בשמים ראש מד

ביצה דף כ"ז וכ"כ בכ"ד בש"ס בהא דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט אפי' במקום צורך להסיק תחת תבשילו דאיכא צורך או"נ אעפ"כ אסור דכיון דאית בי' נמי צורך גבוה היינו צורך מצותו בטיל לי' צורך ההדיוט אצל צורך הגבוה וחשיב כאלו אינו וגם עיין בר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ה ע"ב גבי הני כהני שליחי דשמיא דשרי גבי מודר הנאה אע"ג דקשריא ליה ע"י הקרבתו הקרבן למיכל בקדשים אין זה אלא גרמה הנאה בעלמא ושרי מעתה נלע"ד דה"ט דשרי לדעת הרשב"א דכיון דהוא קעבד רק בעיקר להמצוה לצורך הגבוה והנאת הגוף דקאתי' לי' ממילא בהגרמתא כאין נחשבת ושרי לי' עוד נראה וכן ראיתי באחרוני' שכתבו מלתא בטעמא לדברי הרשב"א משום דהוי הנאת הגוף שעם המצוה כהנאה הבאה לו לאדם בע"כ דשרי כיון שעיקר כוונתו רק לעשות מצותו והנאה בע"כ היא דאתי' ושרי כדאיתא בש"ס פסחים דף כ"ה ומעתה היכא דאפשר לקיים המצוה בהיתר הנאה תו ל"ש כל הנך טעמים דל"ש לומר דעיקרו להמצוה ולא להנאתו עושה דאלו כן דרק לצאת ידי המצוה הוי היכולת בידו לקיימה בהיתר הנאה וע"כ שאינו עושה בעיקר רק לצורך מצוה דהרי לעינינו דלצורך הה"ג שלו ג"כ הוא עושה לכן אסור וכן אידך טעמא פשיטא דנ"ש הכא משום דל"ח הנאה בע"כ היכא דאפשר בהיתר הנאה כמבואר להדיא התם בפסחים והשתא מיישב שפיר בההיא דכלאים בציצית כיון דקיי"ל דציצית חובת גברא כשלובש בגד המחייבת בציצית הוא דחל עליו חובת ציצית, ואינו מחיוב לקנות בגד המחייבת כדי לעשות בה ציצית וללבשה ומעתה ממילא מובן דכל הני טעמים שכתבנו בדעת הרשב"א ל"ש בכלאים בציצית דכיון שאינו מחיוב במצות ציצית ר"ל כשלובש הבגד המחייבת בציצית הרי ל"ש לומר דעיקרו לצורך המצוה. וגם דהוי הנאה בע"כ כיון דמי הכריחו להמצוה אם לא שכל עיקר כוונתו להנאת לבישה ומש"ה ל"ש כלל הא דדברי הרשב"א לומר בכלאי' בציצית מצלה"נ ולכן שפיר אצטרך בהיתרא דכלאים בציצית רק מטעם עשה דוחה ל"ת

ואי לאו דדלאי לי חספא ל"ה משכחנא מרגניתא תיתא לבאר דברי התוס' בש"ס מנחות דף מ"א ע"א בד"ה תכלת שכ' התם דגם בלילה ליכא בכלאים בציצית משום כלאים ואע"ג דלילה לאו זמן ציצית היא משום דלגמרי הותרה רחמנא כלאים בציצית והא דאמרי' גבי כהנים דניהו דבעידן עבודה אשתרי שלא בעידן עבודה לא אשתרי ע"ז כתבו דל"ד וז"ל התוספות ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכ' כלאים אבל בגדי כהונה לא לובש אלא בעידן עבודה ע"כ ולהבין ביאר דברי התוס' נלע"ד וגם בדרך אגב יתיישב היטב נכון מה דקשיא לי בהא דש"ס מנחות דף מ"ה דאיתא התם וכל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים היא דלא יאכלו הא ישראל יאכלו וקאמר כהנים אצטרכו לי' סד"א הואיל ואשתרי מליקה גביהו תשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל וקשה דהיכי הוי ס"ד לומר הואיל ואשתרי מליקה גביהו וכו' דמ"ש מהא דאמרינן גבי בגדי כהונה ניהו דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי וא"כ נימא נמי הכא דניהו דאשתרי מליקה בעידן עבודה נבלה וטרפה שלא בעידן עבודה היכי הוי ס"ד להתיר דאצטרך קרא דכל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים למיסר אך נראה ביישב הדברים ובטרם אציג מה שכתבתי ביישב קשיתו מה שהקשתי זה כמה בהא דאיתא בש"ס בינה דף י"ח דפריך על רבא דאמר מפני שנראה כמתקן ופריך אי הכי אדם נמי ומשני אדם נראה כמקיר ופריך תינח בימות החמה בימות הגשמים מאי איכא למימר א"ר נחמן בר יצחק פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה ורוחץ אפי' בימות הגשמים ע"ש ומעתה הקשיתי בסוגיא זו דשופר של עולה דקאמר גבי מודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ולדברי הש"ס דביצה קשה דהו"ל להש"ס לחלק בימות הגשמים גופה דהיכא שבא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה אסור לטבול נמי בימות הגשמים ומ"ש ימות החמה דנקט אבל לא בימות החמה ואמרתי די"ל עפ"ד המאיר"י הובא בשעה"מ שהקשה ע"ד הרשב"א שסובר דגם בהה"ג בה"מ נמי מצללה"נ א"כ קשה בהאי דמודר הנאה מן המעיין אמאי יהא אסור לטבול בימות החמה דניהו דאית ליה הנאת הגוף בה"מ הרי לדעת הרשב"א גם בהנאת הגוף בה"מ מצללה"נ ותירץ המאי"רי דה"ט דאסור לטבול ביהמ"ח משום דאית ליה הנאה גם אחר עשיות המצוה אשר טבל מקודם שיצא מן המעיין דאית ליה אז הנאת הגוף והמצוה כבר עברה והשתא א"ש דבימות הגשמים בכל גוונא שרי ואפי' כשבא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה כיון דבשעת הטבילה כשרוחץ מציאתו הרי אז בהדי דמקיים להמצוה מצללה"נ ואחר אשר טבל כשיצא מן המעיין תו לית ליה שום הה"ג ולכן א"ש דבימות הגשמים גופה תו ליכא למיפלגי דבכל גוונא שרי בימות הגשמים ולכן קאמר רק אבל לא בימה"ח ולפ"ד המאיר"י זה אתי נמי שפיר דל"ק השתא קושית השואל ע"ד התוס' שבועות הנ"ל דהשתא י"ל דלעולם דגם דעת התוספות כדעת הרשב"א דגם בהנאת הגוף בה"מ נמי מצללה"נ ואפ"ה א"ש מה שהקשו התוספות בשבועות על הא דמודר הנאה דשרי בשל מנוה הרי אית ליה הנאת הגוף בה"מ דפטור מפרוטה דר"י משום דהתם נמי הנאה זו דפרוטה דר"י הרי נשארת בידו גם אחר עשיות המצוה דבכה"ג גם הרשב"א מודה דאסור כדברי המאיר"י ולעולם דבעלמא גם דעת התוס' כדעת הרשב"א בהנאת הגוף. בה"מ דמצללה"נ אך זה מצאתי שכבר העיר להשוות דעת התוס' שבועות בדעת הרשב"א מכח דבריו של המאיר"י גם אחי הגאון מוהר"א ז"ל בספרו דבר הלכה אך לפ"ד למעלה שהבאתי דברי הרשב"א שמחלק דאפשר בהיתר אסור ולפ"מ שהסברנו דבריו ז"ל בטוב טעם ודעת הנה פשוט י"ל ולפשוט בעיין של השואל להשוות דעת התוס' שבועות עם דעת הרשב"א דגם התוס' ס"ל כהרשב"א דגם בהנאת הגוף בה"מ מצללה"נ ורק דמקשים שפיר בההוא דמודר הנאה דהרי נהנה גופו הנאת פרוטה דר"י משום דגם התם הוי אפשר בהיתר במודר הנאה משופר משום דהרי הי' יכול לתקוע במקום שאין עניים מצוים באותה שעה ול"ה נהנה מאה"נ פרוטה דר"י וכמו שתירצו שם התוס' באמת דמוקי דמיירי דיכול לכוין ולתקוע במקום שלא יהי' נהנה פרוטה דר"י במקום שאין עניים מצוים שם באותה שעה כן הקשו לפי הס"ד דמקשו אף אם מיירי לפי הה"א אפי' במקום שעניים מצוים באותה שעה מ"מ כיון שיש מציאת בידו לקיים המצוה באופן של היתר הנאה לתקוע במקום שאין עניים באותה שעה דלא יהי' לו הנאת פרוטה דר"י והוא לא עשה כן הרי נהנה גופו ואסור בכה"ג גם לדעת הרשב"א ותירצו דבאמת יכול לכוין ולתקוע ומיירי בכה"ג בלית ליה הנאת פרוטה דר"י בשתוקע במקום שאין עניים מצוים באותה שעה ולית