בית הלוי חלק א קיח

ומש"ה הכא נמי תני להו גבי הדדי ולא דמדקדק רש"י מההיא משנה דלא עשו בו סייג רק הביא דכן הוא לשון המשנה למנקיטינהו להני תרתי בהדדי ואגב ההיא נקט גם הכא גם חלבים ומיושב ג"כ קושי' הש"א הא דלא נקט ר"ג גם קצירת העומר דכיון דלא עשו בו סייג למה לי' למתני הכא כן נראה ברור בכוונת רש"י וא"כ י"ל דבפסח לא ס"ל כהרשב"א והנה דעתו של הרשב"א שכתב דבפסח לא עשו סייג הא אי אפשר לאומרו רק אם נאמר דבהקטרה לא עשו שום סייג וכדמשמע מפשיטות לשון רש"י אבל אם נאמר דגם בהקטרה עשו סייג הא ודאי מוכרח דגם בפסח עשו סייג באכילתו דהרי הגמ' פריך בדף ט' ואילו אכילת פסחים לא קתני כו' ומסיק ראב"ע היא ומאי פריך נימא דהמשנה לא נקטה רק הני דעשו בו סייג ומוכרח דגם בפסח עשו סייג והרי התוספות כתבו בסוף מס' פסחים דגם בהקטרה עשו סייג ובודאי דלהלכה קיי"ל כן וכמו שכתב הרמב"ם להדיא

[ז] היוצא מדברינו דיש לנו כמה טעמים בזה א' אם נאמר דהלכה כראב"ע הא מדאורייתא מוכרח אכילת מצה להיות קודם חצות וגם אם נאמר כר"ע מ"מ יש לומר דמשום סייג צריך לכתחילה קודם חצות כמו גבי ק"ש דלהאלפס ותר"י ורמב"ם צריך קודם חצות גם לר"ג וגם אם נחלק דבמצה דחביבא לי' לא חששו מ"מ כיון דבפסח משום חשש שלא יאכל נותר חששו ע"כ גם בדיעבד להאלפס ורמב"ם ותר"י צריך לאכול אפיקומן קודם חצות משום דהוי זכר לפסח

[ח] והנה לעיל הבאנו דברי הב"י שכתב לישב דברי הרמב"ם שפסק גבי ק"ש דלכתחילה צריך לקרותה קודם חצות משום דס"ל דהא דאמרינן הלכה כר"ג הוי לאפוקי מדר"א דאמר עד אשמורה הראשונה ולעולם הלכה כחכמים דקאמרי עד חצות והנה דבריו מחוסרין הבנה דא"כ ה"ל לומר הלכה כחכמים להדי' והנה בדעת הרמב"ם הברור כמש"כ דס"ל דגם ר"ג לא קאמר רק דיעבד וכמש"כ האלפס כן להדיא ואמרתי לכתוב כאן כוונתו של הב"י דלא יהיה כל כך מחוסר הבנה דהנה לפי המסקנא דקאמר ר"ג דגם חכמים דאמרי עד חצות ס"ל כוותי' דמה"ת הוי כל הלילה ולא אמרו עד חצות רק כדי להרחיק את האדם מן העבירה ולפי"ז הא י"ל דר"א דקאמר עד האשמורה חולק רק על ר"ג וס"ל דעד חצות דקאמרי חכמים הוי מדאורייתא ואיהו קעביד הרחקה עד אשמורה וכן מצאתי שכ"כ בצל"ח ובספר דרוש וחידוש והנראה עוד דלפי המסקנא ע"כ מוכרח לומר כן דהנה בברכות דף ד' פריך הגמ' על חכמים כמאן ס"ל אי כר"א (דס"ל בשכבך כל זמן שהולכין לשכב) נימרו כר"א ואי כר"ג ס"ל (דמפרש בשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים) נימרו כר"ג דהוי כל הלילה ומשני לעולם כר"ג ס"ל וחכמים עשו סייג לדבריהם שכבר הקשו המפרשים דהכא משמע בגמ' דזה אין סברא כלל לומר דמדאורייתא יהיה עד חצות רק או כל הלילה או עד אשמורה ואילו בדף ט' גבי מעשה דבני ר"ג פריך ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג ומשני דבני ר"ג נסתפקו אי חכמים פליגי עליה וס"ל דמה"ת הוי עד חצות ופרש"י דמפרשים כל זמן שהולכים לשכב וחולקים על ר"א דאיהו ס"ל דזמן ההתחלה נמשך עד אשמורה וחכמים ס"ל דהוי עד חצות או כר"ג ס"ל כו' הרי עכ"פ חזינן דבני ר"ג נסתפקו בזה ואמאי פריך הכא בפשיטות אי כר"א ס"ל נימרו כר"א ומוכרח לומר דס"ל להגמ' דזה אין סברא לומר כלל דיפלגו תנאי עד היכן נמשך ההליכה לשכיבה אם עד האשמורה או עד חצות דהיו יכולין לבררו במשך ארוך כזה ומש"ה פריך אי כר"א ס"ל לימרו כר"א ומשני דהוי משום סייג וא"כ כיון דעשו בזה סייג שפיר נסתפקו בני ר"ג דלמא ס"ל לחכמים דחצות דאורייתא דזמן ההליכה נמשך עד חצות ור"א דקאמר עד אשמורה הוי משום סייג או חכמים ס"ל כר"ג וחצות דקאמרי הוי משום סייג ועכ"פ הרי זה חזינן מהגמ' דזה אין סברא כלל לומר דיהיה בזה פלוגתא דתנאי וכיון דחזינן דבני ר"ג נסתפקו דלמא חכמים ס"ל חצות הוי דאורייתא הא חזינן דס"ל דזמן ההליכה נמשך עד חצות וא"כ הא בע"כ אי אפשר לומר דר"א ס"ל דעד אשמורה הוי מדאורייתא וא"כ הוי מחלוקת בזה בין ר"א לבני ר"ג וע"כ מוכרח דר"א ג"כ מודה דהוי עד חצות מדאורייתא רק איהו קעביד סייג וזהו מוכרח וא"כ ר"א ור"ג פליגי בדברי חכמים דר"ג ס"ל דחכמים ס"ל כל הלילה רק עשו סייג ור"א ס"ל דמה"ת עד חצות וחכמים לא עשו סייג ואיהו ס"ל סייג ומש"ה לא הוי מצי לומר הלכה כחכמים דהוי ס"ד בזה דהוי עד חצות ומ"מ הא י"ל דהוי דאורייתא ולא עשו סייג ומש"ה אמר הלכה כר"ג דמה"ת הוי כל הלילה ולאפוקי מדר"א ולעולם הוי עד חצות משום סייג כחכמים זהו כוונת הב"י

סימן לה

בו יבואר בהא דמחייב ר"ע מקיים כלאים אי הוי רק ע"י מעשה או גם בלי מעשה ויבואר ג"כ תי' על הא שחקרנו למעלה בסי' ל"ג דלר"ע מאי עביד בקרא דבוקר שני

במסכת ע"ג דף ס"ג מביא הגמר' ברייתא דתני אין עודרין עם העו"ג בכלאים אבל עוקרין עמו סברוה הא מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה ופרש"י סברוה הא דתני' עוקרין עמו לר"ע דאמר המקיים כלאים לוקה דאם זרען אחר ובא זה ועשה סייג וגדר וקיימן לוקה וכתבו התוס' בד"ה ר"ע וז"ל פ"ה שעשה סייג וגדר כו' ויפה כיון דהא בפ"ב דמכות דף כ"א מוכח דס"ל לר"ע דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה ודלא כפירוש הערוך שפי' מקיים בהנחה לגדלם בתוך שדהו דס"ל לר"ע לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עכ"ד התוס'

[ב] והנה לכאורה נראה דדעת רש"י הוי כהערוך דלר"ע חייב גם בלי שום מעשה ולא כהתוס' דהא במס' מועד קטן דף ב' כתב רש"י מקיים שרואה כלאים זרוע ואינו מבטלו וכן כתב רש"י במס' מכות דף כ"א בד"ה מי משכחת לה ועיין עוד בחידושי ריטב"א במס' מכות דף ד' שכתב להדי' בדעת רש"י דלר"ע לוקה על לאו שאין בו מעשה יעו"ש והא דבמס' ע"ג כתב רש"י שעשה סייג וגדר נראה משום דשם הא איירי בשדה והכלאים של עו"ג וכיון דאין הכלאים של ישראל הא ודאי דלא שייך כלל לחייב את הישראל במה שאינו מבטלן רק בעושה סייג וגדר להם וכן כתב רש"י להדי' שאם זרען אחר ובא זה ועשה להן סייג דבכה"ג שפיר חייב לר"ע גם בכלאים של אחרים כיון דלר"ע הוי מקיים איסורא כמו זורע נמצא כשעושה סייג וגדר לכלאים של אחרים הוי כמו זורע כלאים בשל חבירו דחייב שפיר הזורע אבל ברואה כלאים בשדה של חבירו ואינו מבטלו הא לא עבר עליו כלל אבל בשדה שלו דעלי' דידי' רמיא החיוב לבטלן ס"ל לרש"י כהערוך דמדנקט ר"ע סתמא דהמקיים כלאים לוקה משמע דאיירי גם בלי שום מעשה וס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכמש"כ במו"ק ובמכות ובזה מדוקדק אצלי היטב לשון רש"י במס' מכות דף י"ז דתנן שם אבל המותיר בטהור אינו לוקה ופרש"י כדאמרינן לעיל בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו ובאמת דהך דהמותיר בקרבן אינו לוקה הוי לכ"ע רק פליגי תנאי בטעמא דהאי מילתא דר' יהודה ס"ל במכות דף ד' הטעם משום דהוי לאו הניתק לעשה דס"ל לשאב"מ לוקין עליו ור' יעקב קאמר משום דהוי לשאב"מ והרי להלכה קיי"ל דלשאב"מ אין לוקין עליו וכר' יעקב וא"כ למה תפס לי' רש"י הך טעם דר' יהודה משום דהוי ניתק לעשה ולדברינו ניחא דהא בדף י"ז אמרינן על הך משנה זו דברי ר"ע סתימתאה ולדעת רש"י הא ס"ל לר"ע דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ומש"ה כ' הטעם דהוי לאו הניתק לעשה: ועיין בירושלמי פרק ח' דכלאים משנה א' דתנן כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ואמר ע"ז בירושלמי וז"ל כתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא הזורע מקיים מנין ת"ל כרמך לא כלאים מה כר"ע דרע"א המקיים עובר בלא תעשה א"ר יוסי ד"ה היא הכל מודים באיסור שהוא אסור כשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה כהדא דתני' המחפה בכלאים לוקה ופי' המפרש דר' יוסי משני דהמשנה אתי' גם כרבנן דגם רבנן מודים דאסור מדאורייתא והם ס"ל דאינו לוקה דאיירי בקיים בלא מעשה ור"ע ס"ל דגם בלא מעשה לוקה