בשמים ראש נו

והנה הט"ז ביו"ד סימן ט"ו סק"ב מתיר וא"צ שיפריס ע"ג קרקע דאפילו בכה"ג דאיכא ריעותא שאינו הולך מ"מ דיינינן להלכה דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ואולם שבעל הת"ש ראיתי שהחמיר בדין זה וכתב בסימן ט"ו בזה"ל בא"י שכלו לו חדשי' וכו' שצריך להמתין ז' ימים ובכל אותן הימים עדיין לא הלך כיון דאיכא ריעותא גדולה כזו שיוצא מדרך שחר ולדות שרובן ככולן כבר עמדו והלכו בהא נ"ל דאין להתיר אפילו דיעבד כי אם אחר שילך ד"א הילוך יפה שיצא מכלל כל ספק ריסוק עכ"ל וע"ש שביאר דבריו דיצא לו זה להחמיר מכח דבריו של הר"ן בפרק אלו טריפות על הא דאמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ש"כ וז"ל וכתבו הראשונים ז"ל דאפילו במקשה לילד קאמר דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים דאי בשאין מקשה פשיטא דאין בו משום ריסוק איברים וכו' ואין זה עולה לי לפי הסוגיא וכו' ולפיכך נ"ל דאפי' בשאינו מקשה אצטרך לאשמועינן דאין חוששין לריסוק איברים וכו' וכ"ת א"כ רוב הנולדים ימותו איכא למימר דודאי פשיטא לן דברובא ליכא ריסוק איברים אלא מיהו הוי אמינא דמעוטי דמתרסקי בשעת לידה הוי מעוטא דשכיח וכיון דאיכא למיקם עלה דמלתא בשהיית מעל"ע לא סמכינן ארובא וכו' דמה"ט צריך לבדוק בסרכות הריאה דמעוטי דשכיחי נינהו מש"ה קמ"ל דמעוטי דמתרסקי בבית הרחם מעוטא דלא שכיח היא ולא חיישינן לה כלל ומאן דדחי סייעתא בגמ' ס"ל דמעוטא דשכיח היא עכ"ד של הר"ן ומדקשיא לי' לבעל הת"ש מדלא כתב הר"ן דקמ"ל דל"ח לריעותא דאינו הולך דאף על פי דאיכא ריעותא דאינו הולך ל"ח לריסוק איברים מחמת בית הרחם וכמו שפי' התוס' והרא"ש לכן הוכיח דע"כ הר"ן ז"ל מוקי לה דלא מיירי בשידוע לן שאינו הולך ברור דאי הוי ידוע לן מלתא שא"י להלוך בודאי הוי חיישינן לריסוק איברים ע"י בית הרחם ולזה קאמר הר"ן דרק קמ"ל דלא חיישינן למעוטא דריסוק על הסתם ולדות וא"צ לשהיי' מעל"ע כן היא מוצא דבריו של הת"ש וע"ש שהאריך והעלה להחמיר בשהה כמה ימים ולא הלכה דאיכא רעותא גדולה דחיישינן לריסוק שע"י בית הרחם ובעינן דוקא הילוך יפה ד' אמות

ואולם שלפע"ד הקלושה הי' נ"ל דיש להורות היתר בדין זה וכדברי הט"ז כפי שאבאר והיא דהנה עיקר מוצא דבריו של הת"ש מדברי הר"ן הנ"ל ולפע"ד אי משום הא לא אירי' דלפע"ד לא די שהר"ן ז"ל לא החמיר ע"ד התוס' והרא"ש אלא שנ"ל שהקיל מדבריהם והיא דלאמיתת הדבר נלפע"ד דזהו שהביא הר"ן בשם הראשונים ז"ל דמוקי להא דר"נ במקשה לילד וקמ"ל דאפילו בכה"ג לית בבית הרחם משום ריסוק איברים ולא מוקי להא דר"נ בדאיכא רעותא בהולד שא"י להליך וכדברי התוס' והרא"ש לפי שלא נראה להו דבריהם דהוי הס"ד כלל שע"י הרעותא של הולד שאינו הולך דנימא שעי"כ הבהמה יצאתה מכלל הרוב שרוב בהמות יולדים מעליא ואינם יולדים בקישוי שעי"כ מרסקי איברי הולד ואם רואים אנו שהולד אתרעי ואינו הולך כשאר הולדות מ"מ הבהמה לא אתרעי ונימא שמחמת חלשתו ורכותו של הולד או ע"ו שגרינא הוא דנקטי' הוא שא"י להלוך על רגלי' ומש"ה לא נראה להראשונים דהא אצטריך לן ר"נ לאשמועינן דל"ח לריסוק איברים מחמת ריעותא דולד שא"י להלוך ולכן פרשו רק דבמקשה לילד קאמר דאף דאיכא ריעתא בהבהמה שילדה בקישוי וכן כתב רש"י ז"ל שיצא מרחם צר וכן ראיתי בחדושי הרשב"א בחולין שם שכתב דאע"פ שילדה הבהמה בקושוי וגם שא"י הולד לילך קמ"ל ר"נ דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ול"ח לריסוק איברים בבה"ר ואך שהר"ן כתב על דברי הראשונים דלא צריך למוקמי דמיירי אפי' באיכא רעותא כלל דבלא"ה יש לומר דאתי לאשמועינן דל"ח למיעוט והיינו דל"ה מעוטא דילדו בקישוי בריסוק איברים מעיטא דשכיח כמו סרכות הריאה הא אתי ר"נ לאשמועינן אבל לעולם דכלהו מודים דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ואפילו באיכא ריעתא בהולד שאינו הולך דגם לדברי הר"ן כך לי הריעותא של הולד שאינו הולך כמו בליכא ריעותא בהילד כלל לענין חששא דריסוק איברים בבית הרחם ומטעם שביארנו וגלל כן נלפע"ד נכון דברי הט"ז להורות למעשה להקל בדין זה דאפילו באיכא רעותא גדולה כזו בהולד שא"י להלוך כמה ימים נמי שרי ולא בעינן נמי הפריס דכר"נ קיימינן דבית הרחם אין בו משים ריסוק איברים ואפילו בגוונא דאיכא רעותא לולד שאינו הולך כלל

אלא שלפע"ד נראה שמהראוי לדון בההוא עגל שאינו הולך שלפנינו דיש להצריך מיהו בדיקת החוט השדרה ואמינא טעמא דאף דאמרינן בחולין דף נ"ח גבי ההיא אימרתא דהוי בי רב חביבא דהוו שדרן כרעא בתרייתא דאמרינן דהאי שגרינא נקטי' ופריך רבינא ודלמא חוט השדרה איפסק ובדקוה ואשכחיה כרבינא ואפ"ה קאמר התם הש"ס דהלכתא כרב יימר דשגרינא שכיח חוט השדרה לא שכיח וע"ש הרי דתלינן טפי בשגרינא מבחוט השדרה נלפע"ד דזה אינו רק התם לפי דאיכא למימר אוקמי' אחזקתו דרוב כשירות היא דתלינן טפי בשגרינא דשכיח טפי מנפסק החוט דרק מחמת חזקת הרוב כשירות היא דתלינן בשגרינא טפי ומכשרינן ועיין בש"ך ס"ן ביו"ד אבל בנ"ד דלהאי עגל נ"ה עוד שום חזקת כשרות דאתרעי לפנינו מולדתו ולכן שפיר איכא למיחש מחמת רעותא זו דאינו הולך לחוט השדרה דמצוי נמי להיות בהנך דא"י לילך כמו בהני אימרתא דהתם דהוי שדרן כרעאייהו בתריתא דבדקו והוי איפסקו בהו חוט השדרה ובבדיקה זו דחוט השדרה גם אנו בקיאין שפיר וכש"כ הט"ז ביו"ד סל"ב סק"ד ולכן נראה ברור דשרי האי עגל ע"י בדיקת החוט השדרה

ואולם גם לפי דברי הת"ש שהחמיר בהאי עגל לחוש על ריסוק איברים שע"י בית הרחם עוד אני תמיה מאחר שעברו עלי' כמה מעל"ע מהראוי הי' לו להתירו עכ"פ ע"י בדיקתינו כדקיי"ל בש"ע א"ח סימן תצ"ח ס"ח דאיתא התם בעוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שנתרסקו איברי' וצריך שהיי' מעל"ע ובדיקה אחר שחיטה דמותר לשחטה ביו"ט ולבדוק אח"כ וע"ש במג"א הרי דלאחר שהיי' מעל"ע דיצא מכלל הריסוק שאינו ניכר לפנינו מהני בדיקתינו ואם שכתב בהג"ה ביו"ד בסימן נ"ח ס"ו דאנן האידנא אין אנו בקיאין בבדיקה של נפילה ואין להתיר רק בהלכה ד' אמות הילוך יפה ואלו התם בסתצ"ח לא כתב בהג"ה ולא מידי דיש חולקין לומר דלא בקיאין אנו בהבדיקה וכן פסקינן התם דמהני בדיקתינו ע"ש ואני ביארתי זה לפ"ד השאגת אריה