בשמים ראש צח

הנ"ל ולפי דרכינו למעלה דמש"ה בחנוכה בחול ס"ל לר"ה דאין מדליקין בשמן שריפה אף דל"ש הטעם דשמא יטה בחול דכיון דס"ל דכבתה זקוק לה הרי ס"ל דכתותי מכת"ש וכיון דכז"ל לכן פסול להדליק בי' ורק בשבת דהוצרך לטעמא דשמא יטה משום דבשבת כיון דאז א"א לשרפו בשבת ול"ש דמצותו בשריפה עכשיו בשעת מצותו של נ"ח וכיון דשמן שריפה מותר בהנאה שאינה של כילוי בכה"ג העלנו למעלה דל"ש כתותי מכת"ש ורק בחול דמצותו של השמן בשריפה גם עכשיו בשעת מצות הנ"ח דשרי לשרפו בחול ולכן שפיר איכא בי' משום כתותי מכת"ש משא"כ למ"ד כבתה אז"ל ס"ל דשרי להדליק בחול בהשמן שריפה דלית לדידי' הכא משום כתותי מכת"ש כנ"ל והשתא לפי דברינו אלה יהי' מיושב נכון גם קושית התוס' בשבת שם בד"ה ומותר שהקשו מנ"ל לרבא דסבר ר"ה דמותר להשתמש לאורה דלמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה ואינו יכול שוב להדליק בשבת ולפי האמור ל"ק ולא מידי משום דאי לאו דס"ל לר"ה דמותר להשתמש לאורה הוי קשה בשמן שריפה דהוי שמן טוב להדלקה בשבת אמאי לא דל"ש לחוש על השמן ההוא שיא יכבה וגם וכיון דבשבת ליכא משום טעמא דכתותי מכת"ש כנ"ל והוי קשה בשבת בשמן שריפה אמאי לא וע"כ דס"ל לר"ה דמותר להשתמש לאורה ואין מדליקין בשמן שריפה בשבת משום שמא יטה כנ"ל ודו"ק: סימן מו עוד נראה לי בישוב קושית התוס' בסוכה הנ"ל שהקשו גבי אתרוג של תרומה טמאה דל"ל בתרומה טמאה הטעם משום שאין בה היתר אכילה תיפוק לי' משום כתותי מכת"ש בדרך נאה אף יפה בעיני דהנה לכאורה הקשיתי לשאול בש"ס פסחים דף ל"ה ע"ב דאיתא התם לעני, מצה ולא במע"ר שלא נטלה תרומתו ופריך פשיטא ומשני לא צריכא שהקדימו בכרי ופי' רש"י ההוא תרומתו דקתני תרומה גדולה מהו דתימא כדא"ל ר"פ לאביי קא"ל כדשני לי' וע"ש וקשיא לו בגווה לפ"ד הי"מ בתוס' סנהדרין דף פ"ח בד"ה מרחו שכתבו דאפי' בהפקירו לאחר מירוח פטור מן התרומה גדולה וא"כ קשה דהרי לעיל מינה התם גבי מצה של דמאי דפריך דמאי הא לא חזי לי' ומשני כיון דאי בעי מפקר נכסי' והי' עני וחזי לי' ופי' רש"י דמאי הא לא חזי לי ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו יצא זה שאיסורן משום איסור אחר ע"כ וא"כ גם בהאי דמע"ר שלא נטלה ממנותר"ג אמאי לא נימא דיצא מטעם הואיל ואי בעי קר לי' והוי חזי לי' כמו בדמאי כיון דלהי"מ הפקר לאחר מירוח פטור מתרומה גדולה: אך נראה דמכח קושיא אאפשט לן מה דאסתפק לר"י בתוס' שם בפסחים ד"ה יוצאין בדמאי אי יצאים בדמאי דוקא בדיעבד כדאמרינן הואיל ואי בעי מפקר לנכסי' וחזי לי' מ"מ עדיין לא מפקר לי' או דלמא דיוצאים אף לכתחלה הואיל ושרי לעניים. ומעתה נראה לפע"ד דע"כ דמטעם הואיל וראוי עתה לעניים הוא דשרי בדמאי ואפי' לכתחלה דאי לא הוי חזי עתה לעניים ל"ה שרי אפי' בדיעבד מטעם זה דאלו הוי מפקר וחזי לי' כיון דמ"מ לע"ע שלא הפקירו לית בי' משום בל תאכל חמץ לחודא דאיכא בי' עוד משום איסור אחר דאמעט מקרא דלא תאכל עליו וכו' דרק השתא הוא דא"ש דאין יוצאין ידי מצה בהאי מע"ר שלא נטלה ממנו תר"ג כיון דלא חזי לע"ע כלל מטעם הואיל ואי בעי מפקר והוי חזי לחודא אינו יוצא בו וכנ"ל ול"ק תו קושיתינו הנ"ל דהשתא שפיר קאמר דאין יוצאין במע"ר שלא נטלה ממנו תרומה גדולה ואפשט לן מזה דרק בעינן דחזי השתא דומיא דדמאי דחזי גם עתה לעניים לאפוקי בשלא נטלה ממנו התר"ג דרק מטעם הואיל ואי בעי מפקר וחזי לי' לחודא לית לן למימר דיצא בו ואפי' בדיעבד: והנה עפ"ז אית בידינו לישב נמי קושית התוס' שהניחו בתימה בר"פ לולב הגזול דל"ל קרא דלא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חומץ וכו' למעט דלא יצא במצה של טבל תיפוק לי' דבלא"ה לא יצא במצה של טבל משום דהוי מצהב"ע ולדברינו והי"מ הנ"ל י"ל דשפיר אצטריך קרא זה דלא תאכל עליו וכו' לענין מע"ר שלא נטלה ממנו תר"ג דאילו מטעם מצהב"ע הרי כתבו התוס' בסוכה התם דבעינן דוקא שהמצוה בא ע"י העבירה ועיים בפנ"י שם בפי' דמתוך שיוצא בשאול וע"ש וא"כ הכא הרי כיון דהי' בידו רק להפקירו ולצאת במצה זו מבלי עבירה תו לא חשוב מצהב"ע על ידי העבירה ולכן אצטריך קרא דלא תאכל וכו' למעט לאפ"ה אינו יוצא בהמה כנ"ל: ועפ"ז יש לתרץ ג"כ קושית התוס' בפסחים דף