בשמים ראש נג

יען ידעת כי איזה ימים לפני חג הפתח כל איש מושראל נוע יניע וינוד מצוא נופש לנפשו לא יוכל בכל זאת לאהבתך לא אוכל להתאפק ולהשיב פני דבריך ריקם ופניתי מהר להשובך כיד ד' אשר טובה עלי וזה החלי בעזהי"ת הנה העירות את לבי ע"ד הלבוש שחדש לן בהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק בעשה בה מעשה אסרה דז"א רק מדרבנן אבל מדאורייתא אינו אוסר אפילו ע"י מעשה והנה ראשות ראיתי להביא סנגריון לדברי הלבוש וראייתו מההוא דש"ס זבחים דף קי"ד דאיתא התם לענין הקרבה בחוץ דפריך הש"ס בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאצטריך למעוטא דפטור בהקריב בחוץ מלפני משכן ד' דל"ה שמענו מפתח אוהל מועד דאצטריך באקדשינהו מעיקרא והדר רבעו אלא מוקצה ונעבד היכי משכחת לה והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והנה לפ"ד התוס' בש"ס ע"ז דף נ"ד בד"ה היתה ש"כ דלר"ה דאית ליה דעשה בה מעשה איסר אמרינן כי היכא דבמעשה בגופה כעין שחיטה מהני לענין לאסרה להדיוט הזה מעשה דידי' כעון ניסך לה בין קרניה מהני לענין לאסרה לגבוה ועיין כמי בש"ס חולין דף מ"א בתוס' ד"ה כיון שכתב דהך סוגיא דזבחים הנ"ל אזלה אליבי' דר"ה והשתא קשה דמאי פריך בזבחים אלא מוקצה ונעבד היכי משכחת לה בתר שהקדישה והא אין אדם אוסר דשא"ש הרי משכחת לה שפיר נעבד לאחר הקדישה כגון שניסך לה בין קרניה דגם מעשה זוטא כזו שפיר מהני לר"ה לענין לאסרה לגבוה כמעשה רבה להדיוט כמש"כ התוס' בע"ז וע"כ ש"מ כדעת הלבוש הנ"ל דאפילו בעשה בה מעשה לא מצי אוסר רק מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' ע"י מעשה אין אדם אוסר דשא"ש והשתא פריך הש"ס שפיר לענין נעבד דלמה לי לפני משכן ד' תיפוק ליה מפתח אוהל מועד דאי לענין לאחר שהקדושה הרי לא משכחת נעבד לאחר הקדישה ד"ת משום דאין אדם אוסר דשא"ש מדאורייתא ואפילו ע"י מעשה וכדברי הלבוש הנ"ל שפיר: ואשר רצית להביא ראי' לדברי הלבוש מהש"ס ע"ז דף נ"ג מכח קושיא שכבר הקשו הקדמונים בהאי דקאמר הש"ס התם כתחלה של א"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתיהו דניחא להו בע"ז וכי אתי הנכרים שליחותא דישראל קעבדי והנה קשה כיון דההוא דואשריהם תשרפון באש ע"כ מיירי בשנטעו מתחלה לכך כמש"כ התוס' ע"ז ד' מ"ה וא"כ הרי כיון דעשה בה מעשה אסרה אף אי אין אדם אוסר דשא"ש וא"כ מה פריך הש"ס מכדי ירושה היא להם וכו' ואין אדם אוסר דשא"ש הרי כיון דמיירי בעשה בה מעשה הרי בכה"ג אדם אוסר דשא"ש ושמתוך אותה קושיא הבאת ראי' לדעת הלבוש דע"כ דאפי' בעשה בה מעשה ג"כ אין אוסר אלא מדרבנן והשתא שפיר פריך על הקרא דואשריהם תשרפין באש היכי נאמר והא מה"ת אין אדם אוסר וכו' אפילו ע"י מעשה כד' הלבוש הנ"ל ואולם דלפעד"נ ביישוב קושית הקדמוני' בפשיטת ושממילא אזדא הקושי' וגם ראי' אינה לדברי הלבוש דלכאורה קשה לי בההוא דש"ס ע"ז מההוא דאיתא בש"ס סנהדרין דף כ"ה דכל עיקר הטעם דאסרה התורה אשירה להדיוט ואמרה השחת שרוף וכלה היא משום דאתי תקלה ע"י ובלא"ה ל"ה אמרינן דנעבד יאסר להדיוט ורק לגבוה היא דהוי אסור כבע"ח הנעבדים דאסורין לגבוה כן מבואר מדברי הש"ס דהתם ולפ"ז תקשה דמאי פריך בע"ז דהיכי כתב רחמנא ואשריהם תשרפון באש והא אין אדם אוסר דשא"ש והרי לפ"ד הש"ס בסנהדרין שפיר י"ל דמ"מ שפיר אמרה התורה השחת שרוף וכלה מטעם תקלה לפי דאתי תקלה ע"י ואע"ג דל"ה דידי' אך דבאמת דז"א קושיא ואדרבה די"ל דהיינו דקפריך בע"ז אטו משום תקלה של אחרים יאסרו הנך של ישראל והרי אין אדם אוסר דשא"ש וכי כל כמיני' שיאסר ע"י של חבירו קנין של זה ואף דאתי תקלה ע"י מ"מ יהי' מותר לפי דל"ה דידי' ויהי' דינו כמו משתחוה להר דהר מותר ועבדו בסייף וע"ז משני שפיר דמדפלחו לעגל גלי דעתיהו דניחא להו וה"ט היא דנאסרה האשירה שפיר ומטעם תקלה דניהו דבעינן שנטעה מתחלה לכך היא רק משום דבלא"ה ל"ה נאסרה דלא אסרה התורה רענן מחובר הלכך בעינין שיהי' בה תפיסת גדי אדם שנטעה מתחלה לכך להיות דינה כדבר התלוש והמטלטל ולאו משום המעשה דעבד בה היא דמתסרה דרק משום תקלה היא דמתסרה כמו דקאמר הש"ס בסנהדרין ומ"מ שפיר יתפרשו דברי הש"ס ע"ז ע"ד שכתבנו ומעתה תו ל"ק קושית הקדמונים משום דלא הועילה המעשה דנטעה מתחלה לכך לענין דמצי אוסר דבלא"ה נאסרה משום טעמא דתקלה והמעשה הועילה רק שיהי' בה תפיסת ידי אדם שלא יהי' דינה כמחובר דבלא"ה ל"ה מתסרה אע"ג דאתי תקלה ע"י ואזדא הראי' לדעת הלבוש: גם הנה מדי היותי מעיין קצת בענין זה ראיתי לישב קושית בעל התבואת שור שהקשה ע"ד הלבוש מדברי התוס' בש"ס ב"ק דף ע"א ע"א בד"ה בשלמא שכ' על הא דמוקי התם הש"ס בטובח ע"י אחר וטעמיהו דרבנן דפטרי מדו"ה משום דהוי שחיטה שא"ר וקאמר עלה בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראויה היא וכתב התוס' דהסוגיא אתיא כמ"ד אדם אוסר דשא"ש בעשה בה מעשה ולהכי הוי בע"ז שחיטה שא"ר והק' הת"ש ע"ז דהרי מדברי התוס' אלו שמענו דלא כהלבוש דאי אמרת דאפי' במעשה לא מצי אוסר רק מדרבנן הרי ל"ה שחיטה שא"ר דמידי דהוי אמעשה שבת דאי אמרינן דמעשה שבת דרבנן דל"ה שחיטה שא"ר כמבואר שם ואמרתי ביישוב הקושיא ולהצדיק דעת הלבוש בטוב טעם ודעת ברור דהנה לכאורה קשיא לי על הא דפריך התם בב"ק לקמן דע"א לר"מ אמאי מחויב בשוחט לאלילים כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך אה"נ נינהו ולאו דמרי' קטבח דלכאורה הלשון לאו דמרי' קטבח דקאמר קשה ולפי' רש"י הכי ה"ל להש"ס לאקשוי' דהרי הוי כאלו כבר אבדה מן הבעלים קודם בשחיטה פורתא ומאי לישנא דלאו דמרי' קטבח דקאמר דאי משום דנאסרה בהנאה לכן ה"ל כאינו של הבעלים להכי נקט לישנא דלאו דמרי' קטבח ומשום דנעשה אה"נ ל"ה הבעלים בעלים שלה הרי דעת וכמה פוסקים דאה"נ אית להו בעלים וכבר כ' בעל הקצה"ח דאה"נ אינו רק כאינו ברשותו אבל שם בעלי' עלי' וחשיב של הבעלים שפיר ולהבין הלשון של הש"ס הטיב נראה דהנה באמת הקשו שם התוס' דאמאי לא פריך הש"ס משום דכיון דשחט בה פורתא דקניא בשינוי מעשה ותירצו דשחיטה פורתא ל"ח עדיין