בשמים ראש כה

התורה להכי קאתו הספרי לאשמעינן דמעט רפואתו דל"ה בכלל דיזיר הבא לאסור יין מצוה ואתי לאשמעינן דפרו לחולה שיב"ס לקדש עליו דלאו להכי אתי קרא לאסור יין מצוה דהוי היין אצל החולה ככל יין דעלמא דהיתרא דשרי גם לקידש ולהבדלה ול"ה בכלל לאסור יון מצוה ורק לבריא שאסור עליו היין היא דקאתי קרא לאסור לקדש ולהבדיל אבל חולה שרי נמי לקדש ולהבדיל על היין והיינו דלפ"ד הספרי הנ"ל נמי מוכרח כמו שביארנו דכל דשרי החולה לשתותו שרי נמי לקדש ולהבדיל

ועכ"ז בנידן שלפנינו לענין יין נסך נראה ברור דאין לדון למעשה דיהא החולה שרי לקדש על היי"נ ואע"ג דשרי לשתותו ואם כי דזה פשיטא דאין לחלק בין היכא שהאיסור גופו גרים לו ובין אם רק איסור שבועה או יוה"כ הוא דגרים לו כמו דמחלק הש"ס בפסחים דף מ"ז ועיין בתוס' חולין דף ה' ע"ב בד"ה צדיקים עצמן לא כש"כ שמחלקים כ"כ וכן בכ"ד לענין צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י אבל הכא לענין הקידש אין לחלק ולומר דהיכא שגוף המשקה היא אסור אין לקדש עליה כמו ביי"נ אבל כשאין גוף המשקה איסור בפ"ע ורק אסור עליה משום נדר או שבועה ויוה"כ הוא דמקדשין דזה אינו כיון דמבואר בא"ח סימן ר"ד ס"ט במאכלין או משקין האסורין גופן דחולה שישבו סכנה מברך עליהן תחלה וסוף וכן מבואר הוא בסימן קצ"ו בא"ח ס"ב אע"ג דמבואר התם בריש סימן קצ"ו בבריא האוכל דבר איסור אע"פ שאינו אלא מדרבנן אין מזמנין עליה ואינו מברך עליה לא בתחלה ולא בסוף מ"מ בחולה שרי וע"כ דה"ט דכהיתרא גמיר חשוב אצל החולה האיסור וא"כ ה"ה נמי לענין קידש יש לומר לכאורה דשרי לקדש על האיסור חולה שיש בו סכנה

ואולם אחר ישיבי והתבוננתי הטיב ראו ראיתי דאין להתיר לחולה לקדש על היין נסך מטעם אחר וכפי שאבאר דהנה איתא בש"ס ב"ב דף צ"ז אמר רב זיטרא בר טוביא אמר רב אין אומרים קידש היום אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח למעוטי מאי וכו' אי למעוטי יין מגולה סכנה הוא וכו' אלא למעוטי שריחו רע וכו' ואבע"א לעולם למעוטי מגולה ואע"ג דעברי' במסננת כר' נחמיה אפ"ה הקריבהו נא לפחתך ופי' הרשב"ם משום דכל דבר מגינה אסור לקרבן וכן מסיק התם דכל שאינו ראוי לנסך ע"ג מזבח מחמת שהוא מגינה אסור נמי לקידש ומעתה לא מבעיא ביי"נ גמור דאסור לקידש כיון דאיתא בש"ס ע"ז דף מ"ז דמשתחוה למעיין דמימי' אסורין לנסכים דנעבד אסור לנסכים וה"נ כיון דהיי"נ אינו ראוי לנסך ע"ג המזבח ומגינה פסול נמי לקידש ואך גם בי"נ שלנו בזה"ז דלאו עובדי ע"ז ניהו ג"כ נראה ברור דאסור לקדש עליו מטעם דמאיס לגבוה וכן מהמבואר בש"ע א"ח סימן רצ"ז ס"ג בשקום מלאום בשמים שמשימם העכו"ם תוך קנקנו יי"נ אע"פ שמותר להריח בהם ומ"מ אין מבדילין עליהם דמאוסי לגבוה ע"ש ואינו דין כאן בקידש על יי"נ עצמו אע"ג דמותר לחולה בשתיה מ"מ אסור לקדש עליה, וכי"ב רואין אנו דבמגע עכו"ם שלא בכוונה במקום שהיין עצמו מותר בשתיה מ"מ החמירו באחרונים עליו לקדש ואינו דין בכאן ביו"נ עצמו פשוטא לי דאסור להחולה לקדש עליו ובפרט שגם קידש על היין ל"ה רק מדרבנן וא"כ אף דסתם יינם ל"ה רק דרבנן ג"כ אסור לקדש עליו הנ"ל מטעם הנ"ל ולא כאשר פשיטא לבעל חסל"א. הנ"ל להיפך דשרי להחולה לקדש על היי"נ ולפע"ד נראה בריר דאסיר לקדש על יי"נ וכמש"כ

סימן ה

בדבר עשה דאך ביום הראשון תשביתו שאור אם נשים מחייבות בעשה זו אם לא משום דתשביתו הוי מ"ע שהז"ג כבר נשאו ונתנו בזה רבים מאחרונים והאריכו למעניתם והעלו רבים מהמה דגם בנשים איכא מצות עשה דתשביתו וגם אנכי חזון הרבתי בזה בחדושי אך כעת לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לי עתה דנראה לפע"ד להוכיח דגם נשים מחייבות בעשה דתשביתו דהנה אמרתי בביאר פי' רש"י בש"ס פסחים דף ה' דקאמר התם ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופי' רש"י דאי השבתתו בכל דבר לוקמי' ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכלנו לכלבים או ישלכנו לים ע"כ ועיין בפנ"י שהקשה על רש"י דהרי רש"י גופא כתב לקמן דף מ"ו במשנה דכיצד מפרישין דכשם שאין שורפין קדשים בי"ט כמו כן אסור להאכיל לכלבים וכ"כ בש"ס ביצה כ"ז מטעם דאחשבה רחמנא להבערתן למלאכה ואמרתי לישב פי' רש"י דלכאורה הקשתי על הא דהוכיח ר"ע דהאי אך ביום הראשין תשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט הרי מצינו להבערה שהוא אב מלאכה והקשתי דלמא לעולם דהאי אך וכו' היינו ביו"ט עצמו ואי משום מלאכת השריפה דעבר על לאו דכל מלאכה לא יעשה בהן דיו"ט ונימי דליתי עשה דתשביתו ולדחי ל"ת דיו"ט וכמו דמצינו בכלאים בציצית דכ' רחמנא דלידחי העשה דציצית לל"ת דכלאים והרבה כי"ב וא"כ שפיר מצינו למקיים להאי עשה דאך ביום הראשון וכו' ביו"ט עצמו ואולם דבאמת דז"א דהוי יו"ט עשה ול"ת דאיכא נמי העשה דשבתון ואין עתה דוחה ל"ת ועשה לכן שפיר הוכיח הש"ס דלאו למדחי ל"ת ועשה כ' רחמנא וע"כ דמעיו"ט אך נודע מה שחדשו באחרונים לענין שבת דגם אי יש שליחות לעכו"ם לחומרא מ"מ ל"ש רק האיסור לאו דמלאכה בשבת ע"י שליח מטעם דשליחו של אדם כמותו ונחשב כאלו הישראל המשלח עשה המלאכה משא"כ העשה דשבתון ליתי ע"י שליח שהרי העיקר שהקפידה התורה בהעשה זו שיהא גופו נח והרי המשלח שובת ונח ממלאכה ומעתה אף אנו נימא גם כאן אם דע"י עכו"ם ליכא למקיים להמצוה דתשובתו כיון דניהי דלענין האיסר מלאכה לחומרא אמרינן דיש שליחות לעכו"ם הא לענין המצוה הרי בודאי אין שליחות לעכו"ם ולא מצי למקיים המשלח להמצוה ע"י העכו"ם בשלחיתו בשום פנים דאין שליחות לעכו"ם מ"מ הרי יכל העשה לקיים ע"י שליח בר ישראל כיון דע"י שליח לא יהי' גבי המשלח ר"ל הל"ת לחודא דיו"ט וא"כ שוב נימא דלעולם דהעשה דתשביתו היינו ביו"ט ומטעם עשה דוחה ל"ת כיון דע"י שליח ליכא עשה רק ל"ת לחודא אך גם זה מעיקרא ליתא כיון דאצל השליח דלית להעשה דתשביתו אצלו על חמצו של חבירו וא"כ הרי השליח בודאי בר חיובא על עשה ול"ת דמלאכת ויו"ט של השריפה וא"כ לא מצי למקיימה ע"י השליח ואולם דהא תינח רק אם אין ביעור חמץ אלא שריפה ס"ל לר"ע הרי ליכא למקיימה ביו"ט וע"י שליח מטעם