בית הלוי חלק א יג

בציצית אלא הבא להגן מן החום והקור יעו"ש ובדרכי משה ומש"ה לא שייך גבי ציצית הך סברא דלאו ליהנות ניתנו ולא דמי להא דכתב הרמב"ם בהלכות ציצית פרק א' הלכה י"א דחוטין של עיר הנדחת פסולין וכתב הכ"מ דהטעם הוי משום דכתותי מכתת שיעורא ולא משום איסור הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי דגם גבי ציצית כתב הכ"מ הך סברא לא דמי כלל להא דכלאים דבחוטין של עיר הנדחת הא לא הוי איסור ההנאה בכל הבגד רק בהחוטין לבדן ומהחוטין הא אינו נהנה כלל ואינו מטיל אותן בבגד רק משום מצוה ומש"ה אמרי' בהו שפיר דלאו ליהנות ניתנו אבל לענין כלאים הא כיון דהטיל בו ציצית של כלאים נעשה כל הבגד כלאים וכמבואר בירושלמי שהביא הרא"ש בה' כלאים והר"ש בפ"ט דכלאים וז"ל לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך ר' נתן בר' בא ר' יונה בשם ר' זירא הי' שם בגד גדול מקצתו יש בו כלאים ומונח בארץ ומקצתו אין בו לא יכסה בצד השני דכל הבגד נעשה איסור ולבישת עיקר הבגד הא הוי רק להנאתו ולא למצוה דהא אינו מצווה בלבישתו ומש"ה לא שייך סברא זו כלל ועוד דבלא"ה לא ידעתי אנה מצא הכ"מ דאמרינן סברא זו דמצות לאו ליהנות ניתנו גבי ציצית ואפי' בכה"ג דחוטין של עיר הנדחת דהרי אפשר לומר דלא אמרינן הך סברא רק במצוה שהיא חוב על האדם בעל כרחו ואי אפשר לו להפטר ממנה בלא קיומה וכמו לולב וסוכה ושופר דבהני מצינו בגמר' הך סברא וכמו שהסביר רש"י בר"ה דף כ"ח סברא זו דהמצות לא ניתנו להנאתן רק הם גזרת המלך בעל כרחן של ישראל אבל ציצית דאם לא ירצה לא ילבש כלל בגד בת ד' כנפות ולא יתחייב בציצית א"כ עיקרה תלוי ברצונו של האדם דאם רוצה מקיים המצוה אפשר דקיום של המצוה מקרי הנאה אמנם מהא דאיתא בסוטה דף י"ז בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין ופריך שם ציצית מאי הנאה איכא משמע קצת כהכ"מ אבל בלא"ה הא נתבאר דבכלאים דציצית לא שייך הך סברא אבל בהך דבגדי כהונה הא שפיר שייך לומר דלא ליהנות ניתנו והניחא לשיטת הר"ן בנדרים דף ט"ו שכתב דהא דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו היינו דקיום המצוה לא חשיב הנאה אבל היכא דאיכא הנאת הגוף לבד קיום של המצוה לא אמרינן הך סברא א"כ ניחא דבבגדי כהונה לא שייך זה אבל לדעת הרבה פוסקים שחולקין על הר"ן וס"ל דגם בכהאי גוונא אמרינן דלאו ליהנות ניתנו הא קשה ובודאי דוחק גדול לתלות הני ב' פלוגתות אהדדי ולומר דהחולקים על הר"ן ס"ל כפרש"י בביצה שהבאנו בסמוך דס"ל דהא דאסרינן מדורתא מלמטה למעלה הוי רק כר' יהודה ולר"ש שרי דגם בכה"ג מקרי אינו מכוין ושפיר י"ל דבכלאים הוי האיסור הלבישה בעצמה בלא ההנאה ומ"מ גבי מוכרי כסות חשוב אינו מכוין ומש"ה לא שייך לאו ליהנות ניתנו גבי ב"כ ולהתוס' דביצה והעומדים בשיטתם דס"ל דכה"ג לא מקרי אינו מכוין ולדידהו הא מוכח דגבי כלאים הוי ההנאה האיסור המה יסברו כהר"ן דהיכא דאיכא הנאת הגוף לבד המצוה לא אמרינן כלל דלאו ליהנות ניתנו דפשיטא דדוחק לתלות הני ב' פלוגתות אהדדי ועוד דהרי הרשב"א בחידושיו לביצה דף ל"ג כתב כהתוס' דגם לר"ש אסור גבי מדורתא וכן בחידושי הרשב"א לשבת שהבאנו בסמוך ס"ל כהתוספות ובחידושי הרשב"א לנדרים דף ט"ו כתב דבאומר הנאת תשמישך עלי מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי דס"ל דגם היכא דאיכא הנאת הגוף לבד קיום המצוה אמרינן דלאו ליהנות ניתנו ועוד דהרי הרמב"ם בעצמו הא ס"ל גבי מדורתא כהתוס' וכמו שהבאנו לעיל והרי כתב הפר"ח באו"ח סי' תקפ"ו ס"ק ה' דהרמב"ם חולק על הר"ן וס"ל דגם היכא דאיכא הנאת הגוף אמרינן דלאו ליהנות ניתנו וא"כ הא לשיטת הרמב"ם בעצמו הא אי אפשר לומר דהך עידן עבודה דאמרינן בערכין היינו שעה שעובד ממש דאז הא ליכא איסור כלאים כלל וכמו שכתבנו ובע"כ ההכרח לפרש גם להרמב"ם הך עידן עבודה דקאמר לא קאי על שעת עבודה ממש רק קאי על הא דמוכרח בע"כ לשהות זמן מועט קודם התחלת עבודה ואחר שגמרה ואותה שהי' אע"ג דהיא מוכרחת מ"מ היא עצמה לא הוי מצוה והרי זה מוכרח דעל השהיה שמוכרח מקודם לא שייך בו כלל סברא דלאו ליהנות ניתנו דהרי דברינו אלה לשיטת החולקים על הר"ן וס"ל דגם היכא דאיכא הנאת הגוף לבד המצוה אמרינן דלאו ליהנות ניתנו והרי הר"ן בנדרים דף ט"ו הביא ראי' לדבריו מהא דאיתא במס' ר"ה דף כ"ח המודר הנאה ממעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ומוכח דכיון דגופו נהנה מלבד המצוה לא אמרינן הך סברא ועיי' בשער המלך ה' לולב שכתב לתרץ זה בשם המאירי דהסוברים דגם בכה"ג אמרינן הך סברא דלאו ליהנות ניתנו הא דאסור לטבול בימות החמה הוא משום דמיד כשטבל והוציא ראשו מן המים כבר קיים המצוה ועדיין כל גופו במים ונהנה מן המעיין ומש"ה אסור ודכוותי' גבי בגדי כהונה בהשהי' שמוכרח אחר העבודה ליכא הך סברא ואפ"ה מותר ושפיר קאמר דאשתרי כלאים וא"כ כיון דהך עידן עבודה אינו שעה שעובד ממש וא"כ הא בפשיטות י"ל כהראב"ד דעידן עבודה היינו זמן עבודה ואז מותר גם בלבישה שלא לעבודה כלל ולפי זה הא נסתרו דברי הכ"מ במה שכתב דמקור דברי הרמב"ם יצא לי' מהך דערכין דלשיטת הרמב"ם בעצמו אין מכאן ראי' כלל י וע"כ נראה דעיקר יסוד של הרמב"ם יצא לי' מהך ירושלמי דכלאים שהבאנו בראשית דברינו דקאמר סתמא אין עראי לכלאים במקדש ומשמע לי' להרמב"ם דאיירי גם בעזרה ולא ס"ל לחלק בין הר הבית לעזרה כמו שכתבנו אמנם כל זה הוא רק לדעת הפר"ח שכתב דהרמב"ם ס"ל דלא כהר"ן אבל אם נאמר דלא כהפר"ח ונאמר דס"ל להרמב"ם כהר"ן דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן סברא דלא ליהנות שפיר נוכל לומר דהרמב"ם מפרש דהך עידן עבודה דקאמר כפשטי' דהיינו שעה שעובד ממש

[ו] אמנם גם אם נאמר כהפר"ח מ"מ נוכל לומר דהרמב"ם מפרש עידן עבודה כפשטי' דהיינו שעה שעובד וגם אז אשתרי איסור כלאים דעיקר מה שהוכחנו דבלבישת כלאים לא הוי האיסור רק ע"י צירוף הנאה מהלבישה מהא דשרינן במוכרי כסות וקרינן לי' אינו מכוין אינו כלל לדעת הרמב"ם דהרי הרמב"ם פסק בפרק יו"ד מה' כלאים דלא ילבש אדם כלאים ואפי' לגנוב בו את המכס והקשו עליו דהא הוי אינו מכוין וצ"ל מותר וכמו שפסק הרמב"ם בעצמו דמוכרי כסות מוכרין כדרכן מהאי טעמא גופה דהוי אינו מכוין וכתב הכסף משנה לתרץ דס"ל להרמב"ם דמוכרי כסות אינו מותר רק בהעלאה אבל לבישה גם במוכרי כסות אסור ולפום רהיטא הא אינו מובן מאי נ"מ איכא בין לבישה להעלאה והרי העלאה הוי ג"כ מדאורייתא כמו לבישה וגם הש"ך ביו"ד סימן ש"א הקשה דהרי הא גופה טעמא בעי דאמאי יהי' אסור בלבישה אפי' לגנוב המכס כיון דהוי דבר שאינו מכוין ובע"כ צריך לומר דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרינן ביבמות דף ד' דאי כתב רחמנא לא יעלה ה"א כל העלאה אסור ואפילו מוכרי כסות כתב רחמנא לא ילבש דומי' דלבישה דאית בי' הנאה ולשיטתו של הרמב"ם ע"כ צ"ל דס"ל דזה לא קאי רק על העלאה לחודא אבל בלבישה הא ס"ל דגם במוכרי כסות אסור דס"ל דבלבישה הוי עצם הלבישה בעצמו האיסור גם בלא צירוף הנאה דס"ל דרק העלאה הוא דילפינן מדומי' דלבישה דכתיבא בקרא דסתם לבישה הוי באית בי' הנאת חימום והאיסור הוי ע"י צירוף ההנאה ומש"ה הוי גבי מוכרי כסות דבר שאינו מכוין אבל בלבישה עצמה ס"ל דאסור בעצמה בלי ההנאה ומש"ה לא הוי אינו מכוין כלל ואסור גם במוכרי כסות וזהו מוכרח בדעתו והנראה עוד בדעתו דטעם הדברים די"ל דלבישה דכלאים ילפינן מציצית ע"י הסמוכים דכלאים בציצית דלא בעינן בו הנאת חימום וכמו שכתב הבית יוסף באו"ח סי' יו"ד דגם בגד שאינו לובש כלל להנאתו חייב בציצית דגם בכה"ג מקרי כסותך וכן מוכרח ע"כ בדעת הרשב"ם שהביאו התוס' במס' נדה דף ס"א שכתב דמש"ה אין בתכריכי המת משום כלאים וליכא משום לועג לרש משום דבחי כה"ג דלא נהנה ג"כ ליכא איסורא דכלאים וכן כתב הר"ש במס' כלאים פרק יו"ד והקשו עליו