא סריס ומש"ה אזלינן בתרווייהו לחומרא וכמש"כ התוס' בנדה דף כ"ז גבי אינה יודעת מה הפילה דתשב לזכר לנקבה וכ' התוס' דאע"ג דאיכא ס"ס מ"מ אם תראה ביום ל"ד וביום מ"א יהיה הס"ס להיפוך ומש"ה אזלינן לחומרא וכ' עוד המהרי"ט דאין לחלק דשאני שם דאם נטהרנה ב' פעמים הא הוי ממ"נ איסור משא"כ בהך דטומטום הא אי אפשר לממ"נ איסור זה אינו דהא אפשר ג"כ דבתחילה נתירה לשוק ואח"כ כשגרשה הבעל נתירה ליבם עכ"ד ותי' זה אינו מספיק דא"כ אכתי תיקשה לרב המנונא דס"ל בסוטה דף י"ח שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם א"כ אם תנשא מקודם לשוק שוב תהיה אסורה ליבם דגם אם נאמר דאינו סריס מ"מ הא נאסרה על היבם ועוד דהא בבכורות שם מוקמינן להך ברייתא דתני לא מתייבמת כר"י בר"י ואליבא דר"ע ולר"ע הא מבואר בסוטה שם דודאי שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם ורק אם היה להטומטום ב' נשים ונתיר מתחילה לאחת להנשא לשוק ואח"כ נתיר לצרתה להתייבם ואז יהיה ממ"נ איסור וס"ל להמרדכי דבכה"ג דהאיסור לא הוי לאדם אחד רק בב' אנשים לא אזלינן לחומרא כיון דעל כל אחד י"ל דעבד כדין ועכ"פ להרמב"ם דפוסק דהוי רק ספק לא קשה כלל מביכורים

סימן נ

ישוב לדברי הרמב"ם בהלכות נזיר שהשמיט דין המפורש בירושלמי

בנזיר דף י"א במשנה הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם היו פקחים מגלחין זה את זה ואם לאו מגלחין נזירין אחרים בירושלמי איתא דדוקא באמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר מוכרח לגלח נזיר אחר אבל אמר עלי לגלח נזיר והריני נזיר סגי במה שמגלח לעצמו והמפרש הקשה על הרמב"ם אמאי לא הביא הך דינא והנראה דהנה הגמרא מסיק דואני קאי על פלגא דיבורא וארישא ומדקדק לה דקאי ארישא מדקתני במשנה ואני ועלי לגלח ועיין בשו"ת מהר"א ששון סי' קמ"ו שנסתפק אם בדוקא נקט המשנה דקאמר ואני ועלי לגלח וע"כ הוי נזיר ומחויב לגלח אבל אם אמר ב' פעמים ואני ואני לא מהני דהא קאי רק על רישא או לאו דוקא נקטה המשנה וה"ה באומר ב' פעמים ואני מהני דפעם השני הא מוכרח דקאי על סוף דבריו ג"כ והנראה לפשוט ספיקו דאם נאמר דב' פעמים ואני מהני דאע"ג דקאי על תחילת דיבורו מ"מ פעם הב' מיותר ומוכרח דקאי גם על סיפא א"כ מאי פשטה הגמרא דקאי על תחילת דיבורו מדקתני ואני ועלי לגלח דמהיכן מדקדק לה דאין לומר דמדייק לה מדתני במשנה דהשני הוי נזיר וגם מחוייב לגלח הרי זה יש לדחות דלעולם קאי על