בשמים ראש עו

וכו' והוא טעות גלוי דהפמ"ג לא כתב זה רק כ' דהא דאין עושין סחורה בדבר העומד לאכילה והאיסור אסור מה"ת דהוי מטעם שמא יבא לאכלו וכו'

עכ"פ לענין דינא ביארנו יפה דמהראוי לדון להלכה למעשה באותן הפלאמין שנמצא בהם התולעים שנקראו מילבי"ן דשרי למכור אותן בתוך החנות בלי שום פקפוק והכי נוהגין

סימן לד

הנה המל"מ פ"ד מהל' מעילה הלכה ט' מסתפק בהא דיש מעילה בקונמות אם הוא דוקא באוסר פירותי' על עצמו או על חבירו הוא דאמרי' דהוי דינו כהקדש דהרי יכול להקדיש פירותי' משא"כ באוסר פירות חבירו על עצמו אף דאסור להנות אפשר דמעילה ליכא כיון שאינו יכול להקדיש פירות חבירו ואשר הביאני לזה הספק היא דבהש"ס שהובא ד"ז דיש מעילה בקונמות לא הובא כי אם באוסר פירותי' וז"ל עוד נסתפקתי באוסר הנאתו אי איכא מעילה מי בעינן שיאסור דבר מסוים או לא עכ"ד המל"מ וע"ש

ואמינא בביאור ד"ז דממקומו יהי מוכרע דהרי שם בש"ס שבועות דף כ"ב על הא דאמר ר"ע בנשבע שלא לאכול ואכל כל שהיא חייב אמרו לו היכן מצינו באוכל כל שהיא שהוא חייב ואמר להם ר"ע וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן ועיין בתוס' דף כ"א ע"ב שפרשו דכיון דחמור כל כך הלכך דעתו אכ"ש ופריך הש"ס התם בדף כ"ב על ר"ע והרי מגדף וכו' והרי הקדש וכו' והרי קונמות ומשני קסבר אין מעילה בקונמות והשתא אי נימא דליכא מעילה בקונמות רק היכא שאוסר את של עצמו דומיא דהקדש א"כ השתא דשני הש"ס הא דלא תקשה והרי הקדש דרק בהקדש הוא דמחייב קרבן משא"כ בשבועה משום דלא דמי אהדדי כמבואר התם בהש"ס מעתה תקשה מאי הדר קשיא להש"ס והרי קונמות והוצרך לשנות דקסבר אין מעילה בקונמות הרי יש לומר דרק קונמות שאני משום שאינו מתחייב קרבן רק באוסר את של עצמו עליו או על חבירו דשפיר דמי בזה כמו הקדש ולהכי שפיר מחייב קרבן כמו בהקדש משא"כ בשבועה דמתחייב גם באוסר את של חבירו עליו וכי היכא מצינו כי"ב שמחייב קרבן וכן אי נימא דעל דבר שאינו מסוים אינו מחויב בקונמות קרבן מעילה אבל בשבועה בכל גווני שנשבע עלי' ועבר עלי' מחויב קרבן ע"כ ש"מ דאע"ג דאוסר את של חבירו עליו וכן בדבר שאינו מסוים בכל גווני ס"ל דיש מעילה בקונמות ולכן שפיר הצריך הש"ס לשנות דקסבר ריע אין מעילה בקונמות

סימן לה

אלא שראיתי בספר מחנה לוי בחדושיו לש"ס שבועות דף כ"ה שהקשה כיון דפליגי ר"מ וחכמים אי יש מעילה בקונמות ואיכא נוסחאות בזה מאן מינייהו ס"ל יש מעילה בקונמות או אין מעילה בקונמות וא"כ קשה בהאי מתני' דכריתות בפ' אמרו לו דף י"ג דתנן התם יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין וכו' ר"מ אומר אף אם היה שבת והוציאו בפיו חייב וע"ש דאמאי לא נחשב במתני' דהתם עוד אשם שני כגון דאמר קונם תמרים וחלב עלי דחל בכולל על איסור החלב ושפיר איכא עוד אשם מעילות מהשתא דס"ל דיש מעילה בקונמות וע"ש שהאריך בזה ואמרתי לכאורה דע"כ יהי מוכרח מכח קושיא הנ"ל דבאוסר בקונם את של חבירו על עצמו ליכא מעילה ומש"ה התם דהוי של מוקדשין וגם דהוי נותר דאסור בהנאה ואינו שלו ומש"ה ליכא מעילה בקונמות כה"ג וא"כ לכאורה יהא מוכח מזה אפכא ממה שהוחכנו דל"ש מעילה בקונמות רק באוסר את של עצמו ולא את שאינו שלו על עצמו

אך הסכת ועשה אזנך כאפרכסת אל אשר העירותי בהאי מתני' דיש אוכל וכו' ואשר בהיות דברי אלה בנועם יתישב קושית בעל המחנה לוי ויהיה ממילא נשמע דגם הוכחתינו דלעיל ברירא וקיימא כאמור דבכל גווני בקונמות יש מעילה וכנ"ל והוא דהנה התוס' הקשו שם במתני' דכריתות דהיכי מחייב אשם מעילות אנותר דהוי א"הנ ולא שוה מידי והא בעינן שו"פ במעילה ותירצו דלא דמי לקדושת דמים דהכא שאני דכיון דהוי קדושת הגוף וחזי לגבוה. ודברי התוס' לפע"ד הן המה רק כשונים בהמשנה דיש אוכל וכו' דברי הש"ס דלקמן בכריתות דף כ"ג דאיתא התם דפריך והא יש אוכל אכילה אחת וכו' דקתני ביה נוחר וקתני ביה דחייב אשם אחד אע"ג דאינו שו"פ א"ל ההוא בגסה וההוא בדקה אי כמי וכו' ופי' רש"י שם ההוא בגסה פי' אכילה גסה כשאכל הרבה ואע"ג דא"הנ היא וכו' דהאי כמי חזי לגבוה שאם עלו לא ירדו ע"כ. וכן נראה דפירשו התוס' במתניתין דיש אוכל כפי' רש"י דלקמן התם דברי הש"ס שהבאתי

ואולם דלולי פי' רש"י והתוס' היה נראה לפע"ד לישב קושית התוס' הנ"ל בדרך אחר וגם לפרש דברי הש"ס דלקמן התם בכריתות הנ"ל בטוב טעם ופי' נכון והוא דנלפע"ד דדברי הש"ס הנ"ל אמורים אליבא דרב פפא בכריתות דף י"ד דמוקי למתניתין דיש אוכל אכילה אחת וכו' אף דביו"הכ בעינן ככותבת דהוי שני זתים וקאמר כגון דמליי' בתמרה והשלימו להחלב לככותבת בהדי התמרה דאיכא בינייהו בככותבת ואכלן כאחת וע"ש. והנה ידוע גם דברי הר"ש כהן בפ"ב מטבול יום שכתב דח"ש ע"י תערובות מותר ומעתה יש לומר לפ"ד הש"ס בשבת דף ב"א גבי זרק כזית תרומה לבית טמא וכו' אי לענין שבת כגרוגרות בעינן וכו' לעולם לענין שבת וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לכביצה וכו' מדמצטרף לענין טומאה מיחייב כמי לענין שבת הרי אף דלשבת כגרוגרת בעינן מ"מ אמרינן מדאחשבה רחמנא לשיעור לטומאה אחשבה נמי לשיעור לענין שבת וכי"ב מצינו בריש סוכה דקאמר מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לענין שבת וכן מצינו כי"ב גם לענין איסור אכילה שכתב הרשב"א בתשובה ביישוב דברי רבינו הרמב"ם בפ"ח מהל'