בית הלוי חלק א קנה

ומפרשינן שם הטעם דאע"ג דטובת הנאה הוי ממון מ"מ כיון דתרומה לא חזי' אלא לכהנים וכיון דאתי למסרי עלייהו שוינהו כעפרא בעלמא וכתב שם הר"ן בשם הרשב"א דמזה מוכח דהאוסר על עצמו הנאת פירותיו נעשו הפקר וכל הקודם בהן זכה ומכל הני דוכתי הא מוכח דאיסורי הנאה הוי הפקר וא"כ ודאי לא מקרי לכם כלל וה"ל פסול להרמב"ם גם ביום שני ולמה צריך לטעמא דכתותי מכתת שיעורא וקושיא זו מפורסמת כבר

[ב] וגם בדעת הרמב"ם לכאורה נוכל להוכיח דלא כהמג"א דהנה בעיקר הסברא נראה דהוי מחלוקת הראשונים ז"ל בזה דבעירובין דף ל' איתא אר"ה אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זה עלי אין מערבין לו בה ופרש"י החילוק דברישא לא אסר רק האכילה ובסיפא הא אסר גם הנאתו והקשו עליו התוספות דגם באוסר הנאה אמאי אין מערבין הא בדף ל"א גבי הנחת עירוב בקבר אמרינן דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ולדברי הרשב"א והר"ן הנ"ל הא ניחא דעת רש"י ולא משום דבהנאה מהעירוב הוי האיסור רק דכיון דאסר הנאתו נעשו הפקר ויצא מרשותו והוי כמערב בשל אחרים דלא מהני והרי רב בעצמו אמר בעירובין דף פ' דאם מערב לתחומין עבור אחר בככר שלו דצריך לזכות ומש"ה קאמר דאין מערבין לו בה ואפילו לשמואל דאמר שם דלתחומין א"צ לזכות היינו רק כשבעל הככר מערב עבורו והטעם כתבו שם התוס' בד"ה רב יעו"ש אבל בדבר דלא הוי שלו לכ"ע אינו יכול לערב ומיושב שיטת רש"י ומהך סוגי' דעירובין אין להביא ראיה להמג"א דלא הוי הפקר מהא דמסקינן שם דלא כרב ובכל גווני מערבין לו בה דזה אינו דהא כתב רש"י הטעם במסקנא דגם כשאמר ככר זה עלי לא אסר אלא אכילתו יעו"ש ועכ"פ חזינן מדברי התוס' שהקשו על רש"י וס"ל דגם באיסור הנאה מותר לערב לו בה וכן כתב הרא"ש שם וכן הטור או"ח סי' שפ"ו כתב דבאומר שבועה שלא אהנה ממנו אסור לערב בחצירות דלא הוי מצוה ומותר לערב בתחומין דלאו ליהנות ניתנו ומוכרח דהם ס"ל דהם שלו עדיין ולא נעשו הפקר וחולקין על הרשב"א והר"ן דנדרים הנ"ל ואין להקשות עליהם מהא דקונם כהנים ולוים נהנים לי דיטלו בע"כ דכבר מצאנו במחברים שכתבו לדחות הוכחת הר"ן דשאני התם דגוף הממון אינו שלו ואין לו בה רק טו"ה אבל בממונו י"ל דלא נעשה הפקר ועכ"פ הא חזינן דהתוס' דעירובין והרא"ש והטור ס"ל דלא כהרשב"א והר"ן וא"כ הא מוכרח דלא כמש"כ המג"א בדעת הרמב"ם דס"ל דאיסור הנאה הוי שלכם דלכאורה מוכח ההיפוך מהך דעירובין דהרמב"ם כתב בפרק א' מהל' עירובין הלכה י"ד וכן הנודר מאוכל זה או שנשבע שלא יאכלנה מערב בו ומשתתפין בו הרי דדקדק וכתב דוקא דאמר שלא יאכלנה אבל באיסור הנאה ס"ל דאין מערבין לו בו והרי בע"כ מוכרח לומר כן דהרמב"ם הא קאי שם גבי עירובי חצירות ושיתופי מבואות דכ"ע מודים באיסור הנאה אסור לערב בחצירות משום דלא הוי מצוה ונמצא נהנה מהככר וכמו שכתב הטור שהבאנו למעלה וע"כ בדקדוק כתב הרמב"ם דדוקא באמר שלא יאכלנה אבל באוסר הנאתו אסור והרי כתב הרמב"ם בפרק ששי מהל' עירוב הלכה ז' כל שמשתתפין בו מערבין בו עירובי תחומין וכל שאין משתתפין בו אין מערבין בו עירובי תחומין ואמאי לא חילק דבאוסר הנאתו אין מערבין בו לחצירות ומ"מ מערבין בו לתחומין דמצות לאו ליהנות ניתנו דהרי הוא עצמו פסק דמניחין עירובי תחומין בקבר מהאי טעמא ומוכרח ע"כ דס"ל דגם לתחומין אסור וע"כ הטעם דלא הוי שלו וכמש"כ וס"ל כהרשב"א וא"כ הא אי אפשר לומר כמש"כ המג"א בדעת הרמב"ם עצמו

[ג] אכן באמת דאין מכאן קושי' על המג"א דמהך דנדר אין ראיה לא לכאן ולא לכאן דאע"ג דהרמב"ם ס"ל דבנדר הוי הפקר מ"מ עדיין י"ל דס"ל דאיסורי הנאה לא הוי הפקר כיון דהאיסור הוי מעצמו ולא דהבעלים באים לאוסרו במכוין ואינו רוצה באיסורם ורק היכא דנודר הנאה מנכסיו דהוא בעצמו בא לאוסרם עליו שפיר י"ל דמפקירם בדיבורו כיון דעומד ואוסרם על עצמו הוי כמו מפקירם וראי' ברורה לזה דאל"כ תיקשה דברי הר"ן אהדדי דבנדרים דף מ"ז איתא דאומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחייו ובמותו אם מת לא ירשנו וכתב הר"ן לאו למימרא דכיון שהנכסים אסורין לו בהנאה לא יזכה בהן דהא קתני בסיפא ויתן לבנו או לאחיו ואם אין לו לוה ובע"ח באין ונפרעין מהן ואם לא יזכה בגוף הנכסים היאך יפרע הבע"ח מהן אלא ודאי הנכסים הוי דידי' רק שאינו רשאי ליהנות מהן ולכאורה הא דברים אלו סותרים דבריו שהבאנו למעלה שכתב בשם הרשב"א דהאוסר על עצמו נכסיו נעשו הפקר וראיתי לבעל נתיבות המשפט בסי' הע"ר שכתב לתרץ סתירה זו דס"ל להר"ן דאיסורי הנאה הוי רק יאוש ועד דאתי לרשות זוכה הוי שלו עדיין ומש"ה הבע"ח נוטלו בחובו ומ"מ רשאי כל אחד לזכות בהן ואין דבריו מספיקים לתרץ קושי' זו דהא ודאי הא דכתב הר"ן בשם הרשב"א דהאוסר על עצמו הנאת נכסיו נעשו הפקר כוונתו הפקר גמור דהרי הוא מדייק לה מהא דקונם כהנים נהנים לי יטלו בע"כ ושם ע"כ הוי הפקר גמור דאי לא הוי רק כיאוש הרי תיקשה דהיאך נוטלים הכהנים כיון דהם אסורים ליהנות ממנו דהא בנדרים דף מ"ג איתא גבי מודר הנאה ואין לו מה יאכל מניח על הסלע ואומר הרי הם מופקרים כו' ר' יוסי אוסר וקאמר ר' יוחנן מ"ט דר' יוסי קסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה כו' הרי דאי אינו יוצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה הוי איסור במודר הנאה ומוכרח מהא דיטלו כהנים בעל כרחו דהוי הפקר גמור ולא רק כיאוש ומדדייקי מינה הרשב"א והר"ן לאוסר נכסיו ע"כ מוכרח דס"ל דאוסר על עצמו נכסיו נעשו הפקר גמור וע"כ אין תירוצו מספיק וקשה דברי הר"ן אהדדי וראיתי בספר מחנה אפרים שכתב לתרץ סתירה זו דהר"ן ס"ל דאע"ג דהנכסים אסורים עליו מ"מ יש לו זכיה בגוף הנכסים ורק היכא דהוא בעצמו אסרם עליו הוא דס"ל דהוי הפקר ע"י דיבורו שאוסרם על עצמו אבל בהא דדף מ"ז דאביו אסרם עליו ולא הוא שפיר כתב דזוכה בגוף הנכסים וזהו כמש"כ

[ד] גם עוד ראיה לחילוק זה דהר"ן כתב בפרק שלישי דמס' ע"ג בסוגי' דהמוצא כלים בד"ה ומצא טבעת וז"ל ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עו"ג מצי זכה בה הרי דס"ל להדיא דאיסור הנאה שיכול לבא לידי היתר ע"י מעשה יש לו זכיה בו וא"כ הא כ"ש דאינו יוצא מרשותו וא"כ אמאי כתב הר"ן דבאוסר בנדר הנאת פירותיו נעשו הפקר והרי יש לו היתר ע"י שאלה שישאל על נדרו ואע"ג דכתב הר"ן בדף פ' דאחר שזכו בו אחרים שוב אינו יכול לשאול על נדרו מ"מ הרי תיקשה על הא דקונם כהנים נהנין לי יטלו בע"כ דהרי קודם שנטלו יכול לשאול על נדרו והוי שלו כל זמן שלא נטלו ורק כשזכו שוב לא יהיה יכול לשאול ונמצא בנטילתם נהנים הכהנים משלו וכדמצינו בדף מ"ג דלר' יוסי דס"ל דהפקר אינו יוצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה אסור במודר הנאה אלא מוכרח החילוק שכתבנו דאע"ג דבכל איסורים דיכול לבא לידי היתר הוי שלו עדיין מ"מ זהו באיסור הבא מאליו אבל בנדר עושה אותו הפקר במה שנדר וא"כ הא י"ל דאע"ג דהוכחנו דהרמב"ם ס"ל דבאוסר הנאה הוי הפקר מ"מ י"ל כהמג"א דבאיסור הנאה הוי שלה עדיין

[ה] וכן להיפוך אין ראיה דמדברי התוס' והרא"ש והטור דעירובין דס"ל גבי נדר הנאה דהוי שלו עדיין אין ראיה דס"ל כסברת המג"א דהא י"ל דרק בנדר ס"ל דהוי שלו עדיין כיון דיש לו היתר ע"י שאלה אבל באיסורי הנאה דאין לו היתר שפיר י"ל דס"ל דאין לו זכיה בה דהרי סברא וחילוק זה כתב הר"ן בע"ג שהבאנו בסמוך או אפשר לומר דשאני הך דנדר כיון דאין האיסור רק לדידי' ומותר לאחרים ומש"ה ס"ל להתוס' דאע"ג דאסרם על עצמו לא סילק רשותו מהם לענין שיהיה שלו ויהיה יכול ליתנם לבנו או לאחיו או שילוה ובע"ח