בית הלוי חלק א טו

וחייבי כריתות לוקה גם על קירוב בשר גרידא והקשה השער המלך דא"כ ביבמות דף ג' דאמרינן דקרא דעלי' אתי' לפטור אחות אשה מיבום ופריך טעמא דכתב רחמנא עלי' הא לא"ה ה"א אחות אשה מתייבמת דאתי עשה ודחי ל"ת אימר דאמרי' ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי דחי ועדיפא ה"ל להקשות דהא לא הוי בעידנא דהעשה אינו מקיים עד שיבעול ממש והל"ת עובר מיד בשעת נשיקה דהוי קירוב בשר ותירץ השער המלך דהרמב"ם ס"ל כיון דלעולם אי אפשר רק בכה"ג מקרי שפיר בעידנא הרי דבלא"ה ע"כ ס"ל להרמב"ם כן הן אמת דקושייתו של שעה"מ יש לישב בפשיטות ואפי' אם נאמר כהתוס' דב"ב דהיכא דהלאו עובר בהעראה והעשה אינו מקיים רק עד גמר ביאה לא מקרי בעידנא מ"מ לא קשה כלל על הרמב"ם דודאי דהך דהעראה לא דמי' כלל לאיסורא של קירוב בשר דהרי הך איסורא דקירוב בשר נפקא לן בתורת כהנים מקרא דאל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה לחייב על בל תקרב ועל בל תגלה וא"כ אין הקירוב בשר בעצמו האיסור רק בדבר שהביאה שלו הוי ערוה אז אסור גם הקירוב בשר וכדמשמע לשון הפסוק לא תקרבו לגלות ערוה דלגלות ערוה הוי ביאה של ערוה וקאמר דקירוב בשר של ערוה אסור וכן באבות דר' נתן פרק ב' איתא איזהו סייג שעשתה התורה לדברי' ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים תלמוד לומר לא תקרב הרי דקרי לאיסורא דלא תקרב דהוי סייג וגדר לביאת האיסור וז"ל הרמב"ם כל הבא כו' או שחיבק כו' לוקה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה וא"כ עיקרו של הך איסורא תלוי רק בהביאה עצמה ומש"ה אם עיקר הביאה הוי היתר משום דעשה דוחה ל"ת ליכא כלל איסורא דקירוב בשר דאע"ג דבקירוב בשר לא מקיים העשה מ"מ הא לא אסרה תורה רק קירוב בשר של ערוה וכאן הא אינו של ערוה כיון דאם יבעול יהיה בהיתר ולא דמיא כלל למה שכתבו התוס' דכיון דלא יהיה קדש עובר בהעראה ועשה דפו"ר לא הוי רק בגמר לא מקרי בעידנא דהעראה הוי איסור מצד עצמו ואינו תלוי כלל בגמר הביאה ומש"ה אע"ג דבגמר מקיים עשה מ"מ בעת העראה עובר הל"ת ולא הוי בעידנא

[ט] ובזה נתחדש לנו בהא דאיתא בשו"ע אה"ע סי' קמ"ג סעיף י"ח אמר לה ע"מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי וכל שנבעלה לו בין בזנות בין בנשואין ה"ז גט ואם לא נתקיים התנאי מבואר בגיטין דף פ"ד דאינו גט ולכאורה לפי מה דמבואר בשו"ע אה"ע סי' קמ"ד סעיף ד' דיש אומרים דעל מנת לא הוי כמעכשיו ולדידהו הא גם אם לא נתקיים התנאי צריך להיות גט דהא לדידהו לא חל הגט רק בעת הביאה ומקודם הויא אשת איש גמורה ונמצא אסורה להרמב"ם מדאורייתא להבעל לפלוני משום הקירוב בשר שקודם הביאה ושוב הוי תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו דהתנאי בטל והמעשה קיים וכמו בע"מ שתבעלי לאבא אבל לדברינו אינו דהא כיון דהביאה יהי' היתר ממילא גם מקודם ליכא איסורא דאורייתא וכ"ע מודים דבלא נתקיים לא הוי גט וא"כ ליכא להוכיח מזה כלל דהרמב"ם ס"ל כסברתם של הפסקי תוס' הנ"ל אמנם הא קשה לי על הסוגיא דיבמות דהא אפילו אם נאמר דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ היאך אפשר ליבם חייבי כריתות משום עשה דוחה ל"ת והרי אחר הביאה נשארת באיסור אחות אשה כיון דהא דמייבם הוה משום דיחוי וכמו דאיתא ביבמות דף כ' גבי חייבי לאוין דמה"ת מותר ביבום רק גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' וא"כ מיד כשבעלה וקיים המצוה נשארת באיסורא ואח"כ כשפורש הא הוי איסור כרת על הפרישה וכדאיתא בשבועות דף י"ד הי' משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי ופירש מיד חיוב והיאך ס"ד דיהיה מותר ליבם משום עשה דוחה ל"ת ואי דימתין עד שימות האבר וכדאיתא בשבועות שם דאכתי למ"ד משמש מת בעריות חייב מאי איכא למימר ודוחק לומר דכל הך סוגי' דיבמות אזלא רק למ"ד משמש מת בעריות פטור רק הא י"ל דבשלמא בשבועות הא איירי בביאה גמורה ומש"ה חייב כשפורש כיון דהוי עדיין ביאה עד שיוצא מכלל העראה אבל לענין יבום דבהעראה מקיים מצות יבום ולא יעשה רק העראה דגם בלא"ה מוכרח להיות כן כמש"כ התוס' בדף כ' ד"ה גזירה וכיון שפירש מיד הרי תיכף בהתחלת הפרישה שוב ליכא ביאה כלל ולא שייך לומר שיהיה חייב על הפרישה: אבל להרמב"ם דס"ל דבחייבי כריתות גם קירוב בשר אסור מדאורייתא הא קשה דהיאך אפשר ליבם דהא גם בעת הפרישה עדיין איכא קירוב בשר ובודאי דוחק גדול לומר דכל הסוגיא אזלא רק למ"ד דהעראה הוי נשיקה ומש"ה מיד כשפורש ליכא קירוב בשר דהא קיי"ל העראה זו הכנסת עטרה אלא ודאי דהרמב"ם ס"ל דכל מה דמוכרח להיות לעולם אחר הביאה עשה דיבום דוחה אותה כיון דא"א בלא"ה וכסברתן של הפסקי תוס' דזבחים הנ"ל

סימן ב

יחקור עוד בענין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהך דכלאים בבגדי כהונה

הנה לכאורה קשה לי על הראב"ד דבפרק ראשון דכלים משנה ט' איתא אמר ר' יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בע"מ ופרועי ראש ושתויי יין נכנסין לשם כו' והקשה הר"ש אמאי לא חשיב גם מחוסרי בגדים ותירץ משום דלפעמים נכנסין לתקן כדתניא בתוספתא הכל נכנסין לתקן כו' מצוה בכהנים כו' וכשהכהנים נכנסין קאמר דכל הני אין נכנסין וכמו לעבודה אבל ללבוש הבגדים אי אפשר משום כלאים דלא הותרו אלא לעבודה ועוד דלא ניתנו ליהנות בהן כדאמרינן בפרק בא לו עכ"ד הר"ש והנה לכאורה תירוץ השני של הר"ש הוא מחוסר הבנה דהא אדרבא בפרק בא לו דף ס"ט מסקינן דבמקדש ניתנו ליהנות בהן ומותרין ללובשם אפילו שלא לעבודה והא צריך לומר דכוונת הר"ש דס"ל כמש"כ התוס' ביומא שם ד"ה בגדי כהונה דהא דניתנו ליהנות בהן הוי רק בלבשן לעבודה אבל ללובשם לכתחילה שלא לעבודה אסור אפי' במקדש והוכיחו זה מהא דאיתא במס' קידושין דף נ"ד דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת פי' שיוכלו להזהר ולפושטן תיכף אחר העבודה והוכיחו מזה דהא ללובשו לכתחילה שלא לעבודה אסור דבזה הא יכולין להזהר וזו שכתב הר"ש דלא ניתנו ליהנות בהן פירושו ללובשם לכתחילה שלא לעבודה והא דכתב הר"ש כדאמרינן בבא לו אע"ג דמסוגי' דבא לו ליכא שום הוכחה לזה ורק התוס' הוכיחו שם כן מסוגיא דקידושין צריך לומר דכוונת הר"ש הוי כדפירשנו בבא לו וא"כ הא יש לומר דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפרק ח' מהל' כלי המקדש בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן לפיכך כהן לובשם ביום עבודתו בין בעת עבודה ובין שלא לעבודה חוץ מן האבנט כו' הרי דס"ל להרמב"ם דלא כהתוס' דיומא רק ס"ל דניתנו ליהנות בהן דאפילו ללובשם לכתחילה שלא לעבודה מותר וכן הוא דעת רש"י במס' קידושין דף ס"ו דלגמרי מותרים בהנאה וא"כ לדידי' אי אפשר לומר כפי תי' השני של הר"ש ומוכרח לומר כתי' הראשון דמשום איסור כלאים לא חשיב ר' יוסי מחוסרי בגדים ומש"ה פוסק הרמב"ם כן וא"כ הא תיקשה לכאורה על הראב"ד דבפרק ח' מהל' כלי המקדש השיג על הרמב"ם במה שכתב חוץ מן האבנט וכתב דגם האבנט מותר ללבוש הרי דס"ל דגם בלבישה לכתחילה מותר גם באבנט וליכא לא איסור הנאה ולא איסור כלאים ולדידי' תיקשה אמאי לא חשיב ר' יוסי גם מחוסרי בגדים. גם קשה לי טובא דברי הרא"ש דבפירושו על מס' כלים הקשה קושי' הר"ש וכתב רק תי' הראשון דא"א משום כלאים וזהו כדעת הרמב"ם ובפירוש הרא"ש להל' ציצית כתב להדיא דבגדי כהונה אין בהם משום כלאים דלא ניתנה תורה למלאכי השרת והרי הוא סותר את עצמו וצ"ע

[ב] אמנם באמת גם להרמב"ם קשה קושי' זו דהנה לתי' הראשון של הר"ש קשה לי טובא דהא לפי זה מוכח דר' יוסי ס"ל דבאבנט של כהן הדיוט היה בו כלאים וגם מוכח דאיסור כלאים אסור שלא לעבודה כהרמב"ם לכאורה הני