בית הלוי חלק א יד

התוס' דא"כ בציצית אמאי איכא לועג לרש כו' ומוכרי כסות כמו דפטירי מכלאים פטורין מציצית ובודאי צ"ל דהרשב"א והר"ש ס"ל כהכ"מ דבציצית כל שלובשו חייב בציצית אפי' ליכא הנאה דכסותך משמע כל שהוא מכסה בו ונאמר דכן ס"ל להרמב"ם ויצא לי' כן מהך גופה דאמר דבציצית איכא לועג לרש ואי הוי צריך הנאה דוקא הא אין סברא כלל לומר בו לועג לרש כיון דלא נהנה כלל ובחי פטור כה"ג ומוכח דבציצית לא צריך הנאה וס"ל להרמב"ם דשוב ילפינן גם לבישה דכלאים מציצית דלא צריך הנאה * והא דביבמות אמרינן דצריך הנאה דוקא לא קאי רק על העלאה דהעלאה הא לא איתקש כלל לציצית וכמו שכתב המג"א בסי' י"ח ס"ק ג' בשם המרדכי ומש"ה בהעלאה מקרי מוכרי כסות אינו מכוין ושרי ובלבישה אסור וא"כ בלבישה הא לא שייך כלל הסברא דמצות לאו ליהנות ניתנו ומש"ה גם בשעה שעובד ממש אשתרי כלאים גבי כהנים ואדרבה עיקר חילוק של הרמב"ם דמחלק גבי כלאים בין לבישה להעלאה הא יש לומר דיצא לי' מהך סוגי' דערכין דקאמר דבעידן עבודה אשתרי כלאים גבייהו ואיהו מפרש עידן עבודה כפשוטו שעה שעוסק בעבודה ממש ואי נאמר דגם בלבישה צריך שיהי' הנאה דוקא הא ליכא איסורא דכלאים בשעת עבודה ומוכח כסברתו והא דבתכריכי המת ליכא משום לועג לרש בכלאים יתרץ כמו שכתבו התוס' בנדה שם דרק בציצית חשו לזה משום דשקולה ככל המצות ובזה נוכל ג"כ לישב שיטת רש"י ביומא דף ס"ט דאמרינן האי נמטא גמדא דנרש שרי' וכ' רש"י וז"ל אין בהם משום כלאים דהעלאה דומי' דלבישה דאית בה הנאת חימום הוא דמיתסר והתוס' חלקו עליו וכתבו דרק בהצעה דלא הוי רק מדרבנן הוא דלא גזרו בקשין אבל בהעלאה ולבישה דהוי דאורייתא גם בקשין אסורין מה"ת והביאו ראי' לדבריהם מהא דבערכין קאמר נהי דאשתרי בעידן עבודה והרי בגדי כהונה קשים הם ולהרמב"ם הא ניחא ונאמר דרש"י ס"ל כהרמב"ם והא לא כ' ביומא רק דהעלאה שרי דבהעלאה בעינן דומי' דדרך לבישה דאית בי' הנאה ומש"ה מותר בקשין אבל בלבישה ממש דלא צריך הנאת חימום גם בקשין אסורים ומש"ה גבי בגדי כהונה דהוי לבישה שפיר קאמר דאשתרי כלאים גבייהו ועדיין הדברים הללו צע"ק מסקנות הדברים הנאמרים למעלה דאין על הרמב"ם שום קושי' מסוגי' דבא לו ולהיפך גם להראב"ד ניחא בפשיטות הך סוגי' דערכין וכמו שנתבאר

**(הגה"ה *) עיין בברכות דף י"ח ר' חייא ור' יונתן הוי' שקלי ואזלי בבית הקברות הוי' קשדי' תכלתא דר' יונתן א"ל ר' חייא דלי' כדי שלא יאמרו כו' וכתבו התוס' בד"ה למחר ותימא דבפ' התכלת דף מ"א איתא ההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש הרי דיש להם ציצית וע"ש מה שתירצו ושוב הביאו הא דאיתא במס' שמחות שציוה אבא שאול הטילו תכלת מאפיליוני ולכאורה היה נראה לישב דהך דאבא שאול לא יחלוק על הש"ס כלל דהרי במס' נדה פליגי אמוראי אי מצות בטילות לע"ל ומבואר שם דלמ"ד דאין בטלות אסור לקוברו בכלאים דכשיחי' יהי' באיסור וא"כ להך מ"ד הא אי אפשר כלל להטיל תכלת בטליתם דכשיחיו לע"ל הא הציצית יהיו פסולים דהטילו להם כשמתו והוי תעשה ולא מן העשוי וגם כשהטילו בחיים מ"מ כשמתו ונעשו הבגדים תכריכין ונאסרו בהנאה ודאי דהציצית פסולים אח"כ כיון דהיו פטורים עד עתה ונמצא הוי אז התכלת כלאים שלא במקום מצוה ומש"ה לא היו נותנין תכלת בטליתיהם ובמנחות לא אמרו רק דלבן מניחין ובברכות הא הוה קשדי' תכלתא דר' יונתן ומש"ה איכא לועג לרש וכן אבא שאול ציוה להתיר התכלת אבל לא הלבן ואינו חולק כלל על הגמר' גם יש לומר דהרי הכי הוי סוגי' דמנחות דשמואל קאמר שם דכלי קופסא חייבין בציצית ומודה בזקן שעשאה לכבודו דפטור דלאו ללבישה עבידא וההיא שעתא ודאי רמינן לי' וי"ל דרק אליבא דשמואל קאמר לה דס"ל דכלי קופסא ג"כ חייב וא"כ חי שיש לו בגד של ארבע כנפות מחוייב להטיל בו ציצית אפי' בשעה שאינו נהנה ממנו כלל ומש"ה איכא בו משום לועג לרש אבל לפי מאי דקיי"ל דכלי קופסא פטור מציצית ונמצא ליכא חיובא רק בעת דנהנה מן הבגד מש"ה ליכא לועג לרש כלל כיון דבחי כה"ג ג"כ פטור ואין מטילין להם ציצית ומש"ה אמר לי' דלי' דקיי"ל דלא כשמואל בהא דכלי קופסא ולא היו נוהגין להטיל

ציצית

)** [ז] והנה השאגת ארי' הקשה על הראב"ד מהא דאיתא בסנהדרין דף מ"ט כה"ג משמש בשמונה כלים הדיוט בארבעה בכתונת במכנסי' מצנפת ואבנט ואמרינן שם דלא נישנו בברייתא כסדרן דצריך שיהיו המכנסיים קודם לכל הבגדים והא דאקדמי' תנא לכתונת משום דכתיבא קודם בקרא והקשה הש"א דא"כ אמאי הקדים התנא מצנפת קודם לאבנט והרי בפרשה כתיבא אבנט קודם למצנפת ובשלמא להרמב"ם ניחא דמוכרח ללבוש האבנט לבסוף סמוך לגמרי לעבודה משום איסור כלאים אבל להרא"בד דכלאים הותר אפילו שלא לעבודה אמאי לא נקט התנא אבנט קודם למצנפת כסדר הפסוק יעו"ש בדבריו ולכאורה היה נראה לישב דעד כאן אינו מתיר הראב"ד רק אם הוא לבוש כל הבגדים והוא ראוי לעבוד אבל כל זמן שחסר לו אחד מן הבגדים גם הראב"ד מודה דאיכא איסור כלאים כיון דאינו ראוי לעבוד ועוד דהא אמרינן בכמה דוכתי אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם והוי כמו זר ולגבי זר הא פשיטא דאיכא איסור כלאים אם ילבש אבנט של בגדי כהונה ומש"ה נקט התנא האבנט אחר כל הבגדים. ואין להקשות על זה מהא דביומא דף כ"ד איתא במה מפיסין רב נחמן אמר בבגדי חול ורב ששת אמר בבגדי קודש דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותא מקרי ועביד וקאמר שם רב ששת מנא אמינא לה דתניא כו' והממונה בא ונוטל מצנפתו מראשו של אחד מהם ויודעין שממנו פייס מתחיל ואי ס"ד בבגדי חול מצנפת בבגדי חול מי איכא והנה להרמב"ם נראה דאפילו לר"ש דס"ל בבגדי קודש מ"מ לא היו לובשין האבנט בעת הפייס דהא הוי כלאים שלא במקום מצוה ורק שארי בגדים לבשו משום סברא זו דלמא משום חביבותא דעבודה ישכח מללובשו אחר כך אבל באבנט דאין לנו תקנה דאסור ללובשו קודם העבודה לא היו לובשין אותו בע"כ עד אחר הפייס. אבל להראב"ד דגם שלא לעבודה מותר א"כ הא ודאי דגם האבנט לבשו בעת הפייס דהרי גם בו איכא הך חששא דלמא משום חביבותא דעבודה מקרי ועביד וישכח ללובשו אח"כ וא"כ הא מוכרח בע"כ להראב"ד דס"ל דגם כשהוא מחוסר בגדים מותר לו ללבוש האבנט דאם נאמר דכשהוא מחוסר בגדים גם הראב"ד ס"ל דאסור אם כן כשהממונה בא ונוטל המצנפת מאחד מהם לסימן בע"כ היה אותו הכהן מוכרח ג"כ לפשוט תיכף גם האבנט וא"כ למה הי' צריך ליטול ממנו כלל המצנפת הא בלא"ה איכא סימן דכולם הם מלובשים אבנטים והוא בלא אבנט ולמה לו ליטול ממנו גם המצנפת יטול ממנו רק האבנט כיון דבלא"ה מוכרח להסיר האבנט ומוכרח דלהראב"ד גם כשהוא בלא מצנפת מותר לו ללבוש האבנט זה אינו קושי' דהא י"ל דהך ברייתא דתני נטל מצנפתו ס"ל דבאבנט של הדיוט לא הי' בו כלאים כלל אמנם אין אנחנו צריכין לכל זה דבלא"ה ישב שם השאגת ארי' בעצמו קושייתו בטוב גם להראב"ד יעו"ש: ח והנה השאגת ארי' הקשה להרמב"ם דס"ל דבבגדי כהונה הא דשרי בעת עבודה הוי רק משום עשה דוחה ל"ת ולא בגדר היתר לגמרי הא לא הוי בעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה דהא מוכרח לשהות זמן מה קודם העבודה ואחר העבודה ונילף מיני' דגם בכל התורה כולה עשה דוחה ל"ת גם אי לא הוי בעידנא וכבר כתבנו לעיל אות ג' ישוב לקושי' זו והש"א בטורי אבן ריש חגיגה כתב בעצמו לתרץ קושי' זו דס"ל להראב"ד כיון דלעולם אי אפשר למ"ע של עבודה להתקיים מבלי לבישה מקודם שפיר מקרי כה"ג בעידנא והביא שכן הוא דעת הפסקי תוס' במס' זבחים דף צ"ז וזהו דלא כמו שכתבו התוס' במס' ב"ב דף י"ג גבי חצי עבד וחצי ב"ח דאמרינן לישא בת חורין אינו יכול לישא שפחה א"י והקשו התוס' דליתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ת דלא יהיה קדש ותירצו בשם הר"י דלא הוי בעידנא דהלאו עובר מיד בשעת העראה והעשה אינו מקיים עד גמר ביאה יעו"ש בטורי אבן שהביא עוד ראיה להפסקי תוס' הנ"ל ובאמת דלכאורה נראה בלא"ה מוכרח דהרמב"ם ס"ל כסברת הפסקי תוס' הנ"ל דהרי דעת הרמב"ם בפרק כ"א מהל' אי"ב הלכה א' דבחייבי מיתות ב"ד