בשמים ראש מו

בהיתר ע"י שיפדנו ויקיים בי' המצוה בהיתר הנאה וכיון שכן מצלה"נ גם לדעת כלבו והרשב"א וקשה תו קושית הכפ"ת דאמאי לרבא יצא הרי מתגאה בהקול וכיון דאפשר בהיתר הרי מצלה"נ אכן אמרתי די"ל דהנה באמת הפדויה ביו"ט הוי שבות דהוי כקונה קנין ביו"ט דאסור וא"כ השתא תו ל"ש לומר דאפשר לקיים המצוה בהיתר ע"י הפדויה דאף דקיי"ל דשבות במקום מצוה שרי מ"מ ז"א בכאן דכיון דאסרו חז"ל לפדותו ביו"ט והוא אנוס בדברי חכמים שאסרו עליו הפדיון ביו"ט א"כ ממילא מובן דתו ל"ח עיקר עשיתו להנאתו מכח מה שיכול לעשותו בהיתר הנאה ולתקוע בו אחר שיפדנו שעי"כ נימא דל"ח עיקרו להמצוה והנאתו בא לו ממילא בע"כ וכמו שכתבנו למעלה דהרי רק ע"י דברי חכמים נמנע הוא מלעשותו בהיתר לפי שאסרו עליו הפדויה ביו"ט ולכן שפיר אמרינן דהוי עשיתו עיקרו להמצוה והנאתו ממילא בע"כ אתיא ליה ומצללה"נ ויצא שפיר וליכא שבות במקום מצוה כיון דבנאסרנו הפדיון ג"כ הוא מקיים להמצוה שפיר והלכך שפיר דלרבא יצא מטעם מצללה"נ דבכאן ל"ה אפשר בהיתר כנ"ל ועם דרכינו זה יונח לנו דברי הרשב"א בש"ס יבמות דף ק"ג שכתב שם בטעמא דאי מצות להנות נתנו דלא יצא דכיון דעיקר האיסור בא ע"י שיצא המצוה ונהנה ממה שיוצא המצוה מש"ה אמרינן שלא יצא כי היכי דלא לעבד איסורא והנה לפ"מ דאוקימנא לעיל דע"כ דמיירי הסוגיא בלית ליה שופר אחר של היתר זולת זה השופר של עולה או שלמים וז"ז ראיתי גם באחרונים שהוכיחו נמי כן מכח טעמים שלהם ועיין בדבריהם וא"כ צריך להבין דאמאי נימא לר"י דלא יצא כ"ה דלא לעבד איסורא שלא יהנה ע"י שיצא המצוה מאה"נ הא מ"מ איסור מ"ע דשופר אכתי פש גביה שלא יקיים בידו מ"ע דשופר ואדרבה מצינו דעשה דוחה ל"ת ואינו דין שלא תהא העשה נדחת מפני הל"ת וא"כ לכאורה אדרבה מסתבר לומר טפי דיצא ממה דנימא דלא יצא ותהיה המצוה נדחת מפני האה"נ כיון דאזלינן השתא שלא יוכל לקיים המצוה עוד בהיתר כיון דמיירי דאין לו שופר אחר של היתר אך לפ"ד הנ"ל א"ש דהרי השתא דמיירי בשופר של דמי עולה או שלמים דאית ליה פקדון וא"כ ניהו שאמרנו דהפדוים ביו"ט הוי שבות השתא יהי' שרי לפדותו ביו"ט דמעתה כיון דע"י דנימא דיצא קעבד איסורא דנהנה מאה"נ לר"י א"כ שפיר עדיף לן הפדויה ביו"ט המצוה בהיתר דהפדויה שרי דה"ל כשבות במקום מצוה כיון דא"ת דיצא בו כמות שהיא באיסור הרי עבר על עון אה"נ ולכן שפיר כתב הרשב"א דעדיפא לנו לומר דלא יצא בזה השופר ורק שצריך לפדותו ושיקיים המצוה בהיתר ושלא יהיה בעבירת האה"נ וגלל כן צריך לפדותו והפדויה זו ביו"ט אף דהוי שבות שרי דהוי שבות במקום מצוה דהרי עתה שיפדנו לא יעמוד בשום איסור ושיקיים המ"ע דשופר בהיתר גמור ולכן שפיר כתב הרשב"א בטעמא דר"י דלא יצא כי היכי דיפדנו ולא יעשה איסור כלל ומעתה לפי"ז נבא לישב קשיות התוס' בר"ה הנ"ל משום דהא תינח בשופר של עולה או של שלמים דהו' קדושת דמים ומהני בהו פדויה מש"ה לר"י אמרינן שפיר כיון דאפשר בהיתר ע"י פדויה אמרינן דלא יצא בו כמות שהוא ורק שצריך לפדותו כ"ה דלא יעשה איסורא כנ"ל והמצוה יקיים בו אחר שיפדנו כשיהיה היתר ואולם בשופר של ע"ז או של עיר הנדחת דליכא בידו לקיים המצוה בהיתרא מאחר דמיירי בלית ליה שופר אחר של היתר וגבי שופר של ע"ז אי גם דמיירי בע"ז של עכו"ם דאית ליה ביטל מ"מ ל"ה בידו ואפשר לקיים בהיתר כיון דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי ל"ח בידו כמש"כ התוס' להדיא הכי בש"ס סוכה דף ל"ב ולכן א"ש דיוצא בו לר"י אף דסבר מצלה"נ דמאי אמרת דנימא לא יצא כ"ה דלא לעבד איסורא דהרי הכא כיון שלא ימצא בידו לקיים מ"ע דשופר ע"י טצדקי אחרת דהיתר א"כ בודאי דאין לדחות מ"ע דשופר לגמרי מפני האה"נ ולכן שפיר בשופר של ע"ז אמרינן דיצא אף ע"פ דעבד איסורא ושיקיים המצוה בידו שפיר וכן בשל עיר הנדחת אצטרך ר"י רק לטעמא דכתותי מכתית שעוריה שפיר דאי לאו ה"ט או מטעם מצלה"נ הוי יצא בו שפיר אף לר"י כנ"ל

אברא עדיין יקשה בידן דברי הרשב"א ביבמות לדעת הכלבו דהרי לדעת הכלבו ס"ס איסורא דעבד עבד דהרי כבר נהנה גופו מאה"נ שהתגאה בהקול ואף גם אי נימא דלא יצא לר"י בשופר על עולה או שלמים מ"מ לא יתוקן איסורו שכבר התגאה בהקול ושזה לא יתוקן ע"י הפדויה וא"כ שפיר נימא דיצא בזה שתקע כיון שאין תועלת לנו במה דנימא לא יצא לתקן איסורו זה שעבר שהתגאה בהקול לר"י דסבר מצלה"נ

ואולם דרך הנכון בידי ליישב דברי הרשב"א ביבמות גם לדעת הכלבו בטוב טעם והיא דלכאורה קשה לי לפי שראיתי באחרונים שהביאו בשם הירושלמי דאין דין אה"נ בקול דלדברי הירושלמי אלו צריך להבין דעת הכלבו שאיסור גבי מודר הנאה משופר לתקוע בו הוא עצמו לפי שנהנה ע"י שמתגאה בהקול והרי אין דין איסור הנאה בקול

אכן אמרתי לפע"ד לחדש ולומר דרק נדר שאני דקונמת אסור בכל שהוא כדאיתא בש"ס שבועות דף כ"ב וא"כ ניהו דקיי"ל דאין דין מעילה ואה"נ בקול דאין בקול ממש ול"ח הנאת הקול למידי באה"נ אכן גבי נדר אסור גם בזה דקונמת בכ"ש משום דדעתו של אדם אכ"ש וגם בכ"ש אסור את עצמו בנדרו ולכן אסור גם בהנאת הקול זילת על המצוה גופה אמרינן דאין דעתו ששט של אדם בסתמא ע"ד מצוה לאסור עליו כיון שהוא משבע ועומד עליו לקיימה זילת כשמפרש הוא דנדר חל לבטל את המצוה כמו שהביאו בשם הראב"ן ועיין גם בתוס' בסוגיא זו דשופר של עולה בד"ה המודר ולכן א"ש דעת הכלבו דרק הוא עצמו אסור לתקוע בו כיון שעל הנאת גופו של המתגאה בקול חל נדרו שפיר משום דדעתו אכ"ש ושרק אחר תוקע לו כיון שעל המצוה גופה של שופר לבטלה בסתמא ל"ה דעתו עליו דרק על הנאת גופו לבד המצוה הוא דחייל נדרי' שפיר אבל לבטל מצות השופר בסתמא ל"ה דעתו עליו ולכן אם אחר תוקע לו דליכא להנאת גופו שלבד המצוה של מתגאה בקול שפיר דמי

ולפי דרך זה נמי מיישב קושית הכפ"ת הנ"ל שהקשה על הכלבו מהא דשופר של עולה דל"ש אחר תוקע לו לרבא אמאי יצא הרי מתגאה בהקול ולדברנו הנ"ל א"ש דהרי התם בשופר של עולה שפיר אמרינן דאין דין מעילה בקול דרק בנדר שאני משום דדעתו אכ"ש שאסור עליו הנאת הקול של מתגאה שלבד המצוה כנ"ל אבל בעלמא שפיר אמרינן דאין דין מעילה ואה"נ בהקול ורק לר"י דסבר מצלה"נ אף דגם הנאה זו של המצוה אין בה ממש כמו קול וכדומה מ"מ צ"ל דסבר ר"י דרק הנאת המצוה שיש להאדם במה שיצא המצוה שצוה עליו השי"ת זו הנאה גדולה וחשיבה הוא אצלו מכל שאר הנאות דעלמא בפרט שמקבל עליו שכר בזה ובבא ולכן קאסר ר"י הנאה זו של המצוה ורבא סבר דניהו נמי דהנאת המצוה הנאה גדולה הוא אצלו מ"מ לא נתנה