בשמים ראש צו

ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שריפה לפיכך הוא פסול למאמר השי"ת פרי ואלו אינן ראוין לאכילה עכ"ד הרמב"ם והקשו דפתח בטעם שטעונין שריפה וסיים בטעם לפי שאינן ראוין לאכילה וגם קשה מה שכתב למאמר השי"ת פרי דבש"ס קאמר דרק מטעם לבם היא דאמעטי היכא דאינן ראוין לאכילה ועיין בדבריהם הקדושים

ולפי קט שכלי נ"ל דהנה זה מתבאר אצלי מדברי התוס' סוטה שהבאתי דעד כאן כתבו התוס' שם דבאה"צ גם רבנן מודו דחשוב כעפרא דארעא ואמרינן כתותי מכת"ש רק דומיא דאשרה כיון דאסור גם שלא כדה"נ הוא דחשיב כעפרא דארעא ואפילו אם גם עכשיו לא מצינן לשרפו כגון מצד איסור יו"ט מ"מ אמרינן כיון שגם עתה הוא אסור בכל הנאות ועומד לשריפה אח"כ ה"ל כתותי מכת"ש שפיר משא"כ היכא דשרי בהנאה אפי' רק שלא כדה"נ ואזי אם עומד רק לשרוף גם עכשיו מיד בכל עת ובכל שעה בכה"ג הוא דגם רבנן מודו לר"ש דאמרינן כל העומד לשרוף וכו' משא"כ היכא דשרי אפילו שלכדה"נ ואינו מוכן ועומד לשריפה מיד אזי שפיר אמרינן לרבנן כיון דעכשיו אינו מוכן לשריפה וכיון דשרי בהנאה אפילו שלא כדה"נ קודם השריפה הרי דאינו עומד לשריפה עכשיו ול"ש לע"ע כל העומד לשרוף וכו' לרבנן וא"כ בנותר דשרי שלכדה"נ שפיר פריך הש"ס רק לר"ש כי היכי דתקשה גם על נותר ביו"ט דא"א לשרפו ביו"ט דניתן לו בוקר שני לשריפתו אמאי מטמא טומאת אוכלין לר"ש דלרבנן בכה"ג דשרי בהנאה שלכדה"נ וא"א לשרפו גם עכשיו מיד ליכא למימר כל העומד לשרוף וכו' ורק גבי פרה בודאי דא"ש דלא פריך רק לר"ש כיון שידוע מה שכתבו התוס' בסוכה בפ' ולב הגזול דבע"ז של נכרי ל"ש כתותי מכת"ש דכיון דיש לו היתר ע"י ביטול הרי דלרבנן בכה"ג דאית לי' היתר ל"ש כתותי מכת"ש וה"נ י"ל גבי פרה דיכול לפדותה לכן ל"ש למפרך אליבא דרבנן ופריך שפיר בין בפרה בין בנותר רק לר"ש כיון דבכה"ג נתבאר דלית להו לרבנן כל העומד לשרוף וכו' ומעתה יהי' נכון דלא קשה קושית התוס' גבי אתרוג של ערלה ותרומה טמאה תיפוק לי' משום טעמא דכתותי מכת"ש דכיון דהרי באתרוג של תרומה טמאה פשיטא שא"א לשרפו עתה ביו"ט דאין שורפין קדשים ביו"ט א"כ כיון דשרי גם בשאר הנאות לבר משל כילוי לרבנן ל"ש בכה"ג כתותי מכת"ש ויש לומר נמי באתרוג של ערלה אף דמצותו בשריפה ונימא מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' דהמצוה חשוב צ"ק כמ"שכ התוס' בכמה דוכתא מ"מ כיון שכתבו התוס' בכתובות דף ז' על הא דהמוצא חמץ בביתו ביו"ט דכופה עליה בלי ולא שרינן לי' לשרפו משום מתוך וכו' היינו משום דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה וע"ש והנה אמרינן בסוכה דף ל"ז ע"ב דהדם של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדם דלריחא קאי כי אקציה מריחא אקציה אתרוג דלאכילה קאי כי אקציה מאכילה אקציה ומעתה יש לומר ה"נ דהוי מוקצה וא"א לשרפו ביו"ט מטעם מוקצה דכיון דלשריפה קאי כי אקציה משריפה הוא דאקציה וא"כ כיון דא"א לשרפן ערלה ותרומה טמאה עכשיו ואינו עומד לשריפה מיד ולענין הנאה שרי כנ"ל מש"ה א"ש דל"ש לרבנן הטעם דכתותי מכת"ש ולכן אילו מטעם כתותי מכת"ש לחודא שפיר הוי יצא בהו ורק משום טעמא דלכם היא דקאמר שפיר דפסול ומיושב קושית התוס' והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' חו"מ אות לי' גבי מוצא חמץ בביתו ביו"ט דכופה עלי' כלי ואינו רשאי לשרפו רק ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני שרי לשרפו כמבואר בש"ע א"ח סימן תמ"ו וכמו שדייק שם הט"ז מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל וע"ש ומעתה לפי המבואר דביו"ט שני דרבנן אף דהוי מוקצה מ"מ שרי להרמב"ם לשרפו א"כ ה"נ באתרוג של ערלה פשיטא דשרי לשרפו ביו"ט שני וכן נמי באתרוג של תרומה טמאה נלפע"ד לפי דכל עיקר דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט כתבו התוס' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי לפי שגזרו תרומה אטו קדשים ע"ש ועיין ברמב"ם פ"ג מה' יו"ט הלכה ח' וא"כ ביו"ט שני דרבנן יש לומר חדא דבמקום מצות התורה דשריפת השמן לא גזרו רבנן ושרו לשרפו ביו"ט שני וההוא דתנן סתמא בשבת בפרק ב"מ דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט היינו לפי דבאמת דעיקר הוי משום גזירת קדשים דל"ש נמי רק ביו"ט ראשון דלא נתנה הכ' רק בוקר שני לשריפתם ולא בוקר אחר בחל ט"ז להיות בשבת וגם לפ"ד הט"ז ביו' ד סקי"ו ובא"ח שכ' דהיכא דכתבה רחמנא מפורש להיתר לא מצד חז"ל לגזור ולאסור וה"נ הרי כיון דבקדשים גופיהו לא הי' ביד חז"ל הכח לאסור ביו"ט שני כיון דכתבה רחמנא מפורש והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו וא"כ אינו דין דל"ש לגזור ולאסור לשרוף תרומה טמאה ביו"ט שני משום גזירה תרומה אטו קדשים כמובן וז"ב ולכן מסתמא הוי הפי' דמתני' רק ביו"ט ראשון ולא ביו"ט שני והשתא לפ"ז יתבאר לנכון דברי רבינו הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל דמש"ה הרכיב שפיר שני הטעמים דכיון דאמרנו דביו"ט ראשון דאסור לשרוף האתרוג של ערלה ותרומה טמאה ל"ש הטעם דכתותי מכת"ש כיון דאינו עומד לשריפה מיד ולע"ע גם שרי בהנאה דערלה שלכדה"נ שרי ותרומה טמאה פשיטא דשרי בכל שאר הנאות