בית הלוי חלק א קכט

דטכע"ק דקרא דמשרת דבא לטכע"ק לא בא רק לומר דטעמו של האיסור נחשב כממשו וכגון שרה ענבים במים או פליטת כלים דאין שם ממשו של איסור כלל ומ"מ אסור ולעולם מצי איירי באופן דלא שייך סברא דביטול וכגון דאין בהיתר רוב נגד האיסור ששרה ענבים כזית בתוך כזית מים אבל היכא דיש בהיתר רובא לא שייך כלל הא דטכע"ק דהא ס"ד דאפי' בנתערב ממשו של האיסור ס"ל לר"ל דבטל ברובא ואנן דקיי"ל דלא בטל הוי רק מסברא ושפיר מדקדק הגמרא כיון דחזינן דר"ל ס"ל דפטור ע"כ ס"ל דנו"ט ברוב לא הוי דאורייתא כלל דממ"נ אם נתבטל ברוב אע"ג דטעמו ניכר לענין מלקות אמאי לא יתבטל גם לענין איסורא דהא לא אשכחן שום פסוק שיאמר דבטל לענין מלקות ולא לענין איסורא כן נראה נכון וברור

סימן לח

יבאר דין היכא דלא ספר בלילה אם יספור ביום בברכה או לא

התוס' כתבו במס' מנחות דף ס"ו בד"ה זכר דאם לא ספר בלילה יספור ביום בלא ברכה וטעמם דקיי"ל גבי עומר דנקצר ביום פסול וראייתם מהא דקיי"ל דקצירת העומר דוחה שבת מכלל דנקצר שלא כמצותו פסול אבל הרמב"ם פסק בפרק שביעי מה' תמידין ומוספין דנקצר ביום כשר וגם פסק שם דקצירת העומר דוחה שבת והקשה הלחם משנה דהא במס' מנחות דף ע"ב מבואר בגמרא להדיא דלרבי דס"ל דנקצר ביום כשר ע"כ ס"ל דקצירתו אינו דוחה שבת דהא הוי מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש ואינו דוחה שבת וכן הקשה הש"ך ביו"ד סי' רס"ב ס"ק ב' יעו"ש ועיי' בשו"ת חכם צבי שכתב דהרמב"ם דחה הך סוגיא דדף ע"ב מהלכה ופוסק כהני תרי סתמי. דבר"פ ר' ישמעאל הוי סתם משנה דדוחה שבת ובסוף הפרק הוי סתם משנה דנקצר ביום כשר ומש"ה פוסק הרמב"ם כן. ושוב הביא החכם צבי דברי הירושלמי דסוף פרק קמא דר"ה דקבעי ר"ל שם קצירת העומר מהו שתדחה שבת ביום ומסיק שם ר"ל דדוחה וזהו להדיא כהרמב"ם דאע"ג דכשר ביום מ"מ דוחה שבת אמנם בודאי אין זה מספיק עדיין לישב דעת הרמב"ם דהיאך נדחה סוגיא מפורשת דבבלי מפני הירושלמי

[ב] אמנם באמת הנראה דעתו של הרמב"ם ברורה למאד דהא כך היא הצעת הסוגיא במנחות שם דר"א בר"ש ס"ל דנקצר ביום פסול וקאמר ר' יוחנן ר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה דתנן כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מבערב שבת אינו דוחה שבת ואי ס"ד נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דוחה שבת ופריך והא רבי ג"כ הוי תלמיד ר"ש ואמאי ס"ל נקצר ביום כשר ומשני ס"ל כאידך דר"ש דתניא אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ולא היה ממתין בשבת עד שתחשך ופריך ור"א בר"ש לא שמיע ליה הא אלא שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת ומסיק אלא קסבר רבי קצירת עומר אינו דוחה שבת וס"ל להרמב"ם דרק על רבי פריך דהא כל הסוגיא אזלא שם לאוקמי התלמידים של ר"ש דיסברו כר"ע רבו של ר"ש ומש"ה הקשו על רבי שפיר דהא הוי תלמיד ר"ש ומהא דאמר ר"ש דהקטרה דוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתה אין ראיה להא דקצירה די"ל דשאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת דהא שמעינן ליה לר"ע דאית ליה הך סברא לחלק כן דבפסחים דף ס"ט דיליף ר' אליעזר דחתיכת יבלת דוחה שבת בק"ו מהקטרה שדוחה שבת וקאמר ליה ר"ע דשאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת הרי דר"א לא ס"ל כלל הך חילוקא דמשום דכבר נדחה מש"ה יהיה דוחה עוד ורק ר"ע ס"ל הך סברא ומש"ה במנחות פריך שפיר מדברי ר"ע עצמו על רבי דהיה תלמיד ר"ש אבל הני ב' סתמי דפרק ר' ישמעאל לא צריכינן לאוקמינהו כתנאי כלל דהא י"ל דשניהם הלכה רק חולקים על עיקר סברתו של ר"ע וס"ל דהא דכבר דחתה שחיטה את השבת אינו מעלה כלל לענין הקטרה כמו דחזינן בפסחים דר' אליעזר לא ס"ל הך סברא וחילוקא ושפיר מוכחינן מהא דהקטרה דוחה שבת דגם קצירת העומר אע"ג דדוחה שבת מ"מ נקצר ביום כשר דהדחיה הוי משום דחביבה מצוה בשעתה וכיון דלית לן הכרח מקרא לפוסלו בנקצר ביום מש"ה הוי כשר ואין לומר דא"כ דלית לן הך סברא דכבר דחתה שחיטה את השבת א"כ הא ישאר ק"ו של ר"א דגם חתיכת יבלתו יהיה דוחה שבת ובזה הא ודאי דלא קיי"ל כר"א זה אינו דהרי הך סברא דחביבה מצוה בשעתה הוי ג"כ פירכא להק"ו של ר"א דשאני הקטרה דהוי מצוה וחביבה היא בשעתה וכן קצירת העומר הא הוי מצוה ולכתחילה מצותו בלילה ומש"ה דוחה בזמנו שבת אבל חתיכת יבלתו הא החתיכה לא הוי שום מצוה כלל דהוי רק מכשירי מצוה ולא מצוה עצמה ובו לא שייך הך סברא דחביבה מצוה בשעתה ומש"ה אינה דוחה שבת כיון דאפשר לעשותה מבער"ש והרי בתחילה דרצה לתרץ על רבי דס"ל כאידך דר' שמעון הא חזינן דהגמר' רצה לומר כן דאע"ג דס"ל לרבי כר"ע דכל שאפשר לעשותה כגון חתיכת יבלתו אינו דוחה שבת מ"מ קצירת העומר דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה וכמו כן נאמר דהני ב' סתמי ס"ל כן גם לפי האמת וזהו סברת ר"ל בירושלמי דסובר נקצר ביום כשר ומ"מ דוחה שבת ואין הבבלי חולק כלל על הירושלמי והגמרא אזלא רק אליבא דר"ע ובזה ניחא ג"כ הברייתא דמביא שם במנחות ומנין שאם נקצר ביום כשר ודוחה שבת ת"ל תקריב וכתבו התוס' דלר"ע דס"ל דמלאכה שאפשר לעשות מער"ש אינה דוחה שבת צ"ל דהך ודוחה שבת דתני בברייתא קאי על הקרבת העומר ולא על קצירתו ושוב הקשו בעצמן על זה דהרי הקרבתו ידעינן מבמועדו ולא מהך קרא דתקריב אבל להרמב"ם ניחא דהך ברייתא ס"ל דרק במכשירין דלא הוי מצוה הוא דאינו דוחה שבת היכא דאפשר לעשותו מבער"ש אבל במצוה עצמה שזמנה מגיע בשבת אע"ג דאפשר לעשותה מקודם מ"מ דוחה כמו בהקטרה

[ג] והנראה להביא עוד ראיה לזה דבמס' יבמות דף ה' איתא אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למיסרה וכ"ת נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות מפסח שכן כרת מתמיד שכן תדיר ממילה ופסח שכן כרת מפסח ותמיד שכן צורך גבוה ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי והקשו התוס' בד"ה ומכולהו דאכתי נילף משארי קרבנות ציבור דדוחין שבת דהא אפי' עומר ושתי הלחם דוחין שבת וא"כ נילף ממילה ומחד מהני ותירצו דהני כולהו חשיבי תדיר דהם בכל שנה ואיכא למימר על מילה ועומר שכן תדיר ובודאי דתי' זה של התוס' דחוק קצת לומר דעומר ושתי הלחם חשיבי תדיר ומש"ה במס' פסחים דף ע"ז שהקשו ג"כ התוס' קושי' זו נשארו בקושיא ולא כתבו תי' זה כלל ועוד קשה לי על הך סוגיא דיבמות דקאמר אי מתמיד שכן תדיר דהיאך ס"ד למילף מתמיד ופסח שדוחין שבת דבעלמא ג"כ עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והרי ביומא דף מ"ה אמר רב הונא תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה ומפרש שם ר"ח דסופו דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ומפרשינן שם הטעם שבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחויה היא בציבור תחילתו דעיקר כפרה דחיא סופו לא דחיא הרי דשבת אינו נדחה כלל מפני קרבן ציבור רק הוי היתר דהתורה התירה לאיסור שבת לענין עבודת קרבן ציבור וכמו דהותרה מלאכת יו"ט לענין אוכל נפש וא"כ הא אי אפשר ללמוד מיניה על שארי איסורים ושארי מצות דלהוי עשה דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת וצ"ע

[ד] ועוד קשה דהיאך רוצה הגמ' לילף דעשה דיבום לידחי ל"ת דאחות אשה אע"ג דיש בו כרת מהא דתמיד דוחה שבת והרי נוכל לומר מה לתמיד שכן מצוותו בכך ועיי'