בשמים ראש כו

הנ"ל ולכן שפיר הוכיח דמעיו"ט אבל אי השבתתו בכל דבר ס"ל לר"ע א"כ ניהי נמי דלרש"י גם שארי ביעורים אסור מטעם אחשבה וכו' מ"מ הרי שפיר שאר הביעורים מצי למקיימם ע"י השליח שפיר דלגבי השליח כיון דלית גבי' מצוה דתשביתו על חמצו של חבירו לקיים ל"ש לומר אצלו אחשבה וכו' וליכא אצל השליח שום אוסר מה שנותן לכלב לאכול ומשליכו לים ביו"ט כיון דל"ש אצלו לומר דע"י דצותה אליה רחמנא תשביתו א"כ אחשבה רחמנא לשאר ביעורים למלאכה כמו השריפה עצמה כוון דלא צותה רחמנא אלי' לשבות חמץ של חבירו וכמובן זה היטב

ומעתה יפה כ' רש"י דאי השבתתו בכל דבר ס"ל לר"ע שפיר מצי לקיים ההשבתה ע"י שאר הביעורים וע"י שליח כיון דל"ה השליח בר חיובא בשאר ביעורים דליכא מלאכה אצלו כלל וא"כ יש שליחות אצל המשלח אף דאמרינן דמעשה שליחו כמותו והוי כאלו עשה הוא עצמו הביעור ואסור אצלו גם שאר ביעורים מטעם אחשבה כנ"ל אך כיון דע"י שליח ליכא אצלו רק הל"ת לחודא דכל מלאכה וכו' והעשה דשבתון ליתא א"כ שפיר אמרינן דהעשה דתשביתו דוחה הל"ת לחודא דיו"ט ויתקיים בידו שפיר העשה דתשביתו ביו"ט עצמו אי הוי אמינא דהשבתתו בכ"ד ס"ל לר"ע וא"ל דכיון דאלו הוא עצמו עבד שאר הביעורים ל"ה מצי לקיים לעשה דתשביתו כיון דהוי מטעם אחשבה אצלו גם שאר הביעורים עשה ול"ת ול"ה מצי לדחות העשה דתשביתו לשניהם יחד ל"ת ועשה דיו"ט ול"ה מתקיים בידו המצוה דתשביתו דהוי מצהב"ע וא"כ גם שליח לא מצי משוה דמי איכא מידי דאיהו ל מצי עבד ושליח מצי משוה וא"כ לא מצי גם שאר הביעורים בידו להתקיים ואפי' ע"י שליח ביו"ט עצמו דזה אינו דה"נ שייך לומר כמו דקאמר הש"ס בקידושין דף כ"ג על הא דקאמר התם דהני כהנא שליחי דרחמנא דאי ס"ד שליחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינו למעביד ושליחי מצי עבדי ופריך והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גוטא ושליח מצי משוה ודחי ולא היא דישראל ל"ש בתורת קרבנות כלל האי עבד שייך בגיטין שהעבד יכל לקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו ע"ש ומעתה ה"נ שפיר חשיב מצי עבד כיון דגם הוא יכל להיות שליח להשבית חמצו של חבירו ע"י שאר הביעורים דלגבי השליח ליכא למימר אחשבה וליכא איסר מלאכה אצלו בשאר הביעורים כנ"ל ומש"ה מצי משוה נמי שליח שפיר וא"ש דברי רש"י ול"ק קושית הפנ"י

ורק דלכאורה תקשה עדיין מה שראיתי מקשים בשם הרא"ב ע"ד רש"י דכתב דאי השבתתו בכל דבר ס"ל לר"ע א"כ לוקמא ביו"ט ויבערנו בדבר אחר וכו' הרי כיון דבכלל תשביתו גם שריפה היה בודאי והרי שריפה לא מצי למקיימה ביו"ט בשום פנים ואף לדברינו הנ"ל תקשה דגם ע"י שליח ל"ש בשריפה כיון דאצל השליח איכא האיסר מלאכת השריפה בוי"ט ומלבד שאצלו ל"ש תשביתו לדחות הרי גם אית גבי' העשה ול"ת דיו"ט במלאכת השריפה אכן אמרתי די"ל דשפיר איכא מצות לשריפה בתשביתו להתקיים בחמץ של נשים דאצל הנשים ליכא לעשה דשבתון דיו"ט דהוי מצות עשה שהז"ג כמש"כ הר"י בתוס' בקדושין דף ל"ד ע"א ד"ה מעקה וא"כ כיון דלית גביהו דנשי רק ל"ת לחודא של מלאכת יו"ט אמרינן שוב דעשה דתשביתו מצי למקיימא הנשים בשריפת החמץ ביו"ט גופא דעשה דתשביתו דוחה ל"ת דיו"ט ומעתה לפי"ז ע"כ ש"מ נמי מכאן דגם בנשים איכא שפיר העשה דתשביתו דאי לא"ה הדר תקשה דאכתי שריפה לא מצי להתקיים ביו"ט כנ"ל

ומלבד זה נראה לפע"ד לפי שראיתי במקנה דף ל"ד שהביא בשם הרמב"ן שכ' לחלק בין היכא שהעשה עיקר והל"ת באה רק לחזק העשה משא"כ ביו"ט דהל"ת דשב ואל תעשה עיקר והעשה דגם היא בשוא"ת באה רק לחזק הל"ת דיו"ט לכן ל"ש לומר דנשים פטירות מהעשה דשבתון מטעם דהוי מצות עשה שהז"ג כיון שהל"ת עיקר נידן העשה כל"ת ונשים חייבות גם בהעשה ע"ש ומעתה אומר אני דכל היכא דחזינן שהעשה באה רק משום הל"ת כמו גבי תשביתו דחזינן שהעשה אינה באה בעיקר רק כדי להשמר מהלאו דב"י ולכן צותה רחמנא להשבית החמץ וכן כשעבר על ב"י לתקן הלאו כדאיתא בש"ס פסחים דף צ"ה דב"י הוי לאו הנל"ע וכיון דהעשה באה רק משום הל"ת בעיקר לכן גם ע"כ הנשים חייבות בהעשה דתשביתו כמו שחייבות בהלאו דב"י כיון דעיקר העש' משום לאו באה וכיון שמצות הנשי' בהל"ת דב"י ממילא דגם בתשביתו נצטוו הנשים וכמו כן נראה דלד' הרמב"ן הנ"ל גם נשים יהיה חייבות בעשה דשריפת הנותר כיון שבאה העשה רק משום הלאו לתקן כנ"ל א"כ הוי הלאו עיקר ונשים חייבות גם בעשה זו

ובכן בהיותי בזה תמהתי על תמיהת בעל המל"מ בפ"ג מה' מלוה ולוה ה"ד שתמה ע"ד רבינו הרמב"ם ז"ל שפסק במשכנו הבע"ח א' עני וא' עשיר אינו לוקה עלי' משום דהוי לאו הנ"לע שנאמר השב תשיב לו את העבוט ותמה בעל המל"מ דהרי הלאו של לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כולל יחד עשיר ואביון והעשה דהשב תשיב לא נאמר רק גבי עני והרי רבינו בעצמו כתב בריש הלכות תמורה דכיון דהשותפין אין עושין תמורה א"כ הרי הלאו דלא יחלפנו כולל גם שותפין וכיון דהלאו כולל יותר מהעשה ל"ה לאו הנל"ע וה"נ הרי הלאו כולל יחד עני ועשיר והעשה לא כתובה רק בעני וא"כ לא היה מהראוי להיות חשיב לאו הנל"ע וילקה גם בעני ומסתימת דברי רבינו נראה דגם בעשיר אינו לוקה ע"ש שהניח התימא זו בצ"ע ואנכי בעניו צ"ע לי על תמיהתו דבאמת מבואר זה הטיב גם בש"ס מכות ד' ט"ז דלאו זה דלא תבא אל ביתו וכו' חשיב לאו הנל"ע רק דלעולם דאמרינן דהעשה זו חשיב תיקן הלאו וחשיב ניתק גמיר הלאו להעשה ואי משום הא דהעשה דהשב תשיב לא נאמרה רק גבי עני אי משום הא לא אוריה דהרי לן מבואר בש"ס בב"מ דף ל"א ע"ב דקאמר התם הש"ס השב תשיב אין לי אלא שמשכנן ברשות ב"ד ופי' רש"י משום דבשליח ב"ד הכ' מדבר משכנו נא שלא ברשות ב"ד מניין ת"ל השב תשיב מ"מ ע"ש הרי דאף דעיקר קרא מיירי רק במשכנו ברשות ב"ד מ"מ דרשינן להשב תשיב מ"מ ואפי' במשכנו שלא ברשות ב"ד א"כ ה"ה נמי דאמרינן השב תשיב מ"מ ואפי' בעשיר דבכל גוונא שמשכנו קאי העשה דהשב תשיב ואפי' בעשיר וא"כ כיון דבכל גוונא שמשכנו מיירי חשיב שפיר הלאו של לא תבא אל ביתו וכו' לאו הנל"ע גמורה ולכן שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דאחד עני ואחד עשיר אין לוקין עליו

כל הנ"ל ושכתבתי למעלה בסמוך נראה לפע"ד ברור אלא שנראה שרבינו הרמב"ם ז"ל בריש הלכות תמורה הוסף לחדש דעד כאן אמרינן דבאה העשה לתקן הלאו והוי לאו הנל"ע רק כשהעשה שייך בכל הנך שנאמרה בהם הל"ת א"כ שפיר אמרינן דהרי לעינינו שבאה העשה רק לתקן הל"ת ואין לוקין על לאו זה משא"כ בתמורה דליתי להעשה בשותפות והל"ת אית גביהו לכן אמרינן דבודאי שלא באה העשה לתקן הל"ת דאלו כן שאם באה העשה רק לתקן הלאו היה מתקנו גם אצל השותפין וע"כ דלאו להכי הוא דאתי ומש"ה יפה כ' הרמב"ם ז"ל דל"ה