בית הלוי חלק א קנו

יפרעו מהן ומש"ה מקרי שלו אבל איסורי הנאה דהוי לכל העולם י"ל דמודים דאין לו שום זכיה בהן והרי סברא זו מוכרחין אנו לאומרה לדעת הר"ן דנדרים דף מ"ז דהאב אסר נכסיו על בנו ואם מת כתב דיש לו זכיה בגוף הנכסים ונהי שכתבנו דשאני מהא דאוסר בעצמו נכסיו דס"ל להר"ן דהוי הפקר משום דשאני הכא דהוא לא אסרם מ"מ הרי מדברי הר"ן בע"ג מבואר דס"ל דכל איסורי הנאה אפילו באים ממילא מ"מ כיון שאין להם היתר אין לו זכיה בהם והוכרח ליתן טעם על הא דמצא ע"ג דמשום דיש לו היתר ע"י ביטול יש לו זכיה הא בלא"ה לא היה לו זכיה בהן וא"כ נהי דהאב אסרם עליו מ"מ הרי שוב אין לו שום היתר כיון דכבר מת האב וא"א לשאול עלי' שוב והיאך זוכה הבן בגוף הנכסים אלא ודאי מוכרח לומר הך חילוקא שכתבנו דגבי נדר כיון דמותר לאחרים שפיר יש לו זכיה ואע"ג דלדידיה אין לו שום היתר ורק דאם הוא בעצמו אוסר נכסיו הוי כמפקירם וא"כ הא יש לפרש דאף על גב דהתוס' דעירובין חזינן דס"ל דגם אם הוא בעצמו אוסרם עליו מ"מ הם שלו עדיין מ"מ י"ל לא ס"ל כן רק גבי נדר משום דמותרים לאחרים אבל בכל איסורי הנאה אפשר דמודים דאינם שלו כלל וא"כ אין מהך דנדר שום ראיה כלל לא לכאן ולא לכאן

אבל קושיות הראשונות קשה על המג"א מהא דשני דברים אינם ברשותו של אדם ומהא דשור הנסקל ועיר הנדחת שהוזמו עדיו דכל המחזיק בהם זכה בהן הא מוכח דאין לו שום זכיה באיסור הנאה וגם מדברי הר"ן דמס' ע"ג מבואר דאי לאו דיש לו היתר ע"י ביטול אין לו שום זכיה כלל ומוכח דלא כהמג"א

[ו] אמנם מ"מ מצאתי קדוש אחד מדבר להדיא כהמג"א והוא הריטב"א בחידושיו לסוכה הנדפס תוך שבע שיטות להרשב"א בדף ל"ד על משנה דאתרוג הגזול וז"ל ונקיט הראב"ד דברים כפשטן דכיון דלית בהו היתר אכילה ודין ממון וה"ל איסורי הנאה לא קרינן בו לכם דהא לית לי' בהו מידי ומאן דגזל להו לא הוי גזלן ול"נ כו' ותו דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרינן בו הרי דכתב להדיא כהמג"א דהם שלו עדיין וגם מדברי התוס' דקידושין דף נ"ו בד"ה המקדש בערלה שהקשו דהמקדש באיסורי הנאה תהוי מקודשת משום דיכולה ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן יעו"ש ומוכח דס"ל דאיסורי הנאה הוי שלו עדיין דאל"כ היאך תתקדש לו בו. וגם בסנהדרין דף פ' ובזבחים דף ע' דכתב ר"ת דשור הנסקל מותר בהנאה קודם שנסקל ומיהו בעלים אין לו והביאו התוס' ראיה מהא דבב"ק דף ע"א אמר גנב שור הנסקל וטבחו משלם ארבעה וחמשה ור"ל סבירא ליה בדף ע"ז דכל שאינו במכירה אינו בטביחה ומוכח דשרי בהנאה ומיהו מה שאומר ר"ת דאין לו בעלים לא יתכן וא"כ לדעת רש"י בכמה דוכתין וכן הוא דעת כמה מהראשונים דשור הנסקל אסור בהנאה מחיים בודאי קשה עליהם קושית התוס' דאמאי חייב בטביחה הא אינו במכירה ומוכרח דס"ל לרש"י דאפי' איסורי הנאה הוי שלו עדיין ויש להבעלים זכיה בו ויוכל למוכרן ויזכה הלוקח בגופו והוי איתא במכירה והא דתניא בב"ק דף מ"ה משנגמר דינו מכרו אינו מכור נאמר הטעם דהוי מקח טעות דלא יהיב ליה מידי דחזי ליה ועיין בתוס' ב"ק שם ד"ה מכור והרי להתוס' דזבחים שכתבו להדיא דהוי ישנו במכירה מוכרח ע"כ לפרש כן דהא דקאמר אינו מכור הוי משום מקח טעות והא דאמרינן ג"כ בב"ק שם הקדישו אינו קדוש הוי ג"כ מטעם זה דכיון דלא חזי למידי לא חל ההקדש דהרי אפי' קדשים גמורים שמתו יצאו מידי מעילה כדאיתא במעילה דף י"ב והטעם כיון דאין להקדש שום ממון לא מקרי הקדש כלל ואע"ג דמסקינן שם במעילה דמועלין מיהא מדרבנן מ"מ ניחא דזהו דוקא אם מעיקרא הוו ראוין להקדש וכמו דמבואר שם אבל עכ"פ מקרי ישנו במכירה, דהלוקח יזכה בהגוף דהוי שלו אע"ג דאסורים בהנאה: אבל דעת רש"י קשה לי עדיין דכתב בב"ק הקדישו אינו מוקדש דלאו ברשותי' דמריה קאי להקדישו וא"כ לדידיה ודאי דלא יוכל למוכרו וקשה עליו קושית התוס' דלר"ל אמאי חייב על הטביחה]

[ז] עוד נראה ראיה מהא דביבמות דף ק"ג דמסקינן א' סנדל המוסגר וא' סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה וכתב שם הרשב"א דלכתחילה לא תחלוץ דאתי לאיחלופי בשארי הנשרפין כגון סנדל של תקרובת ושל עיר הנדחת והרי טעם זה הוא רק על סנדל המוחלט דהוי ג"כ בשרפה ולא על מוסגר דלא הוי כלל בשרפה רק טעמו קאי על מוחלט ומוסגר משוינן למוחלט ולמה הוצרך הרשב"א לומר טעם על מוחלט משום גזרה תיפוק ליה דכיון דאסור בהנאה לא הוי שלו והא אמרינן שם בסנדל שאינו שלו אימר דאמרי רבנן דיעבד לכתחילה מי אמר ומש"ה גם במוחלט לא תחלוץ ומוכרח דס"ל להרשב"א דאיסורי הנאה הוי שפיר שלו ודברי הרשב"א דשם קשיין לי טובא דאמרינן שם בסנדל של ע"ג לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה וכתב שם הרשב"א דלכתחילה לא תחלוץ מפני שנראה כנהנה מן הע"ג א"נ משום דמאיס למצוה וקשה למה דחק בזה דהא ע"כ איירי בסנדל של ע"ג דגוי דמהני ליה ביטול דבשל ישראל הא כתותי מכתת שיעורא ובדיעבד פסול דהוי כשל תקרובת ושל עיר הנדחת וגם ע"כ איירי בלא נתכוין הישראל לזכות בו דאי זכה בו הא הדר אין לו ביטול וכמש"כ התוס' ביבמות שם ד"ה סנדל וא"כ למה דחק בזה דלא תחלוץ בו לכתחילה הא בלא"ה ניחא כיון שאינו שלו מש"ה אסור לכתחילה רק זה י"ל דהרשב"א בחידושיו אזל שם בשיטת הראב"ד שהביא הר"ן ר"פ לולב הגזול דהיכא דגוף הע"ג הוי של ע"ג אע"ג דהמשמשין הם ביד ישראל מ"מ אם יבטל הע"ג גוף הע"ג בטלים גם המשמשין וא"כ מצי איירי גם בנתכוין לזכות בו ואפ"ה לא הוי כתותי מכתת שיעורא כיון דמהני ליה ביטול ומש"ה דחק הרשב"א ליתן טעם אחר על הא דלא תחלוץ אבל מה דדחק ליתן טעם על מוחלט דהוי משום גזרה דסנדל של עיר הנדחת הא מוכח דס"ל להרשב"א דהוי שלו עדיין

[ח] גם נראה עוד ראיה לזה דבב"ק דף צ"ו תנן גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה פי' דהא קנאה הגזלן חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואם נאמר דאיסורי הנאה יצאו מרשותו והוי הפקר גמור היאך יכול לומר לו הרי שלך לפניך כיון דכבר אין החפץ של הנגזל ודמים הוא דחייב לו הגזלן ולא גוף החפץ והנראה דזהו גופה השקלא וטרי' של הגמרא בב"ק דף צ"ח דקאמר מאן תנא אומרים באיסורי הנאה הש"ל ומסקינן דכ"ע אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ומוכח דאינו הפקר

[ט] וע"כ הנראה לישב הני סוגיות שהבאנו בראשית דברינו דמוכח מהם דהוי הפקר דלעיל באות ג' דהבאנו דברי הנתיבות שכתב דאיסורי הנאה הוי רק כיאוש ונהי דמה שכתב סברא זו בדעת הרשב"א גבי אוסר הנאת נכסיו כתבנו לעיל דע"כ אינו ולהרשב"א בודאי הוי הפקר גמור מ"מ בכל איסורי הנאה שלא באו ע"י נדרו דבריו נכונים וברורים דהוי רק כיאוש פי' כמו אבדה שנתייאשו הבעלים ממנה דמיד שנאסרו נתייאש ממנה ומ"מ הרי הם שלו עדיין עד שיזכה בהן אחר אבל קודם שזכה בהן אחר הוי של הבעלים והא דאיתא בכריתות דף כ"ד גבי עיר הנדחת דכל הקודם בו זכה משום דכל חד אמר אחרינא חטא ומפקר ממוניה צ"ל דהאי ומפקר הוי לאו דוקא והפי' הוי דמיאש מממוני' וז"ל הירושלמי פרק יו"ד מסנהדרין הלכה ז' שור שהוא יוצא ליסקל ונמצאו עידיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בהן זכה ר"ל אמר יאוש טעות הוא הרי להדיא דקרי ליה יאוש ומש"ה מותר כל אחד לטלו ומ"מ קודם שנטלו הוי של הבעלים ובאמת דכן מבואר להדיא בב"ק דף ס"ו דקאמר רבה יאוש כדי קני איתביה רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל והא כיון דמטי עידן איסורא ודאי מיאש מיניה ואי ס"ד יאוש כדי קני אמאי אומר לו הש"ל דמי בעלמא בעי לשלומי א"ל כי קאמינא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות הרי דמדמה איסור הנאה רק ליאוש דאי הוי כהפקר