בית הלוי חלק א קנא

מדרבנן ועיקר הפסוק בא לאיסור הנאה שוב מצאתי בחידושי ריטב"א על מס' ע"ג שם שכתב כן לתרץ קושי' התוס' דמה"ת אינו אסור רק בהנאה גם בחידושי הרמב"ן על מס' ע"ג מצאתי שכתב כן דבלא הנאה הוי רק מדרבנן וכן ס"ל להרמב"ם והסמ"ג. ועכ"פ נתברר לנו הך דינא דמדרבנן ודאי אסור בהכנסה גרידא גם בלי שום הנאה לכ"ע וכמו דחזינן דאסרה המשנה להשכיר לבית דירה הרי דגם כשאין הישראל דר בו רק העו"ג מכניסה מ"מ אסור כ"ש בהכנסה לרשותו שהוא בעצמו דר שם ורק בזה פליגי דלהרמב"ם וסמ"ג ורמב"ן וריטב"א הוי רק מדרבנן ולהתוס' דע"ג שדחקו בזה אמאי מתיר הירושלמי בחו"ל וכתבו שכיון שאין הישראל דר בו הוי דרבנן מוכרח דס"ל דאם מכניסה לרשותו שהוא בעצמו דר שם איכא איסורא דאורייתא אע"ג דליכא הנאה וככל דברי התוס' הללו מבואר ג"כ ברא"ש ובר"ן שם ומוכרח דגם הם ס"ל דהוי דאורייתא וחולקים על הרמב"ם ולפי המבואר לעיל קשה לי טובא דברי הסמ"ג דבל"ת מ"ח כתב ככל דברי התוס' הללו בטעמו של הירושלמי דמתיר בחו"ל להשכיר גם לבית דירה ומוכרח דס"ל דהפסוק קאי על הכנסה גרידא בלא הנאה ובל"ת מ"ה כתב ככל לשון הרמב"ם שהבאנו לעיל דהך לאו קאי על הנאה והדברים סותרים זה את זה וצ"ע שוב מצאתי בספר יראים מצוה ע"ג כת' דהמקבל משכון משמשי עבודת כוכבי' היה עוב' על לא תביא ועוד דהא נהנה ועובר על לא ידבק בידך מאומה מן החרם ומשמע ג"כ דס"ל דלא תביא תועבה איכא ג"כ בלא הנאה וכהתוס' רק זה יש לדחות ונאמר דהך עובר על לא תביא דקאמר היינו רק מדרבנן דאיסורא דרבנן בודאי לכ"ע איכא אבל מדאורייתא י"ל דס"ל כהרמב"ם דאינו עובר עליו רק בנהנה

[ה] והנה במה שנתבאר דלכל הפחות מדרבנן לכ"ע אסור בהכנסה גרידא יש להסתפק עדיין אי הוי דוקא האיסור רק בהכנסה לביתו וכמו שכתוב אל ביתך או נאמר דהפירוש דאל ביתך הוי לרשותך וכמו אל תשכן באהלך עולה דהוי הפי' ברשותך וגם כשעומד בשדה ומכניס ע"ג לידו כל שנוטלה שלא על מנת לאבדה רק להשתמש בה עובר על לאו זה ובודאי דלפום רהיטא נראה דידו לא גריעא מביתו ובפרט לדעת הרמב"ם והעומדים בשיטתו דעיקר הפסוק בא לאסור הנאה הא ודאי פירושו של ביתך היינו לרשותך וכן כתב הרמב"ם סתמא עבודת כוכבים ומשמשי' אסור בהנאה שנאמר ולא תביא כו' וכיון דחזינן דרבנן סמכו על פסוק זה ואסרו הכנסה גרידא גם בלא הנאה משום דלשון של לא תביא סובל ג"כ הכנסה גרידא הא ודאי נראה פשוט דכל הכנסה לרשותו אסרו חכמים כיון דהפסוק קאי על כל רשותו של ישראל ואפי' שלא לבית וגם בלא"ה כיון דאסרו חכמים להכניס לבית שהעו"ג דר בו והעו"ג מכניסו כ"ש דלידו של ישראל דאסור להכניס דבשלמא אי הוי דאורייתא שפיר יש לומר דאל ביתך הוי בית דוקא ונאמר דכן הוי גזרת הכתוב דהכנסה לבית אסור אבל לא במכניסו לידו בשדה אבל לענין תקנת חכמים הא פשיטא דלא שייך לומר דכשהעו"ג מכניס לביתו של ישראל ואינו דר בו יהי' חמור מאם מכניסה ישראל לידו בעצמו וזה ברור לדעתי וא"כ בסכין של עו"ג אע"ג דבשחיטתו אינו נהנה כלל דהוי מקלקל מ"מ לכתחילה צריך להיות אסור משום לא תביא וכמו דאסור להשכיר לבית דירה ומש"ה דקדק הרמב"ם וכתב רק אם שחט בה מותר בדיעבד דלכתחילה אסור לשחוט בו משום לא תביא ואפי' לשחוט בשדה שלא בבית ישראל אסור דידו לא גריעא מביתו להרמב"ם וכמו שנתבאר והא דסתם הרמב"ם דבריו ולא כתב לחלק בין א"י וסורי' לחו"ל ולא כתב דבחו"ל מותר גם לכתחילה וכמו דמתיר הירושלמי בחו"ל להשכיר גם לבית דירה זו אינה קושי' חדא דגם בהא דבית דירה לא הביא הרמב"ם דברי הירושלמי דמתיר בחו"ל ואפשר ס"ל דאין הלכה כן ועוד דהא עד כאן לא שמענו להירושלמי דמחלק רק כשהעו"ג מכניסה לבית של ישראל ובזה שייך לחלק בין ביתו שבא"י לביתו של חו"ל דלא איכפת לן בביתו של חו"ל אבל בהכנסה ליד ישראל בעצמו לא שייך לחלק בין א"י לחו"ל דלענין גופו מאי שייך לחלק בין א"י לחו"ל ובודאי גם בחו"ל אסור ומש"ה סתם הדברי' וכתב רק אם שחט בדיעבד מותר

[ו] ולדעת הרא"ש והר"ן דבחולין שהבאנו באות א' דס"ל ע"כ דהך מותר לשחוט בה דקאמר הוי לכתחילה לכאורה נראה לומר דלשיטתם דס"ל במס' ע"ג כהתוס' דלא תביא מדאורייתא קאי על הכנסה בלא שום הנאה ולפי"ז שפיר נוכל לומר דהך אל ביתך הוי בית דוקא וכן היה גזה"כ דבמכניסה לבית אסור אבל במכניסה לידו בשדה מותר כל שלא נהנה ונפרש הך מותר לשחוט בה דאיירי באינו שוחטה בביתו רק בשדה ובאמת דלכאורה הי' נראה ג"כ עוד סמך לסברא זו דבמס' מכות ד' כ"ב מפרשינן הא דתני' המבשל גיד הנשה ביו"ט ואוכלו לוקה חמש דאיירי כשבישלו בעצי אשירה ואזהרתי' מלא ידבק בידך מאומה מן החרם א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי וללקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך אלא כגון שבישלו בעצי הקדש ושם באותו עמוד תיכף אחר כן איתא על הא דתנן יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין מתקיף לה ר' אשי ולחשב נמי החורש בעצי אשירה ואזהרתיה מלא ידבק כו' ולכאורה למה דלג גם הך לאו דלא תביא ולפי"ז ניחא דסתם חורש הא הוי בשדה ולא בבית וליכא משום לא תביא והא דהקשה רב אחא לרב אשי על הך דהמבשל דללקי נמי משום לא תביא ולא משני ליה דאיירי שבישלו בשדה י"ל דהכי פריך דאי איירי הך ברייתא בשבישלו בעצי אשרה ואיירי באיסורי ע"ג ה"ל למתני באופן שיתרבו המלקות וכגון שבישלו בביתו אבל בחורש דמסתמא הוי בשדה ולא בבית לא שייך דלחשב לא תביא ולהרמב"ם והעומדים בשיטתו דלא תביא עיקרו קאי על הנאה וליכא חילוק בזה בין בית לשדה צע"ק הך שדקדקנו למה גבי חורש לא הוזכר הך דלא תביא. ועכ"פ י"ל דלהרא"ש והר"ן ס"ל כן ומש"ה ניחא הך דמותר לשחוט בה דאיירי בשדה דלא איירי הגמרא רק בדין עצם השחיטה מצד עצמה וקאמר דמצד עצם השחיטה מותר לכתחילה ג"כ דהוי מקלקל כיון דמשכחת לה אופן דליכא איסורא דלא תביא וכגון בשוחט בשדה אבל להכניסו לביתו לשחוט בו באמת איכא איסורא דאורייתא משום לא תביא

[ז] אמנם עיקר הדבר דחוק לי טובא לומר להרא"ש והר"ן דהוי גזירת הכתוב לאסור ההכנסה לבית ולידו יהיה מותר וגם דאכתי תיקשה הא דאמר רבא בחולין פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומשמע דבגוונא אחריתא לא משכחת ליה דיהיה אסור לשחוט וגם בשוחט בביתו ליכא איסורא והניחא אם נאמר דבשחט מסוכנת בסכין של עו"ג אסורה גם בדיעבד והא דקאמר רבא פעמים שהשוחט אסור היינו גם בדיעבד אסורה כל הבהמה או צריך להוליך הנאת הסכין לים המלח א"כ ניחא דבענין אחר הא לא משכחת לה כלל דיהיה השחיטה אסור בדיעבד דבבריאה דהוי מקלקל אע"ג דעבר על לא תביא מכל מקום הבהמה ששחט אין מקום לאוסרה כיון דליכא הנאה אבל הרי הרא"ש בעצמו כתב שם בחולין דאפי' מסוכנת מותר בדיעבד ועיין בטור יו"ד סי' יו"ד דלדעת הרא"ש א"צ אפי' להוליך הנאת הסכין לים המלח גם במסוכנת וע"ש בש"ך ס"ק ה' וא"כ הא דקאמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת הוי רק לענין דאסור לכתחילה לשחוט בו ומוכח דבבריאה לא משכחת לה כלל דיהיה אסור לשחוט בו ואפי' לשחוט בביתו מותר

[ח] וע"כ הנראה לומר בדעת הרא"ש והר"ן דגם הם מודים דביתו לא חמור מידו והא דכתבו התוס' במס' ע"ג דמה"ת אינו אסור אלא בבית שהישראל דר בו כמו במזוזה אין הפי' דכוונתם דבעינן שיהיה דוקא בבית כמו מזוזה רק ה"פ כמו מזוזה דלא הוי החיוב רק כשהישראל בעצמו דר בו כמו כן ליכא איסורא דלא תביא רק כשמכניסו לרשותו שהוא בעצמו שם אבל במכניס לרשותו דאינו שם ליכא איסורא דאורייתא ולא דבעי דוקא בית והא דס"ל להרא"ש והר"ן דמותר לשחוט בו לכתחילה הנראה דס"ל דהך לאו דלא תביא לא קאי כלל רק על ע"ג לחודא אבל על משמשין של ע"ג לא קאי הך לאו כלל והרי להדיא מצינו סברא זו לאחד מגדולי הראשונים והוא הרמב"ן שכתב בהשגותיו על מנין המצות להרמב"ם מצוה ל"ת קצ"ד וז"ל אבל משמשין הם בלאו אחר דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם