בשמים ראש כח

בר חיובא כלל דאורייתא אפילו אם יאכל כדי שביעה לכן אינו מחיוב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק רק דרבנן משא"כ בגדול שהוא בר חיובא מן התורה אם אוכל כדי שביעה אפילו לא אכל כלל מחיוב בדבר קרינן ביה וכו' וה"ט דכל ישראל ערבין זה לזה וכו' ולכן מוציא וכזית דגן דצריך אינו רק בשביל שיוכל לומר שאכלנו משלו וע"ש ומעתה הרי לו לעינים מדברי התוס' בהני מצות דסומא פטור בהו ל"ש בהו ערובת מדמדמו להו לקטן ואינם יכולין להוציא רק דרבנן אבל דאורייתא לא והיינו לפי שאינם גופם מחייבים הלכך ל"ש בהו ערובת מטעם דהערובת לא יפעל יותר רק מה שחבירו מחייב הוי כאלו הוא בעצמו מחיוב בדבר דחבירו כמוהו בהמצוה אבל לא עדיף חבירו ממנו ואם בזאת המצוה שהוא עצמו פטור בה ל"ש בודאי לומר דחיוב חבירו עליו הוא מטעם ערובת דניהו נמי דנתערב בעד חבירו הרי הוא עצמו פטור ממצוה זו כמובן זה היטב

וא"כ רציתי לומר לכאורה גם כאן בהשקפה ראשונה דהרי בודאי הא דאמרינן לאדם חטא אל סא חבירך דמטעם ערבות היא ומעתה גבי סומא כיון דפטור ממ"ע דכיסוי היכי שייך לומר להסומא חטא במלאכת יו"ט דחרישה בשביל שיזכה חבירך במ"ע דהכיסוי כיון דהוא עצמו פטור ממ"ע דהכיסוי הרי ל"ש ערבות כנ"ל וא"כ כיון דליכא למימר אצלו חטא וכו' אכתי תיקו קושיתינו לדוכתא דמאי פריך דא"א הואיל אחרישה לא ליחייב דנימא הואיל וחזי לכיסוי ד"צ דלמא מיירי מתניתין דיש חורש וכו' לענין סומא החורש דל"ש גביה סברת הואיל דחזי לכיסוי דם צפור כיון דרק בשמונה לאוין הוא דחייב דבל"ת חייב סומא אבל במ"ע דכיסוי הרי סומא פטור וכדברי המהרי"ט

אברא דלאחר העיון הא לא ניתן להאמר דכל ענין חטא וכו' לא ליהוי רק מטעם ערובת וכמו שאוכיח זה לעינים דהרי דעת הרא"ש בברכות דף כ' דאשה ועבד ליתניהו בכלל ערובת, והנה איתא בש"ס גיטין דף מ"ג מעשה באשה חציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה ב"ח ופריך כמאן, כר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר פו"ר וכו' וע"ש והיינו דאלו כן כפו אותו משום מצות פו"ר מטעם חטא וכו' וכמש"כ התוס' בכ"ד לענין חציה עבד וחציה ב"ח דאמרינן חטא וכו' והשתא היכי נימא להרב חטא וכו' גבי חציה שפחה וחציה ב"ח כיון דאשה ועבד ליתניהו בכלל ערובת הרי לן מוכח ומבואר היטב דלאו מטעם ערובת היא דהוי הא דאמרינן חטא וכו' ואפי' בל"ש ערובת נמי אמרי' לאדם חטא חטא קטן בשביל שיזכה חבירך זכות גדול וא"כ א"ש דל"ק קושיתינו דרק מטעם דנימא להסומא אל וכו' שפיר פריך דא"א הואיל אחרישה לא ליחייב כו' דאף א"נ דנימא דמיירי מתניתין דיש חורש וכו' בסומא מ"מ הרי החרישה חזי לצורך כיסוי דם צפור של חבירו ומטעם חטא וכו' אלא דלכאורה רציתי לדון דאכתי איכא למדחי לתירץ הנ"ל דניהו נמי דאצל הסומא גופא ליתי להעשה דיו"ט ושייך לומר חטא וכו' כיון דל"ת לחודא במקום עשה נדחת לגמרי דבכה"ג אמרינן חטא וכו' וכנ"ל אבל כיון דהרי זה הסומא רק לצורך קיום מצות חבירו הוא דחורש ה"ל כשליחו וניהו נמי דהשליח סומא לא מקרי בר חיובא כנ"ל אבל כיון דאצל חבירו דחשיב כאלו עשאה חבירו להחרישה דשליחו כמותו דאצלו הוי החרישה ביו"ט עשה ול"ת דלא נתנו שניהם לדחות במקום עשה לחודא דכיסוי והיכי שרי ליה והנה אם לפ"מ שהבאתי לעיל בענין תשביתו בשם האחרונים שחדשו דע"י שלוחו אינו עובר רק משום הל"ת לחודא דיו"ט אבל בעשה אינו עובר שהרי גופו נח וע"ש וא"כ תו ליכא גם אצל חבירו רק ל"ת לחודא דיו"ט ואף גם שהסומא נעשה כשלוחו הרי הל"ת לחודא דיו"ט נדחה מפני העשה דכיסוי

אך בלאו כל זה יש לומר דאפי' אי נימא דע"י שליח אית גביה גם העשה דיו"ט מ"מ א"ש דהרי הקשו התוספות בפסחים שם בד"ה כתישה דהיכי פריך דליתי עשה דכיסוי ולדחי ל"ת דיו"ט והא יו"ט הוי עשה ול"ת ואינה נדחה מפני העשה וע"ז הביאו תירץ הרשב"ם דה"פ דברי הש"ס דהואיל וחזי לכיסוי דם צפור דלאו משום דחויה קאמר אלא משום דאז ה"ל מלאכה שא"צ לגופה משום דה"ל כחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דפטור אבל בכתישה שפיר פריך וכתישה ביו"ט מי שרי דכתישה דצריך לעפר לכסות מלאכה הצריכה לגופה הוי ולכן לא ניתן לדחות אצל העשה דכיסוי הל"ת ועשה דיו"ט דכתישה אבל הר' יהודה הקשה על פי' הרשב"ם דהרי הא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דפטור זהו דוקא בבית דמקלקל משא"כ כאן בשדה דלזריעה קיימא ומשביח השדה בהחרישה ואפי' אי הוי התם דם צפור הוי נמי חייב אי חריש בארעא דיליה וא"כ אכתי קשה על הש"ס דקאמר הואיל וחזי לכיסוי דם צפור וכנ"ל אך דלפי דרכינו בהאי דסומא יתישבו היטב דברי הרשב"ם ול"ק עלייהו קושית הר"י הנ"ל דהשתא דאמינא דהש"ס דפריך דא"א הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור היינו דאף דנימא דמתני' דיש חורש וכו' מיירי בסומא מ"מ שרי להסומא מלאכת החרישה ביו"ט כיון דליכא אצל הסומא רק הל"ת לחודא דיו"ט שפיר אמרינן ליה חטא בשביל שיזכה חבירך בהעשה דכיסוי ואי דאכתי תקשה דהרי אצל חבירו מ"מ לא יהיה הסומא אלא כשליחו ואיכא אצל חבירו הל"ת ועשה דיו"ט דחרישה דלא נתנו לדחות שניהם בשביל העשה יחידה דכיסוי דז"א דהרי אצל חבירו דה"ל השדה שהסומא חורש בה לגבי ארעא דלאו דיליה וה"ל החרישה אצלו מלאכה שא"צ לגופה דפטור עלה ולכן א"ש דלא פריך רק וכתישה ביו"ט מי שרי והיינו כפי' הרשב"ם כיון דאצל הכתישה דהוי מלאכת הכתישה אצל חבירו מלאכה הצל"ג שצריך להעפר לכיסוי וכיון דיו"ט ה"ל עשה ול"ת אצלו תו לא נתנו לדחות אצל העשה לחודא דכיסוי וא"כ לא שרי ממילא גם להסומא לעשותם לחבירו דל"ש תו גם חטא וכו' כיון דליכא זכות לחבירו רק עבירה גדולה בידו וכנ"ל אלא דלפי שאחר כל אלה אכתי הוי מקום לאקשוי' על הש"ס דפריך דא"א הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור דלמא לא מיירי מתני דיש חורש בסומא דהרי על הסתם צריכין אנו לומר דבכל גוונא מיירי מתניתין דיש חורש וא"כ אצל אחר שאינו סומא החורש ל"ש להתירו מלאכת החרישה דיו"ט דהוי ל"ת ועשה משום העשה לחודא דכיסוי ולאו מלאכה שאצלג' הוי אצלו דה"ל ארעא דיליה של החורש והיכי הוי שרי אי הוי מקלעי ליה נמי כיסוי דם צפור ולכן הכרח הד"ת לתרץ קושית הר' יהודה ולפרש דע"כ בענין אחר באינו סומא נפרש דברי הש"ס דפריך דקאי אחרישה דכלאים דליכא אלא לאו גרידא וכו'

אלא שהיוצא לנו מזה דלפ"ד הנ"ל אכן בטוב ונועם תתישב קושית התוס' שהקשו על דברי הר"ת להלן הש"ס דקאמר וכתישה ביו"ט מי שרי והיינו לפי' הר"ת דלפי דמשום יו"ט אסור משום דאית בכתישה עשה ול"ת דיו"ט ממילא דגם משום כלאים ליכא למפטר בהואיל דגם אלו הוי נמי ד"צ הוי אסור וע"ז הקשו הסוס' קושיא עצומה דלפי"ז למה לא קאמר הש"ס בתחלה תיכף שנויה דעדיפא מנה וחרישה ביו"ט מי שרי ולמה נטר הש"ס