בית הלוי חלק א קכד

בע"מ דגם כן לא אשתרי שבת לגביה יותר מבאשה ואפ"ה לא הוי רק בסקילה והגם דיש לדחות בדוחק ולחלק ביניהם מ"מ הא י"ל דהגמר' לא ס"ל לחלק בין כהנת לכהן בע"מ וס"ל דע"כ צ"ל דהך ברייתא ס"ל כר' אליעזר דקאמר ביומא דף כ"ג אחרים והוציא לימד על כהנים בע"מ שכשרים להוצאת הדשן וקאמר שם ר"ל דלר"א כשרים בע"מ גם בהרמת הדשן והרי הרמת הדשן הוי בגחלים וכמבואר במס' תמיד פ"א חותה גחלים אילך ואילך ונוטל מן המאוכלות הפנימיות ואשה הא ודאי פסולה להרמת הדשן לכ"ע דהויא כמו זר ורק בע"מ מרבינן לר"א ונמצא הותרה שבת בבע"מ יותר מבנשים כהנות ואפי' לר' יוחנן דקאמר ביומא שם מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה ד"ה עבודה היא ואמרינן שם נימא כתנאי ודחי דר"י אמר דכ"ע ס"ל דהוי עבודה מ"מ הא י"ל דקאי רק על הני תנאי דמייתי שם אבל מודה ר"י דהך ברייתא ס"ל דכשר גם בהרמה ודכוותיה מצינו בדוכתי טובא אין מספר ובמקום אחר הראנו קצת פנים מסבירות דע"כ מודה ר' יוחנן דאיכא תנא דס"ל דהרמה אין צריך ארבעה בגדים וא"כ הא בכריתות דף כ' מבואר דהחותה גחלים ואינו נפח ולא נתכוין לא לכבות ולא להבעיר פטור לר' שמעון וכתבו התוס' שם דהוי פסיק רישא והא דפוטר הוי משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכ"כ התוס' בשבת דף מ"א וביומא ד' ל"ד וא"כ לר"ש הא ליכא חילול שבת גבי הרמה ומוכיח הגמר' מכאן דר"ע ס"ל דמשאצל"ג חייב עלי' כר' יהודה מדמצריך קרא דלזנות למעט חילול שבת ולא קשה ליה מ"ש מכהן בע"מ וניחא הך סוגיא דשבת גם אם נאמר דר"ע ס"ל לשאב"מ לוקין עליו והנה לכאורה י"ל דגם בע"מ הא כשר לשחוט בשבת דשחיטה כשרה גם בבע"מ אבל בת כהן אע"ג דהשחיטה בעצמה כשרה מ"מ הא ליכא עליה חיובא דקרבן מוסף דהוי מ"ע שהזמן גרמא וממילא אסורה לשחוט בשבת ועי' בקידושין דף ל"ו דתנן הסמיכות והתנופות כו' נוהגין באנשים ולא בנשים והקשו התוס' דלמה צריך קרא למעטן תיפוק ליה דכולהו הוי מ"ע שהזמן גרמא דאינם אלא ביום ותירצו דאיצטריך קרא לומר דפסול בנשים מיהו מסמיכה קשה דהא גם בלא סמיכה כשר הקרבן ותירצו דהוי סד"א דנילף סמיכה משחיטה מדכתיב וסמך ושחט מה שחיטה כשרה בנשים כו' ואם נאמר דהשחיטה ליכא מ"ע על נשים ורק דכשרה בנשים א"כ הא א"א ללמוד מיניה לסמיכה דיהיו נשים מצוות לסמוך כיון דגם בשחיטה ליכא עליהם מצוה כלל אמנם גם זה נוכל לדחות לפי מה שכתב השאגת אריה דמצות עבודה לא הוי מ"ע שהז"ג כיון דלמחר חוזר זה החוב בעצמו עליו וא"כ הא שפיר צריך קרא למעטו מסמיכה רק סברא זו הא לא שייך רק בקרבנות יחיד אבל בקרבן ציבור דהם חובה ליום הא אם עבר זמנו שוב ליכא עליו חיובא כלל והוי שפיר מ"ע שהז"ג ובסנהדרין הא איירי בקרבן ציבור דדוחה שבת וליכא בנשים ויש להאריך ואין כאן מקומו

סימן לו

צריך עיון בדברי התוס' דסנהדרין שדברנו בסימן דלעיל

ולפי שדברנו בסי' דלמעלה בסוגי' דסנהדרין אמרתי לכתוב כאן מה שצ"ע לי בביאור דיבור תוס' אחד בסנהדרין דף ס"ה דקאמר ר' יוחנן דגם לרבנן חייב קרבן בהשתחואה דכפיפת קומתו הוי מעשה ופריך בגמר' מ"ש כפיפת קומתו הוי מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה לרבנן דפטרי מגדף מקרבן אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב מתיב ר"ז יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ואמאי הא ליתניהו בלב אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ופריך וקול לר"י לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול כו' אלא אמר רבא שאני ע"ז הואיל וישנן בראי' כן הוא גירסת רש"י והקשו על זה התוס' דא"כ מסיק דקול הוי מעשה לר"י והא בתמורה דף ד' תני תנא קמי דר"י כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה חייב לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וא"ל ר"י לא תתני מימר דבדיבורו איתעביד מעשה ומשמע דבנשבע ומקלל מודה ר"י דלא הוי מעשה וע"כ גורסים אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול פי' דהדר בו ממה דתי' דשאני מגדף הואיל וישנו בלב רק משני דישנו בקול וקול לא הוי מעשה וניחא גם הא דע"ז ופריך מחסמה בקול דהוי מעשה לר"י משום דע"י הדיבור איתעביד מעשה דהבהמה מגבהת ראשה וא"כ אמאי בע"ז לא חשיב מעשה דגם הב"ד עושים ע"י עידותן ומשני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראי' ומש"ה גם בכה"ג לא הוי מעשה ולכאורה צ"ע טובא דבריהם דלשיטת התוס' נשאר תי' זה במסקנא דקול לא הוי מעשה רק גבי חסימה הוי מעשה משום דבדיבורו קעבדה הבהמה מעשה ובעדים זוממין גם בכה"ג לא הוי מעשה משום דישנן בראי' ובודאי קשה טובא דמאי משני שאני מגדף הואיל וישנו בקול דא"כ נשאר קושי' הראשונה של הגמר' דאמאי משתחוה הוי מעשה לרבנן דהרי זהו הוי עיקר הקושי' בתחילה דלר"י מ"ש כפיפת קומתו הוי מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה דלא ס"ל להגמר' לחלק ביניהם כלל ומשני ע"ז בתחילה שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופריך שוב מעדים זוממין דאינן בלב ולא הוי מעשה פי' וקשה לר"י דאמאי כפיפת קומתו הוי מעשה ומאי מתרץ הואיל וישנן בקול וצע"ג ובשלמא לשיטת רש"י ניחא דגורס שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול פי' דלעולם עקימת שפתים הוי מעשה ובמגדף נשאר התי' הואיל וישנו בלב ובע"ז משני משום דישנן בקול פי' דהדיבור בעצמו אם לא הי' נשמע קולם לב"ד לא הי' איסורא וכיון דהאיסור הוי מה דב"ד שומעין קולם מש"ה לא חשיבא מעשה ולא דמי' לכפיפת קומתו ופריך ע"ז מחסמה בקול דגם בכה"ג הוי מעשה דשם ג"כ הוי האיסור מה דהבהמה שומעת קולו ואינה אוכלת ומסיק שאני ע"ז הואיל וישנן בראי' אבל במגדף הוי שפיר מעשה אי לאו משום דישנו בלב אבל להתוס' דגורסים שאני מגדף הואיל וישנו בקול ע"כ אינם מפרשים כמש"כ דבמגדף הא הדיבור בעצמו הוי האיסור ואפ"ה לא חשיבה מעשה וא"כ מ"ש מכפיפת קומתו והיותר קשה דהתוס' בב"מ דף צ' בד"ה ור' יוחנן דחקו בטעמו של למה דחה גירסא זו והא לכאורה גירסת רש"י מוכרח

[ב] והנראה בדעת התוס' דאזלי בשיטתו של הר"ן בחידושיו שכ' וז"ל שאני מגדף הואיל וישנו בקול כלומר דאנן לא אמרינן אלא דהקשת שפתיו הוי מעשה דהיינו כשמכין ומגיעין השפתים זה לזה שזו מעשה הנראה לכל וזהו בדיבור שיש בהם אותיות בומ"ף אבל בדיבור אחר שלא ינועו השפתים כו' כלומר קול דיבור בלא הקשת שפתים שאפשר לגדף כו' והנראה דכן פירשו התוס' וא"כ משני שפיר שאני מגדף הואיל וישנו בקול ולא דמי לכפיפת קומתו ובזה מתורץ גם הך דעדים זוממין ומקלל אביו ואמו ונביא השקר ופריך על זה מהא דחסמה בקול דאפשר ג"כ כה"ג ואפ"ה חשיבא מעשה משום דהבהמה עבדה מעשה ע"י קולו ומ"ש ע"ז ומשני הואיל וישנן בראי' ומש"ה לא הוי מעשה אע"ג דבדיבורו קעביד מעשה ונמצא לדעת התוס' היכא דהוי דיבור גמור הוי שפיר מעשה לר"י כמו משתחוה ומגדף ומקלל או"א ונביא השקר משום דאפשר שלא ע"י דיבור גמור לא הוי מעשה והיכא שע"י קולו קעבד מעשה גם בכה"ג הוי מעשה לבד מעדים זוממין שישנן בראי' זה נראה בבירור דעת התוס'

[ג] וא"כ הא תיקשה גם להתוס' הסוגי' דתמורה דף ג' דתני תנא קמי' דר"י כל ל"ת שבתורה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וא"ל לר"י לא תתני מימר והוכיחו מזה התוס' דבנשבע ומקלל מודה לי' ר"י והרי קשה דהגמר' מדקדק שם מקראי מנ"ל דחייב בנשבע ומקלל והרי שם איירי ע"כ בקילל חבירו שלא ע"י אותיות בומ"ף דאי ע"י אותיות אלו הא הוי שפיר מעשה גמורה וגם בכל איסורים כה"ג לוקה וע"כ איירי בלא ע"י אותיות אלו ולר"י תיקשה דבאמת מנ"ל דלוקה במקלל חבירו בכה"ג דלמא הא דמוכח מהפסוק דלוקה במקלל איירי רק במקלל ע"י אותיות בומ"ף דהוי לר"י מעשה דומי' דכפיפת קומתו אבל שלא ע"י מעשה מנ"ל דלוקה עליו ואין לומר דא"כ לא הוי צריך קרא לרבות במקלל דלוקה כיון דלר"י הוי מעשה גמורה אף לרבנן לענין קרבן אע"ג דליכא שום קרא שמרבה