בשמים ראש פא

דברינו למעלה נלפע"ד דיש לדון כדברי הש"ך שפסק כהכלבו דאפי' במקום שיש שני מוהלים לנהוג שרק המוהל הוא יברך הברכה ולא הפורע בדעת הט"ז והוא דהנה איתא בש"ס יומא דף כ"ו דתנן התם ופייס הרביעי חדשים עם ישנים מי מעלה אברים מן הכבש למזבח וקאמר מתניתין דלא כראב"י דתנן ראב"י אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותם למזבח וקאמר דבהא קמפלגי דמר סבר רבנן ברוב עם הדרת מלך ומש"ה בעינן אידך מי שיעלה אברים מן הכבש למזבח וראב"י סבר מקום שכינה לאו ארח ארעא ופי' רש"י משום דלאו ארח ארעא ומתחזי כטריחא ליה מלתא וכמשא כבד יכבד ממנו לטרוח להעלות האברים למזבח אותן שהעלה לכבש וע"ש בתוס' ד"ה מקום שכינה שכתבו דהא דפסחים דף ס"ד גבי פסח דתנן שחט ישראל וקבל הכהן ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו' דמפרש הש"ס הטעם משום דברוב עם הדרת מלך דהתם גם ראב"י מודה דהראוי לעשות ברוב עם דוקא משום דשם ל"ש דלאו אורח ארעא וכו' משום דהתם זה שהיה נתנו לחבירו לא היה הולך אלא חוזר ומקבל ומושיט וחוזר ומקבל ומושיט שהרי רוב פסחים הי' להם אבל כאן שרק מוליך האברים עד לכבש והולך לו בההוא ודאי לאו אורח ארעא ע"ש ולפ"ז ה"נ י"ל גבי שני מוהלים לראב"י לא היה מהראוי גם להיות הראשון רק חותך והולך דמתחזי כטריחא ליה מלתא לעשות גם פריעה דומיא דהתם דס"ל לראב"י דצריך להוליך האברים שהולכין לכבש גם מן הכבש למזבח מזה הטעם דבכה"ג אית לראב"י דל"ש הטעם דברוב עם וכו' וא"כ כדי שלא יהיה דינא דשני מוהלים שנותנין למול גם שנים אחד מוהל וא' פורע דלא כראב"י לכן נראה דפסק הש"ך כהכלבו דרק המוהל הוא יברך גם הברכה דבפ"ה ואשר קדש וכו' ומעתה תו ל"ש הסברא דלאו ארח ארעא כיון שעוסק בהברכה ואינו הולך ומסתלק מעסק המצוה של המילה דבנה"ג גם ראב"י עודה דל"ש למימר לאו ארח ארעא ומהראוי רק לעשות ברוב עם וכו' דהיינו שזה ימהול וזה יפרע וכדברי התוס' דיומא ולכן שפיר פסק הש"ך כדברי הכלבו דהמוהל יברך ברכה הנ"ל דהשתא א"ש אפי' לראב"י ורק שגם ראיית הט"ז שהביא לדון דהפורע יברך מההוא דמברך על היין שלאחר המזון הוא יברך על המוגמר וא"כ ה"נ הפורע יגמור גם הברכה שלפניו נלע"ד דלא נראה להש"ך מטעם שאבאר דשם בפ"ז מהל' ברכות אפלגו הרמב"ם והראב"ד דדעת הרמב"ם דאותו שבירך ברכת המזון מברך על המוגמר ואולם שהראב"ד ז"ל השיג עליו ודעתי' כהירושלמי דמיירי רק בשבא המוגמר בתוך הסעודה וכפי' הר' יונה שקאי על ברכת המוציא הוא יברך גם על המוגמר משא"כ בבא אחר הסעודה שכבר עברה מעלתו של זה המברך ברכת המזון וחזר המעלה להגדול דעדיף מיניה לברך על המוגמר ע"ש ובכ"מ וכן מובא דבריו ז"ל ביתה יוסף סקע"ד בסופה ע"ש ומעתה ה"נ דעת הש"ך והכלבו דאחר שפרע זה עברה מעלתו דומיא שפסק הראב"ד ז"ל במוגמר לאחר הסעודה דאחר דעדיף מיניה מברך ולכן שפיר פסק הש"ך כאן דכיון דלאחר שפרע זה עברה מעלתו וחוזר הברכה להמוהל מטעם שכתבנו ואולם הט"ז נראה שפוסק כדעת הרמב"ם ז"ל דגם במוגמר שבא לאחר הסעודה שייך להמברך ברכת המזון על המוגמר ולכן הביא ראייתו ממוגמר דהפורע הוא יברך אך נלע"ד לדון בזה כדברי הש"ך והכלבו שכ' לקיים מנהג הקדמונים שרק המל אליו שייך הברכה כ"ה דלתקיים מלתא גם אליבא דראב"י ולבר מן דין אי נימא משום דדעת הט"ז כרבנן דיומא דלית להו לדראב"י דמתחזי כטריחא ליה מלתא ורק הטעם דברוב עם וכו' משום דאי הוי ס"ל להט"ז כראב"י דטעמא דטריחא ליה מלתא הוי בעי נמי המל להיות הפורע כיון דסבירא ליה דאין המל מברך ברכה דאשר קדש וכו' וא"כ כשמל והולך מהמצוה מחזי כמאן דטריחא ליה מלתא ורק ע"כ דלדעת הט"ז כרבנן דלית להו טעמא דטריחא ליה מלתא ורק משום ברוב עם וכו' לחודא לכן סגי רק כשמל זה ואידך הפורע אך שלפ"ז תקשה ממנ"פ דלמה פסק דהפורע יברך ולמה לא יברך עוד אחר שלישי משום דהברכה שייכא נמי להמצוה גופה ואיכא משום ברוב עם וכו' דעדיפא בשלשה מבשנים דבשלמא בסעודה דל"ש ברכת מוגמר לאיזה מצוה דנימא דשייך הטעם דברוב עם וכו' כמובן ולכן שפיר אמרינן רק דא"צ דוקא עוד א' לברך וא"כ אותו שברך ברכת המזון הוא שיגמור ויברך גם ברכת המוגמר שלפניו משא"כ במילה דהוי הברכה דאשר קדש מגוף המצוה של המילה ה"ל לפסוק א"נ כרבנן ס"ל דאחר שלישי מברך מטעם ברוב עם וכו' ולכן יפה כתב הש"ך והכלבו לקיים רק המנהג דהמל יברך כ"ה דאתי' ככ"ע והיינו דבכה"ג י"ל דגם רבנן דיומא מודו דקיי"ל דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור א"כ כיון שהמל היה המתחיל במצוה הוא שיגמור גם הברכות וכיון שיהי' בשנים איכא נמי משום ברוב עם וכו' וגם דל"ש מתחזי כטריחא ליה מלתא וגם דאין דומה האי דברכות דהמברך הוא שיגמור לכאן כנ"ל לכן נלע"ד לקיים דברי הש"ך והכלבו שכתב לקיים מנהג קדמונים שרק המל יברך הברכה דבפ"הג ואשר קדש וכו'

סימן לט

בדבר הם יוצאים ב' אנשים ששוכרים להם סופר לכתוב להם ס"ת אם יוצאים ידי מ"ע דעתה כתבו לכם את השירה הזאת או אם המצוה על כל אחד מישראל לבד לקיים כל אחד בפ"ע המ"ע זו דכתיבת ס"ת ואינו יוצא בשותפות עם אחרים והנה ראיתי מבוכה בזה בין האחרונים יחד זה אומר בכה וזה אומר בכה

והנה בשו"ת ספר יהושע ליו"ד ס"ל ראיתי שהוכיח דאין יוצאין ידי מ"ע זו בשותפות עם אחרים מההוא דש"ס סנהדרין דף כ"א ע"ב דאיתא התם תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו אמר רבה אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת איתבי' אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים ולך אין הדיוט לא ומשני ל"צ לשתי תורות וכו' והקשה בספר יהושע דאי נימא דיוצאין בשל שותפות מאי מקשי דלמא הכי קאמר וכותב לו ס"ת לשמו לא יתנאה בשל אחרים היינו בזה שיהיה לו בשותפות עם אחרים ולא יתנאה בשל אחרים היינו בשאינו שלו לגמרי רק שיש לאחרים שותפות עמו וצריך לכתוב חדשה לו המלך אבל ההדיוט לא יתנאה רק בשל אבותיו אבל בשל אחרים שותפות עמו יוצא שפיר וע"כ ש"מ דאפי' הדיוט אינו יוצא בשל שותפות כמו המלך וע"ש

ולפע"ד נראה לומר ולהוכיח דיוצאים בשל שותפות ידי מ"ע זו דכתבו דהנה איתא בש"ס כתובות דף ל"ח ע"ב בתוס' ד"ה לאבי הנערה. דמבואר התם דהיכא דהוי מן הסברא לפוטרה אזי