בשמים ראש מט

מטעם שביארנו ומעתה כיון שביארנו דכל היכא דהעמידו דבריהם בשוא"ת הד"ת לגמרי נעקר וא"כ אם עשה המצוה לא עשה ולא כלום ד"ת ומעתה יהי' נכון קושית אבי זקני הח"צ על דברי המהרי"ט הנ"ל דלדבריו היכי משכחת יבום כיון שע"י שאונן פטור מן המצות והיינו לפי שאמרו והעמידו דבריהם ע"ד תורה לעקור בשוא"ת לגמרי המצוה באונניתו וא"כ אין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' וכו'

ומהנראה ביישב קושית זקני הנ"ל ובתחלה היה נראה בעיני על פי דאכן נודע מה שכתב בעל הט"ז ביו"ד בסימן קי"ו וכן באו"ח בישוב הקושיא הא דמילה דוחה שבת ולא גזרו בשוא"ת בה נמי משום גזירה דשמא יעבירנו וכו' וכמו דמצינו גבי לולב ושופר וכתב דה"ט לפי דהיכא שכתבה התורה בפירש להיתר כמו במילה בשבת שכתבה התורה ביום אפילו בשבת בכה"ג לא הי' הכח בידם של חז"ל לעקור בדבריהם קרא שרבה בפי' להיתר וא"כ ה"נ גבי אונן ליבום ליכא למימר שהי' בידם לעקור לגמרי ואף בשב ואל תעשה העשה דיבום דכתבה רחמנא בפי' יבמה יבא עלי' כיון דלא משכחת יבום באופן אחר זולת בהוא והיא אוננים ולכן א"ש אף דבעלמא מצינו דבכל שאר המצות לגמרי נעקרו בשב ואל תעשה באנינות משום כבודו של מת מ"מ בההוא דיבום לא הי' ביד חז"ל הכח לעקור לגמרי הקרא מפורש דיבום וע"כ דלא העמידו דבריהם כאן במקום יבום בשעת נפילה ורק אח"כ שפיר יש לומר כדברי המהרי"ט דאינו מהראוי לחולץ אונן כיון דפטור ואסור בהמצוה ומה שפטור ואסור אחר שעת נפילה עד שיקבור המת תו ליכא עקירה כנ"ל

והמחוור בעיני ביישב קושית א"ז הח"צ הנ"ל עוד דנראה לפע"ד לחדש דהא דאונן פטור ואסור בהמצוה דזה אינו על הסתם רק כשחל עליו האנינות מעיקרא אז שפיר דוחה האנינות בשוא"ת לכל המצות ולגמרי נעקרו וכמו כן כשחל עליו חייב מצותו מעיקרא קודם שבא עליו האנינת נמי נראה דאין האונן פטור מהמצוה רק היכא שיוכל לקיים להמצוה אח"כ אחר שיקבור מתו אז חל עליו האנינות אבל בלא"ה כשלא יוכל עוד לקיים להמצוה כגון שיעבור ממנו זמן המצוה וכדומה אזי אמרינן דאין מקום להאנינות לחול על חיוב המצוה שכבר חל עליו ואשר הביאני לזה החילק היא מה שאמרו בש"ס כתובות דף ג' הרי שהי' פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסן את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואח"כ קובר המת ונוהג ז' ימי המשתה וכו' וע"ש והנה לכאורה מאי בעילת מצוה ושום קיום למצוה איכא הכא כיון שאונן פטור מן המצות הרי ע"כ כיון שהי' כאן התחלה והכל הכן ומתוקן לנשואן מקודם ושע"י כן יהיה השמח' נדחה ממנו שאם יעבור המועד שוב אין מכין להם כמו שפירש"י ז"ל שם ע"כ דבכה"ג לא אמרו שיחול האנינות עליו עד שיעשה להמצוה ואחר יקבור וא"כ אינו דין במצוה דאוריי' כשחל עליו כבר חיוב המצוה ושע"י שנמתין עד שיעבור מעליו האנינות תדחה המצוה לגמרי בודאי דאמרי' דאינו חל עליו האנינות עד שיעשה להמצוה

אלא שנראה לי עוד לענין אונן במקום מצות מילת בנו שהיא מ"ע שיש בה כרת אף שלא תדחה ממנו המצוה לגמרי שיוכל לקיימה אח"כ כשיעבור ממנו עידן האנינות מ"מ אין האנינות מצי להעבירו מהמצוה ומחיוב למול הבן קודם והטעם נלע"ד כיון שאמרו בש"ס ברכות דף י"ט ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת וכו' אמרת לא יטמא וע"ש בתוס' שפי' דלא מיירי רק בעושה פסח ומילת בנו לחודא ולא מיירי בכהן ונזיר ומעתה הרי כיון שאמרה התורה לא יטמא בהני דהוי עשה שיש בהו כרת כמו שפי' רש"י ז"ל שם א"כ כיון שאמרה התורה בפי' לא יטמא במקום מילת הבן בין שיוכל לקיים המילה אח"כ ובין שלא יוכל לקיימה אח"כ אין חילוק לא יטמא אמר רחמנא מ"מ וא"כ ממילא דליכא עליו האנינות במקום מצות מילה כיון שאינו רשאי לטמא עצמו ד"ת במקום פסח ומילה דבהכרת ורק מוכרח לעשות המצוה ההוא של הפסח ומילה דאית בהו כרת דגלי בהו רחמנא לא יטמא וא"כ אין ביד חז"ל הכח לאסור ולפטור מהמצוה מה שחייבה והתירה התורה בפי' בלאו דלא יטמא דגלתה התורה לנו דלא יכול להטמא רק שמחיוב בהמצוה וכמש"כ לעיל מדברי הט"ז. ועוד נראה כיון שאינו רשאי לטמא ממילא דמחייב בהמצוה של המילה דה"ל כמו אונן בשבת דחייב בכל המצות

ולפ"ד מצאתי טוב טעם ודעת בענין הדין שנשאל עליו הרש"ל בסימן ע' באונן על אמו ויש לו בן למול דפסק דמחייב הבן למולו קודם קבירת מתו והרש"ל שם נדחק בטעמים לדברי הוראתו שהורה להלכה דמחיוב הבן למולו מעיקרא ואחר יקבר מתו וע"ש שהביא דברי הש"ס דברכות הנ"ל אך לא דבריו דברי ולפע"ד הדין מוכרח וברה כספירים ומטעם שביארנו היטב דגלי רחמנא במילה לא יטמא וא"כ ממילא דלית אנינות לגבי מצות מילת הבן לדחותה לאח"כ וכנ"ל

אמור מעתה לפי כל חדש דברינו למעלה הוטב בנועם יתישב גם קושית אבי זקני הנ"ל דה"נ במקום יבום אמרינן דבשעת נפילה ע"כ דלא חל עליו האנינות במקום מצות יבום והיבום חל מעיקרא תיכף ולא משכח האנינת רווחא לו עוד כיון שאם תחול האנינות בשעת הנפילה שוב הרי נדחה ממנו מצות יבום לגמרי גם אח"כ דכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה בא עליה וכו' ומעתה כשלא חל עליו האנינות בזו הרגע בשעת נפילה וכיון שאני קורא בה ברגע זו של שעת נפילה יבמה יבא עליה שוב שפיר אח"כ מצי האנינות לחול שפיר לענין שיקבור מתו מעיקרא ואחר יקיים יבמה יבא עליה כיון דבשעת נפילה כבר אני קורא בה יבמה יבא עליה וכנ"ל ולכן שפיר כתב המהרי"ט בטעמא למניעת האנינות מחליצה למהראנ"ח משום דאונן פטור ממצות והבן זה היטב

נמצאנו למדין לענין השאלה הנ"ל בהאי דאונן דשמע תקיעת שופר בשעת אוננתו וכן לענין השאר מצות כי"ב דלא מבעיא אם מעיקרא חל עליו האנינות קודם שחל עליו חיוב המצוה בודאי דפטור מהמצוה בכל גונא כיון דהוי בשב ואל תעשה המצוה לגמרי ביד חז"ל הכח לעקור להמצוה ואך גם כשחל עליו חיוב של המצוה מעיקרא קודם האנינות אזי היכא שע"י חלות האנינות תדחה המצוה לגמרי ולא יוכל לעשותה עוד אזי יש לומר דלא חל עליו האנינות מעיקרא אבל כשיוכל לעשות המצוה אח"כ בכל גוונא חל עליו האנינות ופטור מלעשות המצוה בשעת אוננתו כן נראה לפע"ד ברור לענין דינא

והנה לפ"מ שביארנו בהאי דאונן לשופר כיון דאז בשמעו התקיעות שופר הי' שעת פטירו ואיסורו א"כ הדר מחיוב לשמוע שנית תקיעת שופר מחדש או משום