בית הלוי חלק א קמו

ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה אי בהולכה אבה טלטול בעלמא הוא ואי בהקטרה והא"ר יוסי הבערה ללאו יצאת אמר ר"א בר יעקב בשחיטת פרו של כה"ג וכדברי האומר שפסולה בזר א"ה מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי שזר אצלו קאמר מתקיף לה רב אשי מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורא בעלמא קחשיב למאי נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים הרי דרב אשי הקשה על תי' דראב"י דאין לנו לדחוק לאוקמא בשינוי' דחיקא וטפי ניחא לומר דלקוברו קאמר ובודאי דקי"ל כותי' דרב אשי והרי זה לא תלוי כלל בפלוגתא דר"ח וב"ק עם ר' יוחנן ורבא אליבא דרבי יוסי באיסור כולל ולכ"ע קשה קושי' אלו ומסיק דלקוברו קאמר וע"ש בתוס' ד"ה והאמר ר"י הבערה ללאו יצאת שהקשו דמאי פריך דלמא חייב שתים היינו ב' מלקות ותי' דאף למאן דאית לי' כולל מ"מ קל על חמור לא חל לכ"ע א"כ הא שפיר מוכח מאוקימתא דרב אשי דמשני לקוברו דגם היכא דלא חל לענין חיוב מ"מ חל לענין איסור אבל לפרש"י דחולק שם על התוס' וז"ל שם אי בהקטרה והא"ר יוסי הבערה ללאו יצאת והאיך מחייב חטאת משום שבת דקס"ד חטאת הוא דמחייב הרי דס"ל לרש"י דלענין מלקות הוי ניחא לי' דחל שפיר בכולל וא"כ ליכא ראי' מתי' דרב אשי כלל דשאני שם דע"פ דין חל בכולל ולוקה עליו ג"כ ובפרט לפי מה שהובא בחידושי רשב"א וריטב"א ביבמות שם דיש גורסים בתירוץ של רב אשי מידי חטאות קתני לאוי קתני ואיסורי בעלמא יעו"ש אין שום ראי' כלל ושפיר י"ל דרב אשי ס"ל דרבי יוסי ס"ל כולל ומש"ה קוברין אותו אצל רשעים וא"כ נאמר דהתוס' דחולין ובסוף נדרים אזלי אליבא דשיטת רש"י דיבמות ומזה נתבאר לנו דלדעת התוס' דס"ל דכולל לא חל בקל על חמור לכ"ע וכן הסכים הריטב"א שם וכ"כ התוס' בשבועות דף כ"ג ד"ה מיגו בשם ר"ת מוכרח דקיי"ל להלכה דגם היכא דלא חל לענין חיוב מ"מ לענין איסור חל ואפי' לשיטת רש"י דיבמות מ"מ אין הכרח דס"ל כהתוס' דחולין ובפשיטות י"ל דבהך סברא ליכא מחלוקת כלל וכ"ע מודים דהוי ב' איסורים ורק ר"ח וב"ק לא ניחא להו לאוקמא פלוגתא דר' יוסי ור"ש רק לקוברו ומש"ה ס"ל דר' יוסי אית לי' כולל

ולכאורה נראה להוכיח דקיי"ל דלענין איסור חל שפיר מהא דתנן בנדרים דף צ' דהאומרת נטולה אני מן היהודים דלמשנה אחרונה יפר חלקו ומשמשתו ולשתתגרש תהא נטולה מן היהודים והקשו שם התוס' היאך חל נדרה על אחרים בעודה אשת איש והא אין אחע"א ותי' דחל על אחרים בכולל מיגו דחל על הבעל ולבסוף נשארו בקושי' למ"ד דכולה פירקין ר' יוסי דהא ר' יוסי לא ס"ל כולל ולא תירצו כלום על זה וא"כ הא מוכרח לומר כדברינו דלענין איסור חל שפיר ומשום הכי תהא נטולה מן היהודים וראיה זו אין לדחות ולתלותה בפלוגתא דאמוראי ולומר דבאמת ר"ה דאמר בנדרים כולה פירקין ר"י היא ס"ל כרבא ור"י דביבמות דלקוברו חל ולמאן דלא מוקי לה כר"י הדר נאמר דגם לענין איסור לא חל ושאני שם דהוי כולל וחל גם לענין חיוב זה אינו לכאורה דהרי גם אם נאמר דהוי דלא כר"י תיקשה קושית התוס' דהא בלא כולל לכ"ע לא חל לענין חיוב וא"כ הא בנזיר דף כ"א מבעי' לן בעל בהפרת נדרי אשתו אי מיעקר עקר או מיגז גייז ואמאי לא פשט לה מהך משנה דתני דתהא נטולה מן היהודים דע"כ מיגז גייז דאי נאמר דמיעקר עקר והוי כמו שלא נדרה כלל על בעלה אמאי חל נדרה על אחרים הא ליכא שום כולל ובע"כ דמיגז גייז ומדלא פשט לה מכאן מוכח דגם אי מיעקר עקר ניחא הא דחל על אחרים אע"ג דליכא שום כולל דלכ"ע לא חל ובע"כ מוכח כסברתינו דלענין איסור חל שפיר רק זה יש לדחות די"ל דעד כאן לא נסתפקה הגמרא אי מיעקר עקר אלא בנדרי עינוי נפש אבל נדרים שבינו לבינה פשיטא ליה דמיגז גייז דהא מצינו חילוק בין נדרי עינוי נפש לדברים שבינו לבינה כדאיתא בנדרים דף ע"ט דעינוי נפש מיפר בין לעצמו ובין לאחרים אבל שבינו לבינה אינו מיפר רק לעצמו וכשניסת לאחר אסורה וע"כ פשיטא לי' דמיגז גייז ותשמיש המטה הא ס"ל להך משנה דהוי בינו לבינה כדאיתא בנדרים דף פ"ב ומש"ה לא פשט לה מכאן ועוד כתבנו במק"א תי' לזה דלא פשט לה מהך משנה

ובדברינו אלה יש לנו ישוב נכון לדברי הטור יו"ד בסי' רל"ד שכ' וז"ל ואם אמרה קונם תשמישה על כל העולם יפר חלקו ותהא מותרת לו עד שתתגרש ואז אסורה לו ג"כ והקשה עליו הב"י דכה"ג דאסרה הנאת תשמישה על כל העולם הא לא חל כלל על בעלה דהא משועבדת ליה וע"כ בשו"ע העתיק לשון הרמב"ם שאסרה על עצמה תשמיש של כל העולם ובאמת ברש"י ביבמות דף קי"ב בד"ה נטולה מבואר להדיא כהטור וצ"ע על הב"י וגם על האחרונים שלא הביאוהו. ועי' בש"ך סי' רל"ד ס"ק פ"ג שכ' בשם הב"ח והפרישה דמיגו דחל על כל העולם חל נמי על הבעל ובכולל מפקיע מידי שיעבוד. וראיתי להגאון מוהר"ר עקיבא אייגר זלה"ה זיע"א סי' קס"ח שהקשה על הב"ח דהא על אחרים אין לו לחול הנדר כקושית התוס' דהא אין איסור חל על איסור ורק חל משום כולל דבעל והיאך נאמר דעל הבעל חל בכולל על אחרים ונתפוס החבל בב' ראשין ולדברינו ניחא דס"ל כהרמב"ם והתוס' דיבמות הנ"ל דלענין איסור חל שפיר וא"כ חל על אחרים בלא כולל ושפיר חל על הבעל משום כולל

אמנם מדברי רש"י והטור אין להוכיח זה דבלא"ה יש לנו לתרץ קושית הב"י בכמה אופנים חדא כמו שתי' הגאון הנ"ל שם דקונם כללי מפקיע מידי שיעבוד וכמו שכתב הרמ"א בחו"מ סוף סי' קי"ד יעו"ש אמנם לדעת הט"ז ביו"ד סי' רל"ד ס"ק ס"ג דאין הקדש מפקיע מידי שיעבוד רק היכא דיכול לסלקו בזוזי אבל בשיעבוד דתשמיש לא שייך לומר דקונם מפקיע מידי שיעבוד תי' זה אינו והנראה לי לישב דעת רש"י והטור דביבמות דף קי"ב פרש"י דמש"ה לפי משנה ראשונה האומרת נטולה אני מן היהודים יוצאה ונוטלת כתובה דמדאסרה נפשא אכ"ע ש"מ תשמיש קשה לה ואנוסה היא וכ"כ הר"ן בסוף נדרים וא"כ הא י"ל דגם לפי משנה אחרונה שחששו שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה מ"מ הא לא הוי רק חשש שמא נתנה עיניה באחר ומ"מ מידי ספק לא יצאת דשמא תשמיש קשה לה וא"כ אינה משועבדת לו לתשמיש כלל ומש"ה צריך הפרה מספק ועי' בגליון המשניות להגאון מוהר"ר עקיבא אייגר זלה"ה בסוף נדרים שכתב כדברינו אלה רק לא זכר שבזה ניחא דברי הטור אמנם הוא בעצמו שדי נרגא בדברים הללו שם מהא דבנדרים דף פ"א איבעיא לן תשמיש המטה אי הוי עינוי נפש או בינו לבינה ופשט לה מהא דתנן יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים ואי הוי עינוי נפש הא מיפר גם לאחרים ודחי הא מני ר' יוסי לרבנן מבעיא לן וכ' התוי"ט בסוף נדרים דלפרש"י דתשמיש קשה לה א"כ היאך יהיה עינוי נפש ותי' דלא אמר רש"י אלא לפי משנה ראשונה אבל למשנה אחרונה לא אמרי' כלל דתשמיש קשה לה ולא נדרה אלא שתהא מקלקלת וא"כ הא מוכרח דלמשנה אחרונה לא מספקינן לה בקשה דאם נאמר דגם למשנה אחרונה הוי ספק א"כ היאך מדייק לעיל דלא הוי עינוי נפש מדאינו מיפר לאחרים דשם הטעם דחיישינן דלמא קשה לה ושוב לא הוי עינוי נפש ולעולם באסרה תשמיש על זמן מוגבל דליכא שום ספק בקשה הוי שפיר עינוי נפש ולדידי ניחא זה דעיקר דברי התוי"ט אינם מובנים לי דאע"ג דכ' רש"י דמדאסרה מסתמא קשה לה היינו שהוא מזיק לה לבריאותה ומש"ה נדרה אבל בודאי מרגשת הנאה מתשמיש ושפיר י"ל דלרבנן הוי עינוי נפש וכמבואר ביו"ד סי' רל"ד סעיף ס"א אפי' נדרה ממין שהוא רע לה הוי עינוי נפש וע"ש בט"ז דאע"ג דמזיק לבריאותה מ"מ כיון שנהנית הוי עינוי נפש ומש"ה מדייק שפיר דאם נאמר דתשמיש הוי עינוי נפש ה"ל להפר גם לאחרים ומ"מ שפיר י"ל דגם למשנה אחרונה הוי ספק שמא קשה לה ואינה משועבדת לו ומש"ה בעי הפרה וניחא דברי הטור ורש"י

מסקנת הדברים דמדברי הרמב"ם בה' שבועות שכ' דבנשבע שלא לאכול נבילה לא הוי שבועת שוא מוכרח דאע"ג דלא חל לענין חיוב מ"מ חל לענין איסור וגם לדעת התוס' בשבועות דף כ"ג שכתבו דכולל לא חל בקל על חמור לכ"ע וכ"כ התוס'