בית הלוי חלק א קח

בב"ח וכתבנו לתרץ בשם הכסף משנה דהק"ו הוי גילוי מילתא בעלמא דהא דאסרה התורה בישול בב"ח הוי משום דאסור באכילה וא"כ הי' לוקה מהק"ו ופריך שפיר והנה זה שייך על איסור אכילה אבל לענין איסור הנאה הא ליכא סברא זו דהא גם אם אינו אסור אלא באכילה לחודא ג"כ ניחא הא דאסור בבישול ושוב איכא הך סברא דאין עומה"ד וצ"ל דהא דיליף הנאה מק"ו הוי רק לענין איסורא לחודא לדעת הפוסקים דס"ל דעל ק"ו דהוי חדא מתרתי ג"כ אין עומה"ד וא"כ קשה דבשלמא הא דיליף איסור הנאה בק"ו מערלה ניחא דליכא למפרך מה לערלה שכן לוקה על הנאתו תאמר בבב"ח דגם אם תלמוד אותו מערלה לא יהי' לוקה על הנאה דאין עומה"ד דזה אינו פירכא דהרי בכל דוכתי דילפינן דבר אחד מחבירו בק"ו לענין איסור ולא לענין עונש שייך לומר הך פירכא וא"כ בטלת דין ק"ו גבי איסורין ובע"כ צ"ל דכיון דהא דליכא עונש בדבר הנלמד לא ידעינן זה מקרא ורק משום הך סברא דאין עומה"ד הוא דאינו נענש לא הוי פירכא וזה פשוט וברור וכן הוא מבואר להדי' במל"מ בפרק ה' מה' יסודי התורה הלכה ח' בד"ה והנראה אצלי הוא יעו"ש והא דפריך איסי בעצמו מה לחמץ שכן ענוש כרת וכתבו התוס' דאין לומר דגם כרת נלמוד בבב"ח דאין עומה"ד הרי דאע"ג דהא דבבב"ח ליכא כרת הוי רק משום דאין עומה"ד ואפ"ה הוי פירכא בע"כ צריך לחלק ביניהם דכיון דהוא בא ללמוד בבב"ח איסור הנאה בק"ו שפיר פריך מאכילה דמה לחמץ שכן חייב כרת באכילה דכיון דהם ב' דברים נפרדים אכילה והנאה לא מצינן לעשות הק"ו בהנאה כיון דבבב"ח אינו חייב כרת על אכילה אע"ג דהא דא"ח כרת על אכילה הוי רק משום דאין עומה"ד אבל מהא דלא יהי' חייב מלקות על הנאה דבבב"ח לא הוי פירכא על הנאה וזה הוא מוכרח בסוגי' הגמר' שוב מצאתי בספר גינת וורדים להפמ"ג שכתב זה הכלל. רק הא קשה לי מאי פריך הגמר' דגם אכילה ניליף בק"ו דהיאך אפשר ללמוד אכילה בק"ו דהא נאמר מה לערלה וחמץ וכה"כ שכן לוקה על הנאתן תאמר בבב"ח שאינו לוקה על הנאתו דאין עומה"ד דכמו דפריך איסי מן הא דאינו חייב כרת על אכילה על הק"ו דהנאה הרי כמו כן הוי פירכא להיפוך מהא דאינו חייב מלקות על הנאה על הק"ו דאכילה ומאי פריך הגמר' ומוכרח כהרמב"ם דעל כל איסורי הנאה אינו לוקה כלל על הנאתן וגם בערלה וכה"כ ליכא מלקות בהנאה ומש"ה פריך שפיר והוא ראי' נכונה וברורה ולהחולקים על הרמב"ם וס"ל דבכל האיסורין לוקין על הנאה לכאורה ההכרח לומר דס"ל דעל ק"ו דהוי חדא מתרתי שפיר עומה"ד וא"כ הוי הק"ו דאיסי גם לענין מלקות ופריך שפיר אבל להסוברים דגם על לימוד חדא מתרתי אין עומה"ד מוכרח כהרמב"ם ולפי"ז צ"ע לי דברי התוס' דפסחים בדף כ"ח דאמרינן שם דכל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהם אלא דרך אכילתן וקאמר אביי דהכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתן מ"ט דלא כתיב בו אכילה והקשו התוס' דאמאי לא קאמר אביי הכל מודים בבב"ח ותירצו משום דאין עונשין מן הדין והרי הק"ו הוי רק לענין הנאה ובאכילת בב"ח הא ודאי דלוקה וכמבואר בכמה דוכתין ומוכח דס"ל להתוס' דבכל האיסורין לוקה על הנאה ורק בבב"ח אינו לוקה דאין עומה"ד וגם ס"ל דגם על לימוד חדא מתרתי אין עומה"ד וא"כ קשה מאי פריך דגם על אכילה נלמוד מק"ו ולדידהו צ"ל דחולקין על הכלל הנ"ל וס"ל דגם בשני דברים כמו אכילה והנאה לא הוי פירכא כה"ג כיון דהא דליכא מלקות בהנאה דבב"ח הוי רק משום דאין עומה"ד שפיר נוכל ללמוד אכילה בק"ו וליכא למפרך מה להני שכן לוקה על הנאתו וא"כ לדידהו תשאר קושי' התוס' דחולין הנ"ל דמאי פריך איסי מה לחמץ שכן חייב כרת על אכילה כיון דגם על חיוב כרת נוכל ללמוד מחמץ ורק משום דאין עומה"ד וכה"ג הא לא חשיבא פירכא ולכאורה הוא קושי' גדולה

[י] אמנם בלא"ה מצאתי עוד דיבורי התוס' החולקים על כלל הזה וכמו שנבאר דהנה בב"ק דף ד' דקחשיב עדים זוממין בהדי אבות נזיקין וכתבו התוס' בד"ה ועדים זוממין וז"ל פי' ריב"א דאפי' שילם ע"פ עדים זוממין חייבין לשלם דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא אפשר בחזרה ור"י אומר דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן מק"ו דבממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין היינו משום דהתם אין עומה"ד והנה סיום דברי התוס' מה שכתבו והא דאמרינן במכות כו' נראין כמיותרין ואין להם שום שייכות לדבריהם דלעיל אמנם באמת באו בדקדוק גדול וכמו שנבאר דהנה ראיתי כמה שמבינים הפשט בדברי התוס' דהריב"א ס"ל דגם בממון אין עומה"ד ומש"ה הוצרך לטעם דאפשר בחזרה והר"י חלק עליו וס"ל דבממון עומה"ד ובאמת לא ניתן להאמר כן דהרי במס' ב"ק עצמה רבו מספר המקומות דיליף הגמר' חיוב תשלומין מק"ו והגם דבמכילתא שהביאו התוס' בב"ק דף ב' בד"ה ולא זה איתא דגם ממון אין עומה"ד מ"מ הא הש"ס דילן ע"כ, אינו סובר כן וכמו שהוכיחו התוס' בריש המס' ובמקום אחר ישבנו גם דברי המכילתא ע"ד החידוד שלא יהי' סותר ש"ס דידן ועכ"פ אי אפשר לומר דהריב"א יסבור דגם בממון אין עומה"ד. וע"כ הנראה בבירור בדעתו של הריב"א דס"ל דאי לאו הך סברא דאפשר בחזרה ולא מקרי בממון כלל כאשר עשה לא היינו יכולין ללמוד לחייב בממון כאשר עשה בק"ו דכאשר זמם דהרי יש למפרך מה לכאשר זמם שכן חייב גם בנפשות תאמר בכאשר עשה שפטור בנפשות ומש"ה יפטור גם בממון ומש"ה הוצרך הריב"א לומר סברתו דממון אפשר בחזרה ולא דמי' כלל לכאשר עשה דנפשות ור"י אומר דלא צריך לסברא זו דכיון דהא דפטור בנפשות כאשר עשה לאו מקרא הוא דילפינן לי' לפוטרו רק הטעם משום דבנפשות אין עומה"ד מש"ה לא הוי פירכא כלל דהרי בכל ק"ו דילפינן רק איסורא גרידא ולא העונש לא עבדינן פירכא מהעונש על האיסור ונימא מה להמלמד שכן לוקה תאמר בהנלמד שאינו לוקה וא"כ מדוקדק שפיר סיום דברי התוס' שכתבו והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין היינו משום דשם אין עומה"ד פי' דלא מקרא ילפינן לפטור בנפשות כאשר עשה רק משום דאין עומה"ד ומש"ה לא חשיבא פירכא ובאו התוס' לשלול דלא נאמר דבנפשות פטור כאשר עשה מקרא דלכאורה הא יש סברא לומר כן דעיין במכות דף ה' דתנן שם במשנה הרגו אין נהרגין ומפרשינן הטעם דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ומשמע לכאורה דמקרא קממעט לי' ובגמר' שם אמרינן דמש"ה הרגו אין נהרגין משום דאין עומה"ד ועיין שם בחידושי הריטב"א במכות שכ' דהא דבמשנה אמר הטעם משום דכתיב לאחיו אינו עיקר הטעם רק עיקר הטעם הוי משום דאין עומה"ד וזהו בעצמן אותן הדברים שכתבו התוס' בב"ק בדברי ר"י ומש"ה יליף בממון דכאשר עשה חייב בק"ו וזהו פי' ברור בדברי התוס'

[יא] ובזה מיושב ג"כ הא דבב"ק דף ט"ו איתא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה והקשה השיטה מקובצת בשם רבינו פרץ דלמה צריך קרא לזה תיפוק לי' מדדרשינן בשבועות דף ל"ד דאשה פסולה להעיד מקרא דועמדו שני האנשים ולא נשים ואי אשה אינו בכלל דינים הא בלא"ה פסולה להעיד דא"א לקיים בה כאשר זמם דכיון שגם אם הזיקה פטורה א"כ אם יזימו אותה תפטר וכן ידעינן מזה דמזיק לאשה חייב דאי פטור א"כ בלא"ה אשה פסולה להעיד דאי אפשר להזימה דהזוממין אותה יהי' עדות שאי אפשר להזימן דהזיקו לאשה ותי' דהוי ס"ד דהכתוב בא למעט נשים מעדות דלא שייך בו כאשר זמם כגון בעדות דבן גרושה ובאמת הוי דוחק לומר כן דהרי הך ועמדו שני האנשים כתיב בהך פרשה דכאשר זמם בדברים י"ט ולכאורה יש לישב עיקר הקושי' דאע"ג דמהא דפסלינן נשים לעדות ידעינן דאיכא בהו חיוב דכאשר זמם ואם העידו על אשה והוזמו חייבין לשלם מ"מ לא מצינן למילף מינה דאם הזיקו לאשה בידים יהי' חייב דהא מצינו דכאשר זמם חמור מעושה בידים וכמו דמבואר במכות דף ב' בתוס' ד"ה ומה הסוקל דההורג נפש בסקילה נהרג בסייף ועדים שבאו לחייבו סקילה נסקלים וכמו כן י"ל דאע"ג דכא"ז איכא באשה מ"מ מזיק בידים לא היינו יודעין ממנו ומש"ה איצטריך שפיר הך דלפניהם רק דאכתי קשה לשיטתו של הר"י שכתבו התוס' בב"ק דף ד' דבממון דעונשין מה"ד ילפינן שפיר ק"ו לחייב כאשר עשה מהא דחייב כא"ז אבל לפי המבואר לעיל ניחא דאפילו הר"י דס"ל דבממון ילפינן