בית הלוי חלק א קכה

אותו זה אינו חדא דהרי גבי מקלל נראה דלא הוי קרא יתירא כלל דדייקינן שם מהא דכתיב אם לא תשמור כו' ליראה את ה' כו' והפלה את מכותך כו' והרי הך פסוק צריך לכתוב דמיניה הוא דידעינן דמקלל חבירו אינו חייב עד שיקללנו בשם הא בלא שם לא דהא בל"ת דלא תקלל חרש לא נזכר דבעי שיקלל בשם דוקא וצריך הפסוק לומר דבעי שם דוקא ותדע דאל"כ תיקשה לר"י דס"ל במכות דף ד' דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ויליף לה ממוציא שם רע ומעדים זוממין מאי עביד בהך קרא וע"כ כמש"כ וכיון דלאו יתורא הוא א"כ מנ"ל דהפסוק איירי בקילל שלא ע"י דיבור גמור ועוד דאפי' אם נאמר דהך קרא דמקלל הוי יתורא להא דילקה עליו מ"מ קשה דהרי כתבו התוס' בסנהדרין דף ס"ו בד"ה מאי לא תקלל דמקלל חבירו אי אפשר ללמוד מחרש די"ל מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו ומחרש ונשיא ג"כ א"א ללמוד בצד השוה די"ל שכן משונין ובע"כ יליף לי' מאב וחרש או מאב ונשיא דאב לא הוי משונה והלא במקלל אב ליכא מלקות דהוי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"כ הא אי אפשר ללמוד מיני' כלל למקלל חברו שיהי' לוקה רק לאזהרה לחודא וע"כ הא צריך הפסוק דוהפלה שיהי' לוקה עליו וא"כ הא שפיר י"ל דאיירי רק ע"י אותיות בומ"ף ובע"כ צ"ל גם לפי' התוס' דהא דקאמר ר"י לא תתני מימר לא אליבא דנפשי' קאמר דאיהו חולק גם על מקלל רק ה"פ דאפי' לדידך דס"ל דדיבור לא הוי מעשה מ"מ אין לך למתני מימר דבדיבורו איתעביד מעשה ולכ"ע הוי מעשה ומאי הקשו התוס' מהך דתמורה לגירסת רש"י כיון דגם לדידהו בע"כ צריך לפרש כן וצ"ע

סימן לז

יחקור בטעם כעיקר אי חייב עליו מלקות או הוי רק לאיסורא לחודא

במסכת חולין דף צ"ח הקשו התוס' על הא דאמר ר' יוחנן במס' ע"ג דף ס"ג כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והרי טעם כעיקר אסור מדאורייתא. וכתבו דהר"י דאורליינוש תירץ דאע"ג דהוי דאורייתא מ"מ אין לוקין עליו דר' יוחנן הא ס"ל כר"ע בפסחים דף מ"ד דבנזיר היתר מצטרף לאיסור ונפקא לי' מקרא דכל משרת ענבים ואמרינן שם דלדידי' טעם כעיקר ילפינן מגיעולי מדין דכתיב תעבירו באש והוי רק עשה ור"ת חלק על זה דצ"ל דאהדרי' קרא לאיסורא קמא וכמו בפסולי המוקדשים דאמרינן תזבח ולא גיזה ואפ"ה הגוזז סופג ארבעים והנה מלשון התוס' דחולין הנ"ל חזינן להדיא דגם הר"י דאורליינוש מודה דלרבנן החולקין על ר"ע בפסחים דף מ"ד וילפי דטכע"ק אסור מקרא דוכל משרת ענבים לא יאכל ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם כו' דלדידהו שפיר לוקה על טכע"ק וזה מוכרח מלשון התוס' שכתבו דמש"ה קאמר ר' יוחנן דאינו לוקה דהא ס"ל כר"ע מכלל דלרבנן לוקה וצריך לומר דאע"ג דאין עונשין מן הדין מ"מ הכא לקי דהק"ו הוי רק גילוי מילתא דטעם הוי כעיקר וכיון דבנזיר לוקה על טכע"ק ילפינן בק"ו דבכל האיסורין לוקה גם י"ל דלפי מה דהסביר המהרש"א בסנהדרין דף ס"ח הטעם דאין עומה"ד משום די"ל כיון דהוי חמור יותר שמא אינו מתכפר בעונש זה והכא לא שייך לומר דכל האיסורין לא יתכפרו בטכע"ק במלקות כיון דגם אם אכל האיסור בעצמו הא ג"כ נתכפר במלקות *) [אמנם אין לבנות יסוד ע"ז דנהי דמהרש"א כתב כן להסביר הדברים מ"מ אין לחדש בשביל זה דין מחודש דאטו ניקום אנן ונאמר טעמם של הי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן שנמסרו למשה מסיני וקל וחומר לא ניתנה מסיני רק לאיסור ולא לעונש] ועיין בחידושי הרשב"א בחולין וגם מדבריו משמע כמש"כ בדעת הר"י דאורליינוש. אמנם עיין בר"ן פ' גיד הנשה שכתב וז"ל דאע"ג דטכע"ק דאורייתא אין לוקין עליו דאי לרבנן דגמרי מק"ו מנזיר אין עונשין מן הדין ולר"ע נמי דגמר מבנין אב דכלי מדין אין לוקין עליו דהוי רק עשה. ועיין עוד בספר הישר לר"ת דף ע"ח הובאו שם דבריו של הר"י דאורליינוש להדיא כמש"כ הר"ן ועיין בחידושי הרשב"א שם שכתב בשם הראב"ד דלכ"ע אינו לוקה על טכע"ק דאין עונשין לא מק"ו ולא במה מצינו הרי נתבאר לנו שלש מחלוקות בדבר שהן ארבעה דלר"ת לכ"ע לוקה ולהר"י לפי מש"כ התוס' בשמו ס"ל דלרבנן לוקה ולר"ע אינו לוקה ולפי מש"כ הר"ן גם לרבנן אינו לוקה וגם להראב"ד אינו לוקה לכ"ע רק חולק בסברא על הר"י בטעם הדבר דלהר"י אינו לוקה לר"ע משום דהוי

רק **(

הגה"ה *) בב"ק דף כ"ו פריך ויהיה אדם חייב בכופר בק"ו משור ומה שור שאינו חייב בד' דברים חייב בכופר כו' ומשני אמר קרא אם כופר יושת עליו ולא על האדם ולכאורה קשה דלפי מה שהסביר המהרש"א הטעם דאין עומה"ד כיון דחמור אפשר דאינו מתכפר א"כ אע"ג דכתבו התוס' בב"ק דף ד' בד"ה ועדים דממון עונשין מן הדין מ"מ גבי כופר דהוי כפרה הא אין ללומדו בק"ו דאדם דחמור דלמא אינו מתכפר בו שוב מצאתי קושיא זו בספר פנים יפות פ' משפטים שעמד בזה וכ' דהא כתבו התוס' בב"ק שם דפריך דלהוי חייב מיתה וכופר וא"כ הא לא שייך לומר דלא יתכפר דכיון דנהרג הא ודאי נתכפר אמנם הרי כמה מהראשונים דמפרשים להסוגיא דב"ק דפריך רק היכא דאינו חייב מיתה דיתחייב כופר וכדאיתא בחידושי רשב"א ב"ק שם ועי' בשיטה מקובצת שם ולדידהו הא קשה דודאי דוחק לומר דהך סוגיא דב"ק לא אזל רק למ"ד דכופרא הוי ממונא ועוד דא"כ תיקשה למ"ד כופרא כפרה מאי עבד בהך מיעוטא דעליו דלמאי אצטריכא רק זה יש לישב דהנה בדף כ"ו מסקינן דשן ורגל חייב בכופר והקשו התוס' דמנ"ל זה דמקרן לא אתיא דמה לקרן שכן כוונתו להזיק ונשארו בקושיא והנראה דבב"ק דף יו"ד הקשו התוס' בד"ה שהשור דלמה לן קרא גבי בור ונפל שמה שור ולא אדם תיפוק ליה מדכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו ותירצו דמהמת יהיה לו לא ממעט רק שור האסור בהנאה כפסולי המוקדשין ולא אדם עוד תירצו דאיצטריך לעבד ועו"ג הקנוי לישראל דמותר בהנאה והנה רש"י כתב בב"ק דף כ"ח דשור ולא אדם דכתיב בבור קאי למעט מכופר וטעמו נראה דס"ל כקושי' התוס' דלדמים לא צריך מיעוטא ולא ס"ל לחלק בין שור לאדם ועי' בירושלמי פ"א דב"ק כתיב בבור והמת יהיה לו כו' יצא אדם שאין לו הניי' במותו הובא בחידושי רשב"א ב"ק דף ט' וע"כ מפרשי' דהפסוק בא למעט כופר דוהמת יהי' לו איירי רק בדמים וידעינן דהיכא דאין המת שלו פטור מדמים אבל כופר לא מצינן למעט מיני' ומש"ה צריך מיעוטא והא דלא ניחא לי' לרש"י לומר כתי' השני של התוס' דשור ולא אדם קאי על עו"ג הקנוי לישראל ג"כ ניחא חדא דאפשר ס"ל לרש"י דגם מת עו"ג אסור בהנאה דבלא"ה הא נחלקו הראשונים בזה ועוד י"ל דאפי' אם נאמר דמת עו"ג מותר בהנאה מ"מ ודאי נראה דשוב אינו של הבעלים כלל דודאי נראה דלאחר מותו אין להבעלים שום זכות בגופו יותר מאחרים ועיי' בנדה דף מ"ז שמואל בדק באמתי' ויהב להו ד' זוזי דמי בושתה ס"ל לעולם בהם תעבודו לעבדות מסרן הכתוב ולא לבושה וקבורה הא הוי משום בזיוני' ובודאי דאין הבעלים יכולים לעכב מלקוברו ועיי' בירושלמי ב"ק פרק ד' עבד שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה ושוב אינו בכלל והמת יהי' לו דפירושו מי שהמת הוי של הבעלים ומש"ה מפרש רש"י דקאי על כופר וא"כ הא מיושב בזה הא דשן ורגל חייבים בכופר דהרי מזה הפסוק מוכח דמדאיצטריך הפסוק למעט בור מכופר ואם נאמר דבכל המזיקין ליכא כופר לבר מקרן למה צריך למעט בור דבלא"ה הי' פטור דמקרן הא לא אתי' בור כלל ומדכתבה התורה מיעוטא בבור מכלל דלאו דוקא בקרן נקטה התורה חיובא דכופר ושארי נזיקין דעדיפי מבור חייבין בכופר אע"ג דאינם דומין לקרן והתוס' שהקשו מנ"ל כופר בשן ורגל אזלי לשיטתם בדף י' דמפרשים שור ולא אדם דבור דקממעט מדמים] וא"כ הא מיושב ג"כ מה דהקשינו דלמ"ד כופרא כפרה מאי איצטריך קרא דעליו ולא על האדם דהשתא ניחא דאע"ג דלהך מ"ד ליכא ק"ו להמהרש"א מ"מ הוי ס"ד דחייב מדממעט בבור מכלל דכל דעדיף מיני' חייב וכמו דמחייבינן בשן ורגל ואין להקשות דלמ"ד כופרא כפרה הא ליכא ק"ו באדם דיהי' חייב בכופר וא"כ הא נוכל לדקדק מהך קרא דעליו ולא על האדם מדצריך למעטו מכופר מכלל דשארי אבות דשור דהיינו שן ורגל חייבין בכופר ולמה איצטריך לדידי' הך שור ולא אדם דכתיב בבור זה אינו דא"כ הא הוי ס"ד דגם בור חייב כופר דרש"י מפרש דהא דדרשינן עליו ולא על האדם לא בא למעט רק אדם לחודא ולא שארי נזיקין וחולק על התוס' דבדף ט' שכתבו דעליו היינו על השור וממעטינן מיני' כל הנזיקין דאינם בשור דהיינו אדם ואש ובור:)**