בית הלוי חלק א קל

במנחות דף ה' דרצה הגמר' ללמוד דטרפה יהיה כשר לקרבן אע"ג דאסור להדיוט משבת דאסור להדיוט ומותר לגבוה ודחי מה לשבת שכן מצוותו בכך הרי דאי אפשר ללמוד איסור טרפה מאיסור שבת והיאך נלמוד איסור אחות אשה לגבי יבום משבת ואע"ג דהך דיבום לא דמיא לטרפה דשם גם עתה הא אין המצוה על הקרבת הטרפה דאע"ג דאין לציבור בהמה כשרה מ"מ אם היה מזדמן להם כשרה הרי מצות קרבן זה גופיה יוכל להתקיים בכשרה ומש"ה לא הוי טרפה מצוותו בכך אבל אחות אשה שנפלה לפניו ליבום הרי עתה שכבר היא יבמה אי אפשר להתקיים המצוה של יבום בלעדה מ"מ אע"ג דיבום עדיפא מטרפה מ"מ הא עדיין לא דמי כלל לקרבן בשבת דאחות אשה הא לעולם אינו בהכרח כלל ורק ע"י סיבה והזדמנות שנשאה אחי' ומת בלא בנים ואם לא נשאה לא היה המצוה כלל אבל הקרבן בשבת הא הוי בהכרח ובודאי הוי שבת מצוותו בכך ואי אפשר ללומדה משבת לענין יבום ובפרט קרבן תמיד הא בודאי דלא דמיא כלל לאחות אשה כיון דבכל שבת מוכרח להיות קרבן תמיד ואי אפשר לשבת בלעדו ועי' בכריתות דף י"ד דדרשינן עתי דכתיב גבי שעיר המשתלח ואפי' בשבת כלומר דבחלה השעיר מרכיבו על כתיפו וקאמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ דאל"כ אמאי איצטריך לומר דדוחה שבת הא ידעינן זה מדחזינן דדוחה יוה"כ דחי ג"כ שבת ומשני הגמרא שאני יוה"כ דמצוותו בכך ומש"ה צריך לדרוש קרא להתירו כשחל בשבת ופרש"י דהכשר מצוותו בכך דומיא דתמידין שקרבין בשבת הרי להדי' דהך דתמיד שקרב בשבת הוי דומה לעבודת יוה"כ שעושין ביוה"כ והא חזינן בגמר' דמהא דשרי שעיר יוה"כ לא ידעינן מיני' דלהוי דוחה גם כשחל יוה"כ בשבת וא"כ הא ק"ו בן בנו ק"ו דהך דתמיד של שבת עדיף טובא מהך דיבום באחות אשה וא"כ היאך רצה הגמרא לומר דנילף מתמיד וגם על הא דרוצה ללמוד מפסח ג"כ קשה לי קושי' זו דאע"ג דפסח שחל בשבת לא דמי להך דתמיד וכדמוכח בסוגי' דכריתות מ"מ הא לא דמי' ג"כ לאחות אשה דשאני פסח דבא בהכרח ע"י החשבון וראיית העדים את הלבנה משא"כ אחות אשה ליבום לעולם אינו בהכרח ובודאי דגם פסח מקרי מצוותו בכך לגבי יבום *]

**(הגה"ה *) במס' יומא דף ס"ו איתא ג"כ להך ברייתא עתי ואפי' בשבת למאי הלכתא א"ר ששת לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו כמאן דלא כר' נתן דאי ר"נ האמר חי נושא את עצמו אפ"ת ר' נתן חלה שאני אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוהכ"פ וכבר דברו המחברים הראשונים ליתן טעם על הא דביומא לא דחי הך דרפרם ובכריתות דחי שאני יוה"כ דהכשירו בכך והנראה לומר סברא פשוטה דמה דאמר דיוה"כ דהכשירו בכך הלא צ"ע דהרי יכול להתקיים מצות שעיר בבריא שלא יצטרך לשאתו על כתיפו ורק שנזדמן שחלה ונתחדש גם מלאכת הוצאה וא"כ הא לא הוי מצוותו בכך וקשה על הברייתא דלמה אמרה עתי ואפי' בשבת והרי גם ביוה"כ צריך לרבוי' דמותר לשאתו על כתיפו ועיי' ביומא דף ס"ו דשאלו את ר"א חלה מהו שישאנו על כתיפו ובכל יוה"כ איירי שלא הוזכר שם שבת כלל ומוכח מהברייתא דאין הוצאה ליוה"כ וצ"ל דאע"ג דבלא חלה יכול השעיר להלך ברגליו מ"מ גם בחלה מקרי הכשירו בכך דהא המצוה הוי על האדם שיגיע השעיר למדבר ואין המצוה על השעיר רק על האדם ועי"ז שיכול השעיר להלך לא מקרי דלא הוי הכשירו בכך דהמצוה על האדם להגיענו ורק אם נאמר דחי נושא את עצמו וא"כ אם לא דחלה גם כשהי' האדם נושאו לשעיר הא ג"כ ליכא חילול יוה"כ והמלאכה של הוצאה הוי רק ע"י זה דחלה שוב לא מקרי הכשירו בכך אבל לרבנן דלא ס"ל חי נושא את עצמו וגם בבריא אם ישאנו יהי' הוצאה שוב הכשירו בכך ומש"ה בכריתות דלא מוקמינן לי' כר' נתן שפיר דחי הגמר' להא דרפרם אבל ביומא דאמרינן שם אפ"ת ר' נתן חלה שאני שפיר מוכח דאין עירוב והוצאה ליוה"כ דלא הוי הכשירו בכך

כלל

)** [ה] וע"כ הנראה לומר דהא דשבת מקרי מצוותו בכך לא הוי רק לענין שחיטת הקרבן דזהו מוכרח להיות ביום השבת אבל הקטרת איברים ופדרים אפילו של קרבן תמיד לא מקרי כלל מצוותו בכך כיון דיכול להמתין להם עד הלילה של מוצאי שבת וכשרין דהא זמנו כל הלילה ורק משום דחביבה מצוה בשעתה הוא דדוחה שבת לא מקרי כלל מצוותו בכך דהא המצוה יוכל להתקיים גם בלא דחיית שבת ונפרש דהא דאמרי' ביבמות אי מתמיד דקאי על הקטרת התמיד מדשרי בשבת ומיני' נילף דכל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דהרי הא דהקטרה דתמיד שרי בשבת ידעינן לה מקרא וכמבואר בפרש"י במסכת פסחים דף ס"ח מדכתיב עולת שבת בשבתו וכן כתב הרשב"ם בפסחים דף ק"ה ע"ב ועיין ביומא דף מ"ו בתוס' ד"ה אבל מה שהקשו על הר"י פורת יעו"ש וכן הא דקאמר אי מפסח נפרש ג"כ דיליף לי' מהא דשרי הקטרה דפסח בשבת דגם בו הא ידעינן מקרא דשרי בשבת דהא בפסחים דף נ"ז יליף דפסח דוחה שבת מג"ש דמועדו מועדו מתמיד וקאמר שם ותמיד גופיה מנ"ל ומשני אמר קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד והך קרא דתמיד הא קאי על הקטרה וא"כ הא ילפינן מיני' מהג"ש דמועדו דגם הפסח מותר להקטיר בשבת ובמקום אחר כתבנו דעיקר מה שנסתפקו בני בתירא בפסח אי דוחה שבת או לא והלל פשט להם דדחי הי' כל השקלא וטרי' שלהם רק על הקטרתו של פסח אי שרי בשבת כיון דיכול להמתין עד הלילה אבל בשחיטתו לא נסתפקו כלל בני בתירא דפשיטא דדחי שבת ואין כאן מקומו להאריך בזה] ומש"ה לא דחי הגמר' דשאני פסח ותמיד שכן מצוותן בכך ובזה מיושב לנו ג"כ מה שהקשינו דהיאך רוצה הגמרא ללמוד מקרבן ציבור בשבת והרי ביומא אמרינן דשבת הוי הותרה בציבור ולא דחוי' ולא שייך ללמוד מיני' על מקום אחר אבל לפי מש"כ ניחא דעיקר הדבר מאי דאמרינן ביומא דשבת הוי הותרה י"ל הסברא לזה במה דמצינו בכמה דוכתי דהוי היתר ובכמה דברים אמרינן דהוי בגדר דיחוי וצ"ע לכאורה החילוק בזה ועיי' בברכות דף ך' ברש"י ובתוס' ד"ה שב ואל תעשה יעו"ש והנראה דהכל תלוי בזה דמה דאי אפשר להיות בלעדי זה וכמו הקרבת התמיד וקרבנות ציבור בשבת הוי הותרה וכמו כן במ"ע דיבום דאיסור אשת אח הותרה במקום יבום דהא לעולם אי אפשר להמצא מצות יבום מבלי אשת אח אבל דבר מצוה דיכולה להתקיים מבלעדי האיסור הוי רק בגדר דיחוי וכמו כלאים בציצית דאפשר למצות ציצית להתקיים בטלית של צמר והא דשרי בפשתן הוי רק בגדר דיחוי וזהו גופה סברת הגמר' במס' זבחים דף ל"ב דאמרינן שם דהא דמצורע מכניס ידיו לעזרה לבהונות הוי הותרה וטומאה הוי דיחוי יעו"ש ולפי"ז הוי הך סברא דהותרה וסברא דמצוותו בכך חדא סברא דכיון דמצוותו בכך ע"כ הוי בגדר היתר דהתורה התירה בזה האופן ומה דלא הוי מצותו בכך אינו מותר רק מטעם דיחוי וא"כ הא דאמרינן ביומא דף מ"ז דשבת הוי הותרה ע"כ לא קאי רק על שחיטת הקרבן דכתבנו דהוי מצותו בכך אבל בהקטרה דאפשר להמתין עד הלילה ומ"מ שרי משום דחביבה מצוה בשעתה הוי בגדר דיחוי ואדרבה בזה מדוקדק לנו היטב לשון הגמר' ביומא שם דקאמר רב חסדא דשבת סופו נמי דחיא וקאמר הטעם שבת הותרה בציבור סופו נמי דחי הרי דגבי הקטרה נקטה הגמ' לשון דיחוי ומש"ה שפיר רצה הגמר' לומר ביבמות דנילף מפסח ותמיד על כל עשה שדוחה ל"ת שיש בו כרת ולא דחי דשאני שם דהוי הותרה או מצוותו בכך דהלימוד הוי מהקטרה

[ו] ואין להקשות על זה שכתבנו דבהקטרה לא הוי רק דיחוי ולא הותרה מהא דביבמות דף ל"ב איתא זר ששימש בשבת רבי חייא אמר חייב שתים ובר קפרא אמר אינו חייב אלא אחת התחיל ר' חייא לדון שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש אצל כהנים הותרה ולא לזרים התחיל בר קפרא לדון שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש לכל הותרה אין כאן אלא משום זרות והרי ודאי דהך סברא של בר קפרא לא שייך לומר רק אם נאמר שבת הותרה היא בציבור דאז אפשר לומר דלכל הותרה ואין בזר רק משום זרות אבל אם נאמר דדחויה היא בצבור דמצות עבודה דחי לאיסור שבת א"כ הא לא שייך סברא זו רק היכא דמקיים המצוה אבל זר דכשעובד