בשמים ראש כד

ולפמש"כ לעיל בסימן הסמוך לזה לישב דברים דתמוהים טובא מהש"ס דאוונכרי וישבתי דגם אם מיירי דברי הא"ח לאחר יאוש ג"כ א"ש דכתב דהוי מצהב"ע לדעתו ואפ"ה ל"ק מדברי הש"ס דאוונכרי הנ"ל ע"ש עכ"ז בנ"ד פשיטא דאין כאן מקום להתגעגע מלצאת במצה או לולב זה שהתחלפו גם לפי דברי הא"ח כיון דל"ה כאן מצהב"ע דאין כאן עבירה כלל אלא דיש לדון לכאורה עדיין כיון דקיי"ל בסימן שנ"ו ס"ג בחו"מ דש"ר ואח"כ יאוש ל"מ והרי הכא לא נתיאשו רק אחר שבאו לרשותם אחר שנתודעו שנתחלפו מתיאשים הבעלים ואם דסתמא מיאש לכי ישמע מ"מ הרי קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת ל"ה יאוש וא"כ כיון דהוי היאוש רק אחר ששמע דהוי ש"ר מעיקרא וש"ר ואח"כ יאוש ל"מ כמבואר בחו"מ ס' שנ"ו ס"ג אך א"ש ועיין בתוס' בב"מ דף ה"ב ד"ה ואם לאו אין תרומתו תרומה שכתבו התם דכיון דחזינן דהשתא ניחא לי' דאמרינן דניחא ליה גם מעיקרא משום המצוה ועיין בע"ז ביו"ד ס' של"א שפסק עפ"ד התוס' דבב"מ הנ"ל להלכה דמשום המצוה אמרינן דיאוש שלא מדעת הוי יאוש דגם אביי מורה דאמרינן דכיון דנתיאש עתה גם מעיקרא מהני היאוש משום המצוה כמו שנתיאש עתה נתיאש גם מעיקרא ומעתה ה"נ בנ"ד דאמרינן כיון דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממונו בפרט בשגם הוא יוצא עי"ז א"כ כל אחד ניחא ליה שחבירו יקיים המצוה בשלו כדינא ומהני היאוש גם למפרע כיון דמעיקרא תיכף כשהתחלפו במקומם בתנור וכי"ב היה מתיאשו הבעלים בודאי גמור אלו הוי ידעו כיון שלא יכול עוד לשוב לקחתו לעצמו והוי ניחא לי' נמי מעיקרא כמו עכשיו דליעבד חבירו מצוה בממונו ושגם הוא יצא י"ח בשלו דבכה"ג נקטינן דיאוש שלא מדעת הוי יאוש לכ"ע ולכן גם אלו לא מקנהו במתנה כל אחד לחבירו ג"כ הוי מהני לפענ"ד מטעם דהוי יאוש וש"ר דבהיתרא אתי לידיהו דמהני אליבא דכ"ע כנ"ל

סימן ד

הנה בספר חסד לאברהם תשובה כ"ד ראיתי שנשאל מאת הרב המאוה"ג וכו' מו"ה שמשון חמאדיש ז"ל בהיות הרב השואל בחולי של סכנה והותר לו לשתות יי"נ אי הוי רשאי לקדש עליו אם לא וכתב הרב השואל שמצא בשו"ת באר עשק שמסתפק בדין זה עכ"ת השאלה

וע"ז כתב בעל המחבר הנ"ל בזה"ל הנה ספר הזה לא נמצא אתי ובעיני לא אדע מקום ספק בזה לא מבעי' אם הותרו האסורין אצל פ"נ לכן ה"ל כהיתר גמור ואפילו אם דחוי' מ"מ אין חילוק דשרי במקום פ"נ והביא מדברי המג"א ס"ס רי"ח שפילפל אי תקנו קידש בחולה ביו"כ אבל עכ"פ מוכח דפשיטא להמג"א דאם היה חובה לקדש ביוה"כ היה יכל לקדש אף דאסור בי"נ מפני שהיתר לחולה משום פ"נ ול"ה מצהב"ע וע"ש שהאריך בענינים אחרים אך לא שייכים לענין הדין ולא הבאתי זולת מה שהעיר בדבר הנוגע לענין ההלכה וע"ז אני דן דלא נראה בעיני לפסוק כוותי' ואם כי גם הבאר עשק אין אתי לעיין בדברים אך הנלע"ד אכתוב בקיצר רק להלכה למעשה והוא

דהנה בתחלת ההשקפה היה נראה בעיני להביא ראי' לזה מההוא דש"ס שבועות דף כ"ו ע"ב דאיתא התם בעא מיני' רבינא מרבא נשבע על הכיכר ונסתכן עליה מהו ופריך מסתכן לישרי' ליה מר אלא מצטער עליה ואכלה בשגגת שבועה מאי והשתא לפ"ד רשב"ם והרא"ש בפרק ערבי פסחים דמקדשין על הפת קשה מאי פריך הש"ס על מסתכן דמשמע דפשיטא דשרי וליכא למבעי דליכא נפ"מ בשבועתו הרי אכתי איכא נפקיתא טובה במסתכן על הכיכר לענין הקידש אי שרי לקדש עליה משום השבועה או לא אלא ע"כ דפשיטא דכיון דשרי לאכול דיכול לקדש עלי' ג"כ

ואשר בהיות רעיוני משוטטות בזה היה נראה בעיני לישב גם בדרך זה קושית התוס' בר"פ לולב הגזול שהקשה דל"ל במצה של טבל קרא דלא תאכל עליה חמץ כל שישנו משום בל תאכל חמץ וכו' תיפק ליה דה"ל מצהב"ע אבל לפ"ד הנ"ל יש לומר דאצטרך שפיר הקרא לענין חולה שיש בו סכנה דשרי לי' המצה של טבל אי יוצא בה י"ח מצה דאלו מטעם מצהב"ע הרי ליכא עבירה והוי שרי לצאת בה ורק משום הקרא דזו המצה גופה אסורה משום בל תאכל טבל והיינו כיון דעל המצה גופה איכא איסור טבל דאמעטה קרא מלצאת בה כמבואר זה בהש"ס פסחים התם במצה של טבל בהדיא

וכן מהמבואר בסימן רע"ב ס"ט בהג"ה בא"ח דאם אינו שותה יין משום נדר דיכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובן הרי אע"ג דאסור בשתי' מ"מ שרי לקדש עליה ואינו דין בחולה דשרי בשתי דיכול לקדש עליה

ועפ"ז אמרתי דיש לפרש הטיב דברי הספרי בפ' נשא על פ' מיין ושכר יזיר וז"ל יזיר שומע אני מסחורתו ומרפיאתו ת"ל מיין ושכר יזיר מותר הוא בסחורתו וברפיאתו ופי' רבינו הילל בביאר הדברים דשומע אני כיון דכתיב יזיר דהיא לשון פרישא שיזיר ויפרוש אפילו מסחורתו ורפואתו שלא שלא יסחר בהיין ויתרפא בו ת"ל מיין ושכר דמשמע דרק מהיין גופי' ורק משתי' יזיר ולא מסחורתו ורפיאתו ועיין בספר קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות רל"ב הביאו ודקדק ע"ד דהאי רפואה היכי דמי אי בחולה שיש בו סכנה אין לך דבר עבירה שעומד בפני החולה חוץ משלשה ע"ז וג"ע ושפ"ד ואי בחולה שאין בו סכנה הרי קיי"ל דאין שרי להתרפאות רק שלא כדה"נ ומ"ש נזיר וע"ש ולפע"ד נראה ביאר דברי הספרי דהנה איתא בש"ס נזיר דף ד' מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי היא קדישא ואבדלתא מושבע ועומד עלי' מה"ת אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הרינו נזיר אתי' נזירות חיילה על שבועה וכו' וע"ש באס"ז בנזיר שהקשה ע"ד הש"ס דמאי קאמר אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וכו' דאמאי חזר בו מקדישא ואבדלתא דכי היכי דחייל נזירות על שבועה ה"נ יחול אקדישא ואבדלתא ותי' בשם הרא"ש דל"ג אלא והכי גרסינן כי הא דאמר רבא וה"פ כי היכא דאמר רבא דנזירת חלה אשבועה ה"נ חלה אקדישא ואבדלתא ע"ש והשתא יבואר דברי הספרי לנכון דהשתא דאתי לרבויי' יין מצוה כיין הרשית הוי אמינא דבכל גוונא אתי' לרבוי' יין מצוה שלא יכל לקדש ולהבדל על היין הנזיר אפילו במקום דשרי ליה לשתותו כגון בחולה שיש בו סכנה דמ"מ רבתה רחמנא לאסור עלי לקדש ולהבדיל עכ"פ דרך משום פקוח נפש שרי לשתותו אבל לקדש ולהבדל עליה הא דאסרה