בשמים ראש לט

מפקר החמץ בלב שלם שלא יעבור עליו בב"י וב"י וכי חשידי ישראל אשר בחזקת כשרות שלא יהיה לבם שלם בדבר הביטל חמצו ושלא ישמוהו כעפרא דארעא למען שלא יקימו באיסר ב"י וגדולה מזו מצינו בתוס' ע"ז דף ע"א ע"א ש"כ לענין בכור דא"צ שיתן הנכרי מעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנם בפרוטה ואע"פ ששוה יותר כפלים מ"מ אין לחוש לביטל מקח משום דאנן סהדי שהישראל גמיר ואקני' להנכרי כדי להמלט מן האיסור ע"ש אבל הנכון בעיני בזה שבהיות גם דברי הירושלמי המובא בהרא"ש בפסחים דף כ"ח צריך ביאור דקאמר הפקיר חמצו בי"ד אחר הפסח מהו ר"י אמר אסור ור"ל אמר מותר ר' יוחנן אמר אסור משום דחייש להערמה ור"ל לא חייש להערמה ור"י דחייש להערמה היינו לשמא לא יפקרנו ויאמר הפקרתיו וטעמא בעי אמאי נחיש להכי וכי נחשדו ישראל על כך לעבור על איסור ב"י בשאט נפשם אכן המחוור בעיני בביאור דברי הירושלמי הנ"ל לפי שהצריכו חז"ל גם בדיקה שלא יבא לאכלו והרי השתא דחזינן שהוא עבר על דברי חכמים מלבדוק החמץ הרי שדעתו עליו וחס עליו ג"כ מלהפקירו גמור ולכן אפילו אית כאן עדים על ההפקר לא מהני דהרי לעינינו שלא הפקירו גמור לפי שחס עליו מלבערו ורוצה בו וה"ט נמי י"ל בפי' דרש"י ז"ל דבאמת גם לרש"י ז"ל הוי עיקר הבדיקה שלא יבא לאכלו וכמבואר להדיא בש"ס גבי כיכר בשמי קורה ורק לפי שבבטילו הבדיקה גם הביטל שלו אינו לכלום דאתגלי לן מלחא של"ה בלב שלם נמצא יפה פי' רש"י דבודקין שלא יעבור בב"י לפי דמעתה ע"י הבדיקה יהי' גם הביטל שלו בלב שלם ולא יעבור עליו ויהיה החמץ שרי לאחה"פ משא"כ כשאינו בודק להחמץ מפני שחם עליו ורוצה בו אינו דין שאינו מבטלו בלב שלם וגם כשמפקירו אינו מפקירו גמור לכן הוא אסור לאחה"פ משום קנס ר"ש על שעבר עליו בב"י כנלע"ד ברור ביאר דברי הירושלמי ופי' רש"י ז"ל לפי פי' הר"ן ז"ל

ועם זה מה נעים יהי' כדבש בפינו לישב גם קושית הרש"ל בש"ס פסחים דף י' ע"ב בתוס' ד"ה ואם לא בדק בתוך המועד דפי' רש"י ז"ל בתוך המועד היינו בשעה שישית ולאחר המועד היינו משש שעות ולמעלה וע"ז הק' התוס' דלמה שינה לשונו דלר"י קרי ליה בשעת הביעור ולכן פירשו בתוס' בתוך המועד היינו מתחלת שבע עד סוף הפסח ולאחר המועד היינו אחר הפסח ויבדק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו וכתבו דרש"י לא רצה לפרש כן מפני שפי' במשנה דבודקין שלא יעבור בב"י ע"כ והקשה הרש"ל ע"ז דהרי ע"כ דהבא מיירי בביטלו דאי לת"ה קשה לר"י דכי משום דחושש לשמא יאכלנו לא יבדוק ויעבור בב"י והשתא כשביטלו ע"כ תו ליכא משום ב"י וקשה תו דלמה לא רצה רש"י לפרש כפי' התוס' ולפ"ד יש לישב בטוב טעם דלעולם דמיירי כשביטלו ואפ"ה נראה לרש"י לפרש לאחר המועד משש ולמעלה ולא כפי' התוס' דפי' לאחר המועד היינו לאחר חג הפסח משום דרש"י לשיטתו דפי' בהמשנה דבודקין שלא יעבור בב"י והיינו שגם אחר הביטל הוי הבדיקה משום ליתא דב"י כנ"ל, משא"כ לר"י כיון דס"ל דמשש ולמעלה לא חייבוהו חכמים לבדוק עוד משום חששא דשלא יאכלנו וא"כ כשהקרה לזה על צד אונס שלא בדק בזמנו והשתא משש ולמעלה כשהוא נמנע מלבדוק ע"י שאסרו עליו חז"ל מחשש שלא יאכלנו הרי כיון דהוא אונס בתקנת חכמים הרי מסתמא מחזקונין לי' שגם הביטל שלו הוי בלב תמים ושלם, כיון שמניעתו מלבדוק אינו משום יצרו הלהיט אחר חמצו וחס עליו מלבערו אלא וה שהוא אניס מחמת שאסרו עליו מלבדוק ונמצא שאינו עובר עליו בב"י כיון דהביטל הוי בלב שלם ואין כאן בית מיחוש לב"י אליבי' דר"י לכן שפיר קאסר ר"י מלבדוק שלא יאכלנו לפי דגם משום ב"י ליכא כנ"ל

ואשר בדברינו אלה יעלו יפה גם דברי הש"ס פסחים דף מ"ט דתנן התם ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו ולכאורה אטו משום סעודת אירוסין שלו נשבוק לבדיקת חמץ שבביתו ונסמוך על בטילו שלו, הרי לרש"י ז"ל ולפי פי' הר"ן ז"ל שהבאתי איכא למיחוש לשמא לא ביטלו בלב שלם ואיכא חשש ב"י ואיך נתירנו סעודת אירוסין במקום חשש ב"י החמור אך לפי מה שכתבנו אש"ה דעל הסתם ליכא למיחוש לבר ישראל שלא יבטל בלב שלם כמו שביארנו ועיקר חששה זו רק במקום שרואין אנו שמבטל במזיד הבדיקה בכה"ג היא דיש לחוש גם על ביטל שלו של"ה בלב שלם אחר שרואין אנו שדעתו עליו וחם עליו מלבערו וא"כ כשיאסרנו חכמים לחזור לבדיקת חמצו במקום מצות סעודת אירוסין הרי בכה"ג תו ליכא למיחוש על הביטל של"ה בלב שלם כיון שאין לנו בית מיחוש מחמת בדיקה זו שנאנס עליו בתקנת חכמים כנ"ל ויש להמתיק גם דברינו אלה ולשימם בפי דהרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ד מ"ה חו"מ הלכה ה' בישראל שהרהן חמצו אצל עכו"ם אם אמר לו הישראל אם לא הבאתי המעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי הוא ברשות העכו"ם, ואותו החמץ מותר לאחה"פ והוא שיהיה הזמן שקבע קודם הפסח ואם לא אמר מעכשיו הרי החמץ רק כפקדון אצל העכו"ם ואסור בהנאה לאחה"פ והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאפי' אם הגיע הזמן לאחה"פ אינו עובר עליו ע"כ ע"ש ולפ"ד יהי' דברי רבינו הרמב"ם ז"ל מחוורים דבאמת קשה לכאורה על המשנה דמ"ש דתני האידנא לחלק בין נכרי שהלוה לישראל על חמצו ובין ישראל שהלוה לנכרי על חמצו רק לענין לאסור החמץ לאחה"פ דהרי גם בתוך הפסח גופו הוי מצי לאפליגי בינייהו לענין ב"י וב"י ואמרתי דע"כ דמיירי מתני' בשביטלו להחמץ דמשום ב"י ליכא ורק דבישראל שהלוה לנכרי על חמצו ה"ט דלאחה"פ אסור בהנאה לפי שהי' יכול לבערו הישראל כיון שהרהן בידו החמץ הרי כיון שביטל להבדיקה, לכן שפיר נאסר החמץ בהנאה לאחה"פ כיון שהחמץ באמת של ישראל מטעם מעכשיו, וכן בנכרי שהלוה לישראל על חמצו דמותר בהנאה ומטעם מעכשיו הוי של הנכרי, מ"מ ז"א רק בהגיע זמנו קודם הפסח היא דאמרינן דרק השתא דא"ל מעכשיו והוי החמץ של הנכרי היא דשרי משא"כ באם לא א"ל מעכשיו הוי אסור בהנאה שפיר דל"ה החמץ של הנכרי ואף דמיירי בשביטלו הישראל מ"מ הרי היה יכול לפדותו ולבערו מן העולם וכיון שלא עשה כן וביטל להבדיקה, לכן נאסר בהנאה שפיר משא"כ באם הוי הגיע הז"פ לאחה"פ לא הי' נאסר החמץ לפי שביטלו ולענין הבדיקה הרי כיון שמיירי שהרהן החמץ אצל הנכרי ולא הי' ביד הישראל לפדותו קודם זמנו דבלא"ה הקשה הר"ן הכא דיעבור מטעם הואיל ובידו לפדותו אך י"ל דמצי מיירי במלוה צריך למשכון דלא מצי מסלק לי' תוך זמנו עיין בר לואי ח"ר ומעתה הרי נאנס על הבדיקה ואינו נאסר בהנאה כמו שביררנו היטב ולכן בדין הכרח להרמב"ם למוקמי דמיירי בשהגיע הזמן דוקא קודם הפסח דהשתא כיון שהיה ביד הישראל לפדותו ולבערו והוא לא עשה כן הרי שגם הביטל שלו ל"ה ביטל גמור כנ"ל ולכן בלאו מעכשיו