בית הלוי חלק א קלז

ובלא"ה אסור לשוחטו ואם אין לו עצים ואש מוכנים וההכנה שלהם צריך שהות כמה עד שישיגם בודאי נראה דלת"ק אסור לשוחטו עד שיהיה לו שהות להשיג כל זה שיהיה יכול לאכול כזית צלי ולר"ע סגי ביכול לאכול כזית חי ולעולם י"ל דבעי מליחה וצע"ג דברי הש"מ

[ו] אבל לדברינו הוי ראיה נכונה דאע"ג דלפי האמת דקיי"ל כריה"ג דלכם ולא לכלבים ולא שייך מתוך ואין היתר לשוחטו רק משום אכילת אדם בודאי נראה דהוי כמו שכתבתי דלת"ק אסור לשחוט עד שיהיה לו שהות להשיג עצים ואש לצלותו אבל מ"מ הרי מדנסתפק ר' ירמיה דלמא מחזקינן ריעותא ביו"ט ולא פשט ליה מהך משנה וכתבנו דיש לפרש דהמשנה מתרת גם עבור כלבים והא דמצריך שיהיה שהות ביום לאכול צלי אין הכוונה שיהיה זה השוחט יכול לאכול ממנה רק הכוונה דכיון דאיכא שהות א"כ מותר מלאכה זו עדיין לצורך אוכל נפש וממילא מותר לשחוט לזה גם עבור כלבים משום מתוך וא"כ הא לא בעינן שיהיה שהות ביום לאותו השוחט להשיג עצים כיון דלא בעינן אכילתו כלל ורק כשיש שהות ביום לצלות כזית ממנה תיכף אחר השחיטה כשיש אש מוכן לפניו עדיין מלאכה זו מותרת לאוכל נפש ושוב אמרינן בו מתוך ושפיר יכול הוא לשחוט עבור כלבים דהרי לענין מתוך אינו תלוי בהשוחט כלל דהרי גם מי שאין לו בהמה כשרה הראויה לאדם ויש לו בהמה טרפה הא נתיר לו לשוחטה עבור כלבים משום מתוך וכמו כן אע"ג דאין לו אש מ"מ כיון דאיכא שהות לאכול למי שיש לו אש מוכן שוב מותר גם לזה וא"כ שפיר הקשה דמאי איכא בין ר"ע לרבנן ומוכרח דבשר חי לא בעי מליחה כלל דלהרמב"ם דבעי מליחה הרי א"א לומר כמש"כ דטעמא דת"ק הוי משום מתוך דא"כ במאי פליגי ר"ע ורבנן ומוכרח לדידי' לומר דהא דקאמר שיהיה שהות ביום הוי הכוונה דבעינן שיהיה זה השוחט יכול לאכול ממנה דוקא ואין ההיתר משום כלבים ואיכא נ"מ בין ר"ע לת"ק באין לו אש מוכן לפניו וא"כ ס"ל להמשנה כריה"ג דאסור עבור כלבים ומוכח מהמשנה דלא מחזקינן ריעותא ביו"ט ומאי מספקא לי' לר' ירמי' אמנם הרמב"ם לשיטתו ניחא דהא איהו כתב דשיעור שהיית הבשר במלח הוי כשיעור מיל הובא דבריו בטור יו"ד סי' ס"ט ולא הזכיר שיעור הגאונים כלל ואפשר דהוי פחות מכדי שיעור צלי' ועוד הא גם הרמב"ם דס"ל דחי בעי מליחה מ"מ הא כתב בפרק ו' מהל' מאכלות אסורות הלכה י' הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואח"כ אוכלו ואם חלטו בחומץ מותר לאוכלו כשהוא חי עכ"ד הרי דס"ל דע"י חליטה מותר לאכלו בלא מליחה כלל ושיעור החליטה לא נתפרש לן שיעורו כמה ישהה בחומץ ועיין ביו"ד סי' ס"ז בט"ז ס"ק ד' ואפשר הוא פחות מכדי שיעור צלי' וזהו דאיכא בין ר"ע לת"ק ושוב י"ל גם להרמב"ם דהטעם של ת"ק הוי משום כלבים ומשום מתוך והשיטה מקובצת אזל לשיטתו של הר"ן שהובא בט"ז סי' ס"ז ס"ק ג' דס"ל דחליטה בחומץ אינו מעלה וצריך מליחה לקדרה והא דאמרינן בגמ' דבלא אסמיק מותר היינו דאין החומץ אוסר וא"כ אם נאמר דחי צריך מליחה לא מהני לי' חליטה בחומץ ומש"ה הקשה שפיר מאי איכא בין ר"ע לת"ק אבל להרמב"ם שכתב דחולט בחומץ לא בעי מליחה ניחא

[ז] וא"כ מיושב קושי' הש"א מהא דאמרינן בחולין שהפריס ע"ג קרקע ואין להוכיח מזה כלל דסתמא דגמ' ס"ל דלא מחזקינן ריעותא ביו"ט דהרי מה שכתבנו דמהמשנה אין ראיה דלא מחזקינן ריעותא משום די"ל דגם אם לא תפרכס ליכא איסורא דיהיה השחיטה עבור כלבים הרי זה לא הוי רק אם תהיה מותרת לכלבים אם לא תפרכס והרי כבר כתב הצל"ח בדף כ"ה דאם לא תפרכס תהיה אסורה גם לכלבים דהוי נבלה שנתנבלה ביו"ט וא"כ הא אי אפשר לומר כמש"כ והדר קשה דמהך משנה מוכח דלא מחזקינן ריעותא ומ"מ ניחא הא דלא פשט לה ר' ירמי' מהך משנה דהרי י"ל דהך משנה אתי' כר' שמעון דמתיר נבלה שנתנבלה בשבת בסוף מס' שבת אבל לרב נחמן הא אי אפשר לומר כן דהרי בריש ביצה מוקים רב נחמן לב"ש כר' יהודה דאית לי' מוקצה וב"ה כר"ש דל"ל מוקצה בשבת וביו"ט מוקים לב"ש כר"ש ולב"ה כר"י ומפרשינן הטעם של ר"נ דבשבת דסתם לן תנא כר"ש מוקים לב"ה כר"ש וביו"ט דסתם לן תנא כר"י מוקים לב"ה כר"י הרי דרב נחמן ס"ל דביו"ט ליכא סתם משנה דהוי כר"ש דאל"כ מנ"ל לאוקמא לב"ה כר"י ולדידי' הא אי אפשר לומר דהא דמותר לשחוט מסוכנת הוי משום כלבים דהא אם לא תפרכס תהי' אסורה גם לכלבים לר' יהודה ומוכרח דהא דמותר לשחוט הוי משום דתהיה ראוי' לאכילת אדם ומוכרח דלא מחזקינן ריעותא מדלא חיישינן שמא לא תפרכס וא"כ לר"נ איפשטא בעייתו דר' ירמי' ומש"ה בחולין דהסוגי' אזלא אליבא דר"נ דאיהו הוא דקאמר דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים שפיר משני כשהפריס ע"ג קרקע כיון דלר"נ בעצמו מוכרח דדבר הצריך בדיקה מותר לשוחטו ביו"ט ואין ראיה דהגמ' ס"ל כן להלכה ואין לומר דהא גם לר"נ נוכל לומר דהך משנה איירי בהיתה מסוכנת מעיו"ט דאז גם לר' יהודה מותרת כשנתנבלה אח"כ ביו"ט וכדאיתא בביצה דף כ"ז הכא במאי עסקינן במסוכנת וד"ה וא"כ הא גם לר"נ נוכל לומר דהך משנה מתרת משום כלבים וליכא הוכחה דלא מחזקינן ריעותא ואם כן קמה ראיית הש"א דמוכח דסתמא דגמ' ס"ל להלכה דלא מחזקינן ריעותא זה אינו חדא דהרי דעת רש"י בביצה דף כ"ז ד"ה הכא במ"ע דלר' יהודה אסור גם במסוכנת ורק לר"ש מותר ועוד דגם לדעת האלפסי שם דבמסוכנת מודה ר"י ג"כ דמותרת וכן פסקו בטור וש"ע באו"ח סי' תקי"ח סעיף ו' מ"מ הא י"ל דס"ל להגמ' דע"כ לא איירי במסוכנת מאתמול דהרי עיקר הדבר דהתירו לו לשחוט ביש שהות לאכול ממנה כזית לא התירו רק משום הפסד ממונו וכמבואר כל זה באריכות בב"י סי' תצ"ז דבהמה בריאה אסור לו לשחוט אפילו יש שהות ביום לאכול ממנה כזית יעו"ש וא"כ הא י"ל דס"ל להגמ' דע"כ לא איירי בהיתה מסוכנת מעיו"ט דא"כ לא היו מתירין לו לשחוט משום הפסד ממון כיון דהיה יכול לשוחטה מאתמול ובע"כ איירי בנעשה מסוכנת ביו"ט ומוכרח שפיר לר"נ דלא מחזקינן ריעותא ביו"ט ומש"ה משני כשהפריס ע"ג קרקע

[ח] אמנם אין תי' זה עולה לכל השיטות דבביצה דף ל"א תנן בית מלא פירות שנפחת נוטל ממקום הפחת ר"מ אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל וכתב רש"י דלת"ק דאוסר לפחות לכתחילה הא דלא אסור משום מוקצה דכיון דאין בפחיתתו איסור דאורייתא דהא מוקים לה בגמ' באוירא דליבני לא הוי מוקצה והתוס' כתבו דאתי' כר"ש דלא ס"ל מוקצה והא דלא חשיב לי' בריש ביצה סתמא ביו"ט כר"ש דסתמא לא הוי רק אי הוי מצי למתני בה דברי פלוני ולא תני כן רק תני סתמא אבל הכא לא הוי מצי למתני דברי ר"ש דדלמא ס"ל לר"ש כר"מ דגם פוחת לכתחיל' ונוטל וא"כ הרי גם הך משנה דמסוכנת גם אם נא' דהא דמתרת לשחוט ולא חששה דלמא לא תפרכס משום דמ"מ יהיה מותרת משום כלבים הא לא הוי סתמא כר"ש דהא לא הוי מצי למתני בה דברי ר"ש דדלמא ס"ל לר"ש כר"ע דלא בעינן כזית צלי וסגי בכזית חי ואם כן הא גם לר"נ ליכא להוכיח מהך משנה דלא מחזקינן ריעותא והדר הוי הוכחת הש"א הוכחה אמנם הרי אין סברת התוס' מוסכמת דהרי נראה דרש"י חולק על סברא זו מדדחק לומר טעם אחר על הא דלא אוסר הת"ק משום מוקצה ולא ניחא לי' לאוקמא כר"ש ומשמע דס"ל דגם כה"ג חשיבא סתמא וגם הא המאור בביצה סוף פ' המביא כתב דר' אליעזר אית לי' מוקצה מהא דתנן בדף ל"ד ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן והרמב"ן במלחמות שם דחה זה דשאני התם דהוי גרוגרות וצימוקים דמודה בה ר"ש והביא ראיה לזה דבסוף מס' שבת פריך הגמ' על ר' יוחנן ומביא הגמ' סתמא כר"ש ואמאי לא הביא הך סתמא דהוי כר"י עכ"ד והרי לפי הכלל של התוס' לא הוי ראיה כלל דכיון דלא ידענו היאך ס"ל לר' יהודה אי סגי בעומד ואומר כר"א או בעי שירשום כחכמים ובפרט לשיטת רש"י בביצה שם דפלוגתא דר"א וחכמים תלוי בדין ברירה דר"א ס"ל יש ברירה ומש"ה סגי באומר מכאן אני אוכל למחר וחכמים ס"ל אין ברירה ומש"ה בעינן