בשמים ראש מ

הוי חמץ של ישראל ברשות נכרי וכיון שביטל להבדיקה הרי החמץ נאסר בהנאה כנ"ל היוצא לנו מכל מה שביארנו למעלה דאף שמבואר באו"ח סתמ"ח ס"ה דאע"פ שביטלו מ"מ נאסר החמץ ושמקור דין זה מהירושלמי הנ"ל אבל כ"ז בשל"ה אנוס על הבדיקה משא"כ כשנאנס על הבדיקה בודאי שרי וכש"כ בנידן שלפנינו שהוא באמת סבר שמכרו להחבית ווישניק במכירה גמירה כמו שאמר עם ספר המקנה להערל הקונה אין לך אונס גדול מזה ובודאי שרי לאחה"פ

ולבר מן דין יש לדון בהיתרא דהאי חמירא לאחה"פ הנמצא בהמרתף כפי שאבאר דהנה נודע מה שפסק הרמב"ם ז"ל דהקונה חמץ בפסח לוקה משום ב"י והקשתי עליו מדברי הירושלמי הובא במל"מ פ"ה מ"ה אישות ה"ז מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר' חגא בשם ר' זעירא בשאין דמיהן א"ר חנינה זאת אומרת שמקדשין בגזילה ופי' הר"ן ז"ל דהירושלמי דהכוונה של ר' זעירא דלפיכך מקודשת לפי שאין דמים זה דמי הערלה וכה"כ שאלו הי' כן הי' דמים אסורין למוכר דמיניהו מתהנה אלא כיון שהם אסורין בהנאה אינם שוים ממון ומעות הללו מתנה הם בידו עש"ה ויותר מכן מצינו בתוספות זבחים בריש פרק כל הזבחים לענין שור הנסקל דאין דין מכירה וזכוי' באה"נ והשתא היכי אמרינן דהקונה חב"פ לוקה הרי החב"פ היא אה"נ והיכי יש מכירה וזכוי' בי' להישראל זה שקנהו אבל אמרתי די"ל דוהי רק באם יקנה החמץ מישראל שפיר כיון דהחמץ נאסר בהנאה לעולם ל"ה שייך בי' זכוי' אבל הרמב"ם ז"ל מצי מיירי בקונה החמץ אצל נכרי דהרי כיון דהחמץ לאחה"פ הוי שרי בהנאה שפיר שייך בי' דין מכירה וזכויה כיון דיש לו דין ממון דאלה"פ שרי שוב ראיתי שחילק זה מבואר להדיא בהר"ן ז"ל בר"פ כל הצלמים שכ' שם גבי ע"ז דרק בע"ז של ישראל לית בי' דין זכויה כיון שאסירה לעולם דלית להביטל משא"כ בע"ו של נכרי כיון דיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה וכ' שם וז"ל ומכאן לחמץ בפסח של גוי שאפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל עכ"ל והיינו כמש"כ דחמץ של גוי ה"ל כמו ע"ז של עכו"ם דגם החמץ אית ליה היתר לאחה"פ כמו בע"ז זו שיש לה ביטל הלכך שפיר שייך בה זכויה והנאני שכוונתי לדעת הגדול רבינו הר"ן ז"ל

אך דלאחר העיון בלא זה נלע"ד ביושב קשיתי דלעולם די"ל דהאי דקונה חמץ בפסח דמצי מיירי אפי' בקנה מהישראל ואפ"ה שפיר לוקה עליו משום ב"י לפי שבאמת חב"פ אינו ברשותו ורק דעשאו הכ' כאלו ברשותו הרי דלענין ב"י עשאו הכ' כאלו הוי היתר גמור והי' ברשותו דגלי לן רחמנא דמצד האה"נ לחודא אין להפקיע כח האיסור ב"י בזה גופה שכ' התורה לאו דב"י אע"ג דהחמץ מצד דאסור בהנאה אינו ברשותו וא"כ ה"נ אמרינן דאע"ג שאין בהחמץ זה של ישראל דין זכוי' מ"מ לענין ב"י הוי כאלו הי' היתר והוי בי' דין זכוי' וא"ש בזה דל"ק תו מה שהקשו ואמאי לוקה על ב"י בקונה חב"פ והא ב"י הוי להנל"ע דתשביתו ולפ"ד לק"מ לפי דבאמת החמץ ל"ה בי' דין זכוי' מצד עצמו זילת לגבי איסור ב"י דעשאו הכ' כאלו הוי היתר וכיון דבאמת ל"ה שלו הלכך ל"ש בי' שיועיל הביטל שלו כיון דהחמץ באמת אינו שלו ול"ש העשה דתשביתו אצל זה על חמצו ש"ח ולכן א"ש דל"ה החמץ שקנהו בפסח הלאו דב"י דידי' נל"ע דתשביתו והנה כ"ז שייך דעשאו הכ' כאלו הוי היתר וברשותו רק בשרוצה בהחמץ כמו בקונה חב"פ משא"כ להיפך בשמגלה דעתו שאין חפצו בו ולא עוד אלא שמבטלו הרי הוא שפיר אה"נ ואינו ברשותו וכש"כ להדיא הר"ן ז"ל בריש פסחים דמה"ט היא דסגי בביטל כל דהו בהחמץ כיון דבלא זה אינו ברשותו בגילו דעת כד' סגי ורק דבעינן שיהיה פיו ולבו שלם בדבר הביטל כד' ומעתה בנ"ד מלבד הביטל שביטל חמצו קודם הפסח הרי במכירה זו גופה שמכר החמץ וסבר שהוא נמכר להערל במכירה גמורה וחלוטה אין לך גילוי דעת גדול מזה ושגם לבו הי' של בדבר ואינו רוצה בהחמץ בכל ימי הפסח ושהיא מבוזה בעיניו מצד איסור התורה שהחמירה עליו ושלזה מכרו להערל ולכן לפי שהוא אה"נ אינו ברשותו לעבור עליו דל"ש הכא דעשאו הכ' כאלו ברשותו אחר שגילה דעתו שאינו רוצה בו במכירתו אותו להערל א"כ זה גופה חשוב ביטל כיון שעל האמת מצינו דגם במכירה לחודא בל"ה הביטל ג"כ מהני כמו שראיתי שכ"כ בהדיא הרב הגאון מליסא ז"ל בתשובה א' שכ' להרב הגאון מבוטשאטש ז"ל והובא בס' נחלת יעקב והנה בתחלה הוי קשאי בי' מהש"ס חולין דף ד' דקאמר חמצו של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ופי' רש"י חמצו של עוברי עבירה שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסדן והשתא קשה מפני מה אין מוכרין לעכו"ם דהרי קאמר התם דלא שבקו היתרא ואכלו איסורא וע"כ כיון דהביטל דידהו אינו כלום דהעוברי עבירה בודאי אינם מבטלין גמור והמכירה לחודא בלא הביטל ל"מ כיון שהמכירה רק בהערמה אכן אמרתי די"ל דרק בעוברי עבירה אמרינן דל"מ מסתמא מכירתן שע"י הערמה משא"כ בישראל אחר שפיר מהני המכירה שלו לחודא כיון דיש גם ביטל ממילא לצד שימכרנו להפקע האיסור הרי בודאי גמור ומכרו ובהמכירה גופה תרוויהו איתניהו ביטל ובדיקה כחדא משא"כ בעוברי עבירה ל"מ המכירה שע"י הערמה וא"כ ממילא בנ"ד גם בשלא חל המכירה מן הדין ורק לפי שסבר למכרו גמור כדי להפקיע ממנו האיסור ב"י זה חשוב כביטל עכ"פ שהרי גילה דעתו לפנינו שאינו רוצה בהחמץ בכל ימי הפסח וכיון דאינו ברשותו הרי בג"ד כ"ד סגי אברא דהא ליתא דאי מטעם זה לחודא בלאו הביטל ל"ה סגי בידינו להתירו כיון שלצד האמת לא הועילה המכירה ממילא גם הביטל דאתי מחמתי' לא הועיל והוי ממש כמו שמצינו בסתמ"ח ס"ג בחמץ של ישראל שע"ע הפסח אפילו הניחו שוגג או אונס אסור בהנאה בשגם שע"י אונס מסתמא אין בר ישראל רוצה בהחמץ מ"מ הוא אסור ול"א דמטעם זה לא עשאו הכ' כאלו ברשותו ואינו עובר עליו ואינו נאסר מאחר שלא עשה השבתה מעילה כמו שצותה עליו תורה כ"כ בנ"ד בלאו הביטל בודאי דלא הי' מהני מכירה כזו שאינה

וגם הנה מקור דינו של המחבר הוא מהרמב"ם בפ"א מה' חו"מ ה"ד ומבואר בהרמב"ם הטעם דקנסו אותו גם שהיה שוגג או אונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח שיהנה בו אחה"פ והנה באמת דברי רבינו ז"ל טעמא בעי דהיכי אמרינן שלפי שזה לא עשה הביעור משום האונס שלו נגזר לאסרו החמץ לאחה"פ אטו אחר שלא יניח אדם אחר חמצו ברשותו בפסח בזדון שיהנה בו אחר הפסח ולכן נלע"ד דטענו של רבינו דהרי באמת אמרתי להבין דברי הש"ס פסחים ד"ו ע"ב דקאמר וכי משכחת לה לבטלה ומשני דלמא משכח לבתר איסורא דלאו ברשותי' קאי לבטלה משום דר"א דשני דברים אינן ברשותו ורק דעשאו הכ' כאלו ברשותו ולכאורה לר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר מן התורה ל"ל משום דעשאו הכ' כברשותו תיפוק ליה דהוי דידי' ממש כיון דלאחה"פ מותר דבכה"ג לכ"ע כממונו דמי ואפי' בעלמא ועיין פנ"י בפסחים דף כ"ט אך י"ל דהש"ס הכי קאמר כיון