בית הלוי חלק א קנג

הר"י דחזינן דס"ל דאיירי בחביות סתומות וגם ס"ל דיין נסך אינו אסור אלא מדברי קבלה וע"כ דס"ל דלא הוי בכלל חרם שתאסר מקרא דולא ידבק בידך מאומה מן החרם וא"כ היאך יתפרש אליבי' דברי הירושלמי דבין לפי' הראשון ובין לפי' השני של התוס' דזבחים הנ"ל קשה מירושלמי לשיטתו של הר"י. אמנם באמת ניחא שפיר דודאי הר"י דס"ל דאיירי בחביות סתומות מפרש להירושלמי דמשום הך קרא נאסרו בהנאה וס"ל דיין נסך ועורות לבובין הוו ג"כ בכלל לאו דלא ידבק וכשיטתו של הרמב"ם בפרק י"א מה' מאכלות אסורות דגם יין נסך הוי בכלל דלא ידבק והא דכתב הר"י דלא כתיב איסורו בתורה אלא מדברי קבלה כוונתו הוא דהנה הקשו על הרמב"ם שכתב דיין נסך ותקרובת ע"ג אסורין משום לא ידבק והרי במסכת ע"ג דף כ"ט איתא יין מנ"ל דאסור ומשני משום דאיתקוש יין לזבח וזבח גופה מנ"ל משום דאיתקוש למת מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה ואמאי לא אמר הגמרא משום לא ידבק וראיתי בספר שער המלך שתי' דהרמב"ם ס"ל דכל דבר שנאסר משום ע"ג הוי בכלל לא ידבק בידך מאומה מן החרם דהרי כיון דאסור הוי חרם ומ"מ צריך ההיקש דיין לזבח וזבח למת משום דבלא זה לא היינו יודעין דיין וזבח יהיו בכלל לאו זה אבל השתא דידעינן מההיקש דאסורין שוב הוי חרם והוי בכלל לא ידבק בידך מאומה מן החרם וזהו שיטתו של הר"י ושפיר כתב דאיסורא דיין לא ידעינן מהתורה רק מדברי קבלה דעיקר האיסור ידעינן מדברי קבלה ומ"מ השתא דידעינן איסורו מדברי קבלה שוב איכא עליה איסורא דלא ידבק והנהנה עובר על לאו זה וא"כ שפיר ס"ל להר"י דהך משנה איירי רק בסתומות והירושלמי הביא הפסוק הזה דהם אסורין בהנאה בכלל לאו זה והוא ברור ועכ"פ זה מוכרח ע"כ דלהר"י דס"ל דאיירי בחביות סתומות מוכרח מהירושלמי דלא כהרמב"ן ומוכח דהר"י בעל התוס' ס"ל דכל מה שנאסר מחמת ע"ג נקרא חרם והוי בכלל לאו דלא ידבק גם עוד נראה להוכיח דדעת הר"י הוי כן דבמס' שבת דף פ"ב קאמר ר"ע מנין לע"ג שמטמא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה ורבנן ס"ל כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו ור"ע למאי הילכתא איתקוש לשרץ למשמשין ורבנן למאי הלכתא איתקוש לנדה למשא ופרש"י דלר"ע הא דאיתקוש לשרץ הוי למשמשין לומר דמשמשין אינם מטמאין במשא ואבן מסמא והקשו התוס' דא"כ מדאיצטריך קרא למעט משמשין מוכח דאי לאו הך קרא היינו מדמין משמשין לע"ג עצמה א"כ לרבנן דמוקמי ב' ההיקשים לע"ג עצמה א"כ מנ"ל דמשמשין אינן מטמאים במשא ומש"ה כתבו בשם ר"י דה"פ דלר"ע ההיקש דשרץ הוי למשמשין דבלא"ה לא היינו מטמאין משמשין כלל והא דלרבנן משמשין מטמאין ג"כ נפקא להו מהך קרא דכתיב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא משמע כל דבר שהוא חרם היינו שאסורים בהנאה הוי כשרץ ומש"ה הוי גם משמשין בכלל הך קרא אבל בקרא דתזרם כמו דוה דאתיא לרבנן לטומאת משא לא הוי משמשין בכלל ומשמשין מע"ג לא ילפינן הרי להדיא דכתבו התוס' בשם הר"י ממש מהפוך להפוך מדברי הרמב"ן דהרמב"ן כתב דמש"ה לא קאי לאו דלא תביא תועבה על משמשין משום דמסיים בו כי חרם הוא ואימעוט מיניה משמשין דלא נקראו חרם והר"י כתב להיפוך דמהא דמסיים כי חרם הוא איתרבו משמשין והוי ממש להיפוך ואע"ג דכל הני דרשות דבמס' שבת הוי רק אסמכתות בעלמא וכמו דמסקינן שם דטומאת ע"ג הם רק דרבנן מ"מ הא זה חזינן דלדברי הר"י אסמכו רבנן טומאה למשמשין על הא דכתיב כי חרם הוא ולהרמב"ן אדרבה מזה הוא דנמעט משמשין ולדידיה ההכרח לומר דהא דלרבנן משמשין מטמאין הוי מסברא דגמרי לה מע"ג וא"כ קשה עליו קושית התוס' דלרבנן דמוקמי גם ההיקש דשרץ לע"ג עצמה א"כ מנ"ל למעט משמשין מטומאת משא כיון דמע"ג ילפינן טומאה גם למשמשין וגם בלא"ה דחיקא לי קצת הך סוגיא לדעת הרמב"ן דר"ע מוקים להא דשקץ תשקצנו על משמשין והרי להרמב"ן הך פסוק לא התחלתו דכתיב לא תביא תועבה שקץ תשקצנו ולא סופו כי חרם הוא קאי על משמשין והיאך סמכו לטומאת משמשין על הך דשקץ תשקצנו ומכאן נראה סמך נכון לשיטתו של הרמב"ם דגם משמשין הם בכלל הני לאוין ועכ"פ הרי זה חזינן להדיא דהר"י בעל התוס' ס"ל דלא כהרמב"ן וס"ל דכל האסור בהנאה נכלל בלשון חרם וא"כ שוב אין לנו להוציא משמשין מכלל לאו דלא ידבק ולא מכלל לאו דלא תביא וא"כ ס"ל דלא תביא קאי גם על משמשין והרי דברי התוס' דבמס' ע"ג דף כ"א שדחקו על הא דמתיר הירושלמי להשכיר לבית דירה בחו"ל המה דברי הר"י יעו"ש ומוכח דס"ל דמן התורה אסורה בהכנסה גרידא בלא הנאה וא"כ תיקשה לדידיה הא דאמר רבא במס' סוכה דלולב של ע"ג לא יטול ואם נטל יצא ואמאי יצא הא הוי מהב"ע

[יא] ואין לדחות ולומר דרבא ס"ל דבמצוה דרבנן לא חיישינן למהב"ע וכמו דס"ל לשמואל בסוכה דף למ"ד דביו"ט ב' יוצאין בלולב הגזול וכתבו התוס' דס"ל לשמואל דבמצוה דרבנן לא חיישינן למהב"ע וכן יסבור רבא דהרי הא דקאמר רבא דלולב של ע"ג אם נטל יצא איירי ביו"ט ב' דלא בעינן לכם וכמש"כ התוס' בסוכה שם דביו"ט א' דבעינן לכם א"כ ע"כ זוכה בו ושוב לא מהני ליה ביטול וכתותי מכתת שיעורו ומש"ה לא חייש רבא למהב"ע. דזה אינו מספיק דאכתי תיקשה בהא דבר"ה דף כ"ח איתא שופר של ע"ג לא יתקע ואם תקע יצא וכן הא דאמר רבא ביבמות דף ק"ג דסנדל של ע"ג אם חלצה חליצתה כשרה ואמאי הא הוי מהב"ע ובודאי דוחק גדול לומר דרבא לא ס"ל הך סברא דמהב"ע ועוד דהרי בב"ק דף צ"ד קאמר רבא בעצמו הך סברא דמהב"ע יעו"ש וגם הא בב"ק דף ס"ז קאמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול כו' רבא אמר מהכא קרבנו ולא הגזול אלימא לפני יאוש פשיטא אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קני וכתבו שם התוס' בד"ה אמר בשם הר"י דהא דפוסל רבא גם לאחר יאוש אע"ג דהוי יאוש ושינוי השם ושינוי רשות משום דהוי מהב"ע יעו"ש הרי דרבא ס"ל לדעת הר"י בעצמו הך דמהב"ע וא"כ לדברי הר"י בכל הני דוכתי קשה כיון דלדידיה ס"ל לרבא מהב"ע וגם לשיטתו בשבת דגם משמשין נקראו חרם א"כ גם עליהם קאי הך דלא תביא וגם ס"ל במס' ע"ג דבהכנסה גרידא הוי איסורא דאורייתא א"כ תיקשה בכל הני דוכתי אמאי קאמר רבא דיצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כיון דגם בלא הנאה איכא איסורא דאורייתא וה"ל מהב"ע אכן קושיא זו הוי רק לשיטת התוס' דכל הני דקאמר רבא אם נטל יצא איירי קודם ביטול אבל לשיטתו של ר"ת ביבמות שם דהא דאמר דבדיעבד יצא קאי רק על אחר ביטול אבל קודם ביטול לא יצא א"כ לא קשה כלל קושיא זו דנאמר דהר"י יסבור בזה כשיטתו של ר"ת דרבא קאי על אחר ביטול אמנם הרי גם לר"ת קשה עדיין הא דבחולין דף פ"ט קאמר רבא דמכסין בעפר עיר הנדחת דמצות לאו ליהנות ניתנו ופריך מהא דתניא לולב של ע"ג לא יטול ואם נטל לא יצא וכן מהא דתניא בשופר של ע"ג אם תקע לא יצא ומאי פריך הרי שם ע"כ איירי קודם ביטול מדאינו יוצא בדיעבד וא"כ מאי הקשה מזה לרבא הא שפיר י"ל עדיין דמצות לאו ליהנות ניתנו ומ"מ לא יצא משום דעבר על לא תביא והוי מהב"ע אבל בהא דעפר עיר הנדחת דודאי ליכא בו משום לא תביא ואינו אסור רק בהנאה שפיר קאמר רבא דמכסין בו דלאו ליהנות ניתנו ומוכרח ע"כ לומר אחד משתי הסברות או דלא תביא לא קאי על משמשין או דעיקר הפסוק קאי רק על הנאה והכנסה בלא הנאה הוי רק דרבנן וקשה על הר"י דס"ל הני תרתי

[יב] ולכאורה ההכרח לומר כמו שרצינו לומר בתחילה באות ד' דהר"י ס"ל דהוי גזה"כ רק על הכנסה לבית ולא ליד ואין להקשות דאכתי מאי הקשה בחולין לרבא מהא דאם נטל לא יצא נימא דשם איירי בהכניסו לבית ואיכא מהב"ע ולעולם מכסין בעפר עיר הנדחת זה ניחא דכיון דמה שנוטלו בידו לא הוי איסורא ורק ההכנסה לביתו הוי האיסור א"כ הא נוכל לומר דשוב לא הוי בכלל מהב"ע אע"ג דנוטלו