בית הלוי חלק א קנח

לא פריך מהמשנה מוכח דס"ל כהרמב"ם דאיסורי הנאה חשיבא שפיר שלכם

ובענין זה נתחדש לי במה דמבואר בשו"ע אה"ע סי' כ"ח סעי' א' בהגהה אשה שנדרה הנאה מאדם אחד כו' וקדשה אינה מקודשת דהוי כאילו קידשה באיסורי הנאה ודברים אלו נובעין מדברי תשובת הרשב"א סי' תר"ב שכתב וז"ל והטעם שאמרת משום דיכולה לשאול לא אשכחן בכי הא הואיל שלא אמרינן הואיל אלא במה שהוא שלו רק דאריה דאיסורא רביעא עליה כו' א"נ במה שאין לאחרים רשות בו כגון הפקר או במי שליקט את הפיאה דאמרינן אפי' תרי הואיל אבל לזכות במתנה שנתנו לו אחרים לא אמרינן הואיל וכיון דבשעה שקיבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו אין לו זכות ואפי' נשאל אח"כ ולכאורה קשה לי על זה דהא קיי"ל דע"ג של עו"ג משבאת ליד ישראל נעשית ע"ג של ישראל ושוב אין לה ביטול וכתב הר"ן בפרק ג' דע"ג בסוגי' דהמוצא כלים וז"ל ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עו"ג מצי זכה בה הרי דהא דיכול ישראל לזכות בע"ג הוי רק משום הך סברא דיכולה להתבטל והרי במס' ע"ג דף ע"א איתא ברייתא הלוקח גרוטאות מעו"ג ומצא בה ע"ג אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ומדקדק הגמר' שם מזה דמשיכה קונה בעו"ג הרי דהוי ס"ל דע"פ דין זוכה בה הישראל הרי דגם מרשות אחרים יכול לזכות בה דהרי שם הוי קניה ולא זכי' מהפקר וחזינן דמשום הך סברא דיכולה להתבטל יכול לזכות מרשות אחרים ואע"ג דבתר הזכי' לא יהי' אפשר לבטלה וק"ו במודר הנאה דגם אחר הזכי' יש לו היתר ע"י שאלה דיכול לזכות בו גם מאחרים אמנם על הרשב"א בעצמו לא קשה כלל דאיהו לא ס"ל סברתו של הר"ן בזה וכמו שהראה לי אחד מן המעיינים מה שכתב הרשב"א בתשובה סימן קע"ח וז"ל דכל שרוצה לזכות בו אע"פ שהוא אסור בהנאה זכה בה להאסר בהנאה לעולם וכענין שאמרו בע"ג שאע"פ שאסור בהנאה ואי אפשר לזכות בו מ"מ כל שדעתו לזכות ע"ג דישראל מקרי הרי דבאמת ס"ל דרק לענין דלא מהני לה ביטול מהני לה הזכי' ואזל לשיטתו אבל לדעת הר"ן נראה דמודר הנאה יכול לזכות בו זכי' גמורה משום דמהני בו שאלה ומהא דכ' הר"ן דאם אוסר פירותיו על עצמו נעשין הפקר אין שום שייכות לכאן דכבר כתבנו באות ד' טעמו דבמה שאוסרם בעצמו מפקירם וזה שייך באוסר על עצמו פירותיו ולא באוסר פירות חבירו עליו דהא לא שייך לומר שהפקירם ואח"כ כשנותן לו חבירו במתנה בודאי נראה דלהר"ן זוכה בהם שפיר ועיי' בשו"ת הרשב"א סי' תשמ"ו במודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב אם יוצאין בו ואזל לשיטתו ולהר"ן צ"ע בכל זה אמנם עי' ביו"ד סי' קמ"ו שכ' בשם הסמ"ג דע"ג של עו"ג שהגיע ליד ישראל דלא מהני ביטול הוי רק מדרבנן יעו"ש ולדידי' הא שפיר י"ל דאי אפשר לזכות בו

מסקנת הדברים דדבר דהוי שלו ונאסר בהנאה הם שלו עדיין והוי רק כיאוש ולענין אם מקרי שלכם לענין לצאת בו ידי לולב פליגי הראב"ד והרמב"ם והריטב"א. ודבר שאינו שלו וצריך לזכות בו דעת התוס' בזבחים דא"א לו לזכות בו [ורש"י חולק בזה ג"כ כמבואר באות ז'] ואם יש היתר לאיסורו ע"י שאלה להר"ן יכול לזכות בו ולהרשב"א א"י לזכות בו

סימן מט

ישוב על הרמב"ם בפרק ד' מהל' ערכין ושייך לסוגי' דברירה

בערכין דף י"ד קאמר ר"ה הקדיש שדה מלאה אילנות כשהוא פודן פודה אילנות בשויין וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דס"ל מקדיש בעין יפה מקדיש ופסק כן הרמב"ם בפרק ד' מה' ערכין ושם ע"ב קאמר ר"פ הקדיש אילנות פודה בשויין ופריך ולקדשו אגב ארעייהו ולפרקינהו אגב ארעייהו וכ"ת אילנות הקדיש ארעא לא הקדיש והאמרי נהרדעי מאן דזבין דיקלא לחברי' קני לי' משפולא ועד תהומא כו' והקשה הראב"ד בפרק ד' מה' ערכין דמאי פריך דלפרקינהו אגב קרקע והרי לר"ה צריך לפדות האילנות בשויין והוכיח מזה דס"ל לסתמא דגמר' דלא כר"ה והשיג על הרמב"ם דפוסק כר"ה ע"ש אמנם באמת דגם להראב"ד לא אתי הסוגי' כ"כ בפשיטות דאכתי מאי הקשה הגמר' דלמא ס"ל לר"פ כר"ה. והנראה לישב פסקו של הרמב"ם דהגמר' פריך שם שפיר לר"פ לשיטתו דלדידי' מוכרח דלא כר"ה דהנה שם פריך הגמר' לר"ה מהא דתני' הקדיש ג' אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש קרקע ואת האילנות כשהוא פודה פודה זרע חומר שעורים כו' ומשני הא מני ר"ש היא דס"ל מקדיש בעין רעה הוא מקדיש ופריך אימא סיפא הקדיש אילנות ואח"כ הקדיש קרקע כשהוא פודה פודה אילנות בשויין וחוזר ופודה קרקע בית זרע כו' ואי ר"ש ליזול בתר פדי' וליפרקו אגב ארעייהו דתני' מנין ללוקח שדה מאביו והקדישו ואח"כ מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו דברי ר' יהודה ור"ש ר"מ אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל כו' ואילו ר"י ור"ש אפי' הקדישה ואח"כ מת אביו שדה אחוזה היא מ"ט אי משום קרא קרא לכדר"מ הוא אלא לאו משום דאזל בתר פדי' אמר ר"נ בר"י ר"י ור"ש קרא אשכחו ודריש א"כ לכתוב אשר לא אחוזתו מאי משדה אחוזתו שדה שאינה ראוי' להיות שדה אחוזה הרי דמישב דברי ר"ה דר"ש לא אזל בתר פדי' כלל וטעמו דר"ש דס"ל דמהך קרא נוכל לדרוש ב' דרשות א' למת אביו ואח"כ הקדיש שנית להקדיש קודם ועיי' בערכין דף כ"ז ובב"ב דף ע"ב ולפי המבואר שם נוכל לפרש דהוי שלשה דרשות אבל לפי מה דאיתא בערכין דף י"ד ובגיטין סוף השולח הוי בפסוק זה רק ב' דרשות ועיי' בגיטין סוף פ' השולח דרצה הגמר' לומר טעם דר"י ור"ש משום דס"ל קנין פירות לאו כקהג"ד ומש"ה אע"ג שקנה מאביו מ"מ כשמת אביו נופלת לו בירושה ומש"ה לא צריך קרא רק להקדיש מקודם וגם שם דחי ר"נ בר"י דקרא אשכחו ודריש ובאמת דבגיטין הוי מצי לדחות דטעמם משום דאזלי' בתר פדי' וכן בערכין הוי מצי לדחות דטעמם משום דס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי רק ר"נ בר"י אמר דיחוי' דלא נדייק מיני' שום א' מהני סברות והנה בגיטין סוף פ' השולח הקשו התוס' לר' יוחנן דס"ל אין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל תיקשה דהא לא משכחת לה דין דשדה אחוזה רק חד בר חד עד יהושע בן נון ע"ש מה שתירצו לזה וא"כ הא י"ל דס"ל להגמר' כקושי' זו דלמ"ד דא"ב בכל חלוקת אחין צ"ל כשדה מקנה וס"ל להגמר' דבאמת למ"ד א"ב איצטריך קרא דאשר לא משדה אחוזתו לרבות אחין שחלקו דיש להם דין שדה אחוזה דזה הוי מן שדה אחוזה או זו או חצי' השני' שמחמתו לקח את זו ועיי' בפנים יפות פ' בחוקותי שכתב כעין זה ועיי' בגיטין דף כ"ה בהלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כו' דברי ר"מ ר' יהודה ור' יוסי ור"ש אוסרין ורצה הגמר' לומר דס"ל אין ברירה ורבא קאמר שם דטעמם דחיישי לבקיעת הנוד ולפי מה דרצה הגמר' לומר דר"י ור"ש ס"ל אין ברירה א"כ הא איצטריך לדידהו פסוק א' לאחין שחלקו ולא נשאר רק פסוק א' ושוב ליכא יתורא להקדישו ואח"כ מת אביו ויהי' מוכרח לפי"ז לומר דר"ש אזל בתר פדי' ור"נ בר"י דקאמר בערכין קרא אשכחו ודריש ס"ל ע"כ כרבא דטעמם משום שמא יבקע הנוד ושוב מצי ס"ל לר"ש יש ברירה ואייתור ב' דרשות אבל למ"ד דס"ל לר"י ור"ש אין ברירה ע"כ מוכרח דאזלי בתר פדי' דאין לומר דנאמר כמו שרצה הגמר' לומר בגיטין דס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי דהרי אי ס"ל כן הדר מוכרח דס"ל יש ברירה דהרי בגיטין דף מ"ח איתא אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד דא"ר אסי אר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון הרי דמאן דס"ל אין ברירה ע"כ מוכרח לסבור קנין פירות כקנין הגוף דמי ועיי' בגיטין דף כ"ה בתוס' ד"ה ר"י שהקשו דהיאך רצה הגמר' לומר דר' יהודה ס"ל אין ברירה והרי ר"י ס"ל בב"ק ד' צ' גבי דין יום או יומים דק"פ לאו כקנין הגוף דמי וא"כ הא לא