בשמים ראש מא

דעל אחה"פ דשרי שפיר מהני הביטל כיון דחשיב שלו וברשותו לבטלו ושלזה מהני הביטל שפיר רק דבפסח דאסור דעכשיו אינו ברשותו לבטלו ורק דעשאו הכ' כאלו ברשותו לענין ב"י לעבור עליו ולכן שפיר קאמר הש"ס דלמא משכח בתר איסורא דלאו ברשותיה קאי לבטלו. ומעתה לפ"ז י"ל דא"ש דברי רבינו הרמב"ם ז"ל כמין חומר דהרי באמת זה שלא עשה הביעור רק על צד האונס דידי' א"כ ממילא דלא שייך בי' לומר דעשאו הכ' כאלו ברשותו כיון שבאמת החמץ אינו ברשותו ואטו משום אונסו דמצינו דרחמנא פטרו בכ"מ תקנסי' התורה ותעשנו לזה כאלו הוי ברשותו לעבור עליו בב"י וע"כ דה"ט לפי שבאמת החמץ מקרי ברשותו כיון דלאחה"פ חמצו מותר מן התורה כיון דהרמב"ם ז"ל פ' כר"ש ולכן שפיר עבר עליו בב"י על חמצו כיון דהוי החמץ שלו בעצם בימי הפסח ועבר עליו ונאסר החמץ לאחה"פ בהנאה ורק לפי דעדיין יש מקום לומר להתיר החמץ מצד שהיה אונס מלבערו ועיין בכ"מ פ"ג מה' חו"מ הלכה ח' דאם היה אונס מלבערו אינו עובר בב"י ומעתה בכאן אטו משום העובר באונס בב"י נאסרו החמץ ונקנסי' לאחה"פ אך באמת דלאחר העיין א"ש דכיון דאם נאסרנו החמץ בהנאה לאחה"פ הרי ממילא דל"ה עבר עליו בב"י בתוך הפסח כלל כיון דהוי איסור הנאה לעולם ול"ה ברשותו ועשאו הכ' כאלו ברשותו ל"ש גבי' שהיה אונס והרי השתא דתאמר דרק מאחר דהוי אונס על הב"י לבל לקנסו לאסרו החמץ אחה"פ ונמצא שבהיות כן ממילא הוא עבר על החמץ בב"י ואף באונס כיון שמקרי החמץ שלו ונמצא שתאמר שנחיס על אונסו של הממון שלו שלא יאסר בהנאה לאחה"פ ואף שעי"כ נמצא שעבר עליו למפרע בב"י שאלו הוי אסרו בהנאה להחמץ ל"ה עבר עליו בב"י הרי שב"י היא נדחה בשביל אונס ממונו וא"כ הרי יש לחוש נמי שמעתה יניח אדם חמצו ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחה"פ ודו"ק היטב בזה כי הוא כוונה עמוקה וישרה בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל. ואין להקשות דלפ"ז הדר תקשה לכאורה הש"ס דקאמר דלמא משכחת לבתר איסורא דלאו ברשותיה קאי לבטלה ומ"מ הוא עובר משום דעשאו הכ' כאלו ברשותו דלמה לא יבטלנו גם לאח"ז איסורא והיינו דתהני הביטל לאחה"פ דשר לר"ש וממילא גם בתוך הפסח ל"ש עשאו הכ' כיון שמיירי רק שנמצא הגליסקא דה"ל אונס אצלה אך ז"א דהיכי שייך אונס בכה"ג כיון שהוא יכול לבטל מקודם זמן איסורא ולכן שפיר מצד דעשאו הכ' כאלו ברשותו אפי' בכה"ג שהביל שבתוך הפסח מועל על לאחה"פ כנ"ל מ"מ חזינן גבי אחריות אם רק באחריותו בתוך הפסח כ' התורה לא ימצא דעובר עליו וחשוב כשלו א"ד כשהחמץ שלו בימי הפסח דאמרינן דע"כ דעשאו הכ' כאלו היא ברשותו לענין לעבור עליו בב"י ולכן שפיר קאמר הש"ס דלמא משכח לבתר איסורא ולאו ברשותי' קאי לבטלה והכ' עשאו כאלו ברשותו גם לרש"י כנ"ל דהא באחריות כשהוא בעין דגם לר"ש בעלמא דהגל"מ לכמ"ד עצ"צ סל"א מ"מ בחב"פ עובר מלא ימצא כדאיתא בפסחים דף ו'

והנה כבר ביארנו למעלה דאם הוי הבדיקה שלאחר הביטל מעיכבת ממנו מבעל החמץ רק על צד האונס הי' שרי לאחה"פ ואולם כ"ז היא רק לדעת רש"י והירושלמי הנ"ל וכמו שביארתי ומעתה נלע"ד כי גם לפ"ד התוס' שכל עיקר הבדיקה של החמץ אינו רק משום דהחמירו בחמץ בפסח מטעם שלא יבא לאכלו בודאי דיפה כוחינו להתיר החמץ זה שנראה להישראל שנמכר בהמרתף של הגוי דכמו שבאם הי' המכירה באמת קיימה ל"ה לן ליחוש לשמא יבא לאכלו מאחר שידע בנפשו שמכר להחמץ להנכרי והיא ברשותו של הנכרי ל"ש חשש שלא יבא לאכלו כמו כן מה יגרע כוחינו אם רק סבר הי' למכור אותו להגוי והחמץ עומד במרתף של הגוי דליכא למיחוש כלל לשמא יבא לאכלו דטעם א' לתרוויהו למכירה גמורה ולמכירה זו שבלבו שמכרו אצל חשש שלא יבא לאכלו אך אולם שבלא זה י"ל עוד לפ"ד התוס' דביטל מטעם הפקר א"כ כיון שהמרתף של עכו"ם הרי קני' לי' חצרו דאע"ג דאין העכו"ם יודע מהחמץ מ"מ הרי חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וא"כ זהו ביערו דהוי כמכרו גמור דהרי קנהו העכו"ם והוי החמץ של העכו"ם וברשותו שלו ורק בהא דחצר מטעם שליחת אתרבאי וקיי"ל דאין שליחת לעכו"ם הנה י"ל לפ"ד הפוסקים דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות עיין מג"א סתמ"ח ועבש"ך חו"מ סרמ"ג סק"ה שפי' כן להלכה וע"ש שכ' דנפ"מ לחמץ בפסח וא"כ א"נ דחצר מטעם שליחות הרי לא גרע החצר לעכו"ם מעכו"ם לעכו"ם ושוב ראיתי שהעיר כן הפמ"ג וכן בשאר אחרונים ומצאתי להביא סעד לזה דיש חצר לעכו"ם מההוא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאמרינן דבמעכשיו הוי של הנכרי ושרי וע"ז העיר אדוני אבי מו"ר הגאון האמתי נ"י בספרו ב"ל ח"ר דבמאי קנהו הנכרי להחמץ אם בכסף הרי לדעת כמה פוסקים דאינו קונה בעכו"ם וכן הרמב"ם ז"ל דנו למשפט דעתו אם סובר דבעכו"ם כסף קונה ואם במשיכה הא ליכא דכבר כלתה משיכה דהרי לדעת הראב"ד ז"ל ודעומי' דבהגיע זמנו קודם פסח לא בעינן מעכשיו וגם הרמב"ם ז"ל דבעי מעכשיו רק שלא יהיה אסמכתא מטעם דסבר דיש אסמכתא לעכו"ם הא לא"ה גם בלא מעכשיו הוי של עכו"ם החמץ ובמה קנהו וע"כ דמטעם חצר כיון דמיירי בהרהינו אצלו כנ"ל הרי דיש חצר לעכו"ם וקנה החמץ מדין חצר

עוד אמרתי להביא ראיה דיש חצר לעכו"ם מש"ס ע"ז דף ס"ג ע"א גבי אתנן דקאמר ואב"א בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצרה והקשו בתוס' שם דלשני דתרוויהו מיירי בטלה זה והא דקאי בחצרה והא דלא קאי בחצרה ע"ש והשתא עדיפא מינה הוי להו לאקשוי' דלוקמי לעולם תרווייהו בטלה זה ותרוויהו בקאי בחצרה וכאן בזונה ישראלית וכאן בזונה נכרית אלא ע"כ ש"מ דגם בזונה נכרית ג"כ הוי החצר קונה והלה לפי כל הני מילי מעליתא שכתבנו אית בעובדא דא מהיתרא אף לישראל אחה"פ ומלבד שי"ל עוד דבמקום אונס בדלא שכיחא לא גזרו רבנן כל הנך שחששו על הביטל וההפקר ושמחמתן הצרכו בדיקה ועיין בתוס' חולין דף ט"ו בד"ה מורו להו כר"י גבי שוחט בשבת בשוגג יאכל לר"מ ע"ש ועוד הארכתי בזה ואכ"מ אכן לאשר ראיתי שהאחרונים החמירו בדינים אלו ע"כ בודאי יש לסמוך להלכה למעשה ע"ד החק יעקב בסתמ"ח אות כ' שהתיר בזה בהנאה עכ"פ וע"כ שרי למכרו להאי חבית ווישניק לנכרי בלי שום בית מיחש

סימן יד

גם בהיותי בזה אמרתי להעלות עוד פרפרת נאה מה שנלע"ד לחדש בפסחים דף ו' ע"ב דאיתא התם אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מ"ט אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי