בשמים ראש קלג
Besamim Rosh 133 · בשמים ראש · free full Hebrew text
Open in the reader →שאינו ברשותו לזכות ביה אזי לא יועיל הקנין דרבנן דש"ס גיטין דף ע"ח דמבואר התם דמהני קנין ד' אמות דרבנן לחודא להיותה מתגרשת ממנו לגמרי או מתקדשת לו ד"ת על ידם וע"ש ואף דליתא ברשותה בשעת נתינתו כי אם בד"א שלהלחודא מהני ד"ת דבעינן שתקבל ממנו ולא מההפקר וע"כ דבכל גוונא קנין דרבנן מהני לד"ת מהתם שמעינן אלא דיש לומר א"ש דבריו של כבוד מר אבא מו"ר ני' די"ל דשאני גט וקידושין דחזינן דחז"ל תקנו דמהני התם הקנין דד"א הרי ע"כ צ"ל דרק התם אמרו משום הפקר ב"ד שתקנו ביחוד התם וזכו הד"א להאשה כאלו הוי חצרה שלה משום תקנת עגונות וממילא נמי בקידושין מהני משום לתא דגט מויצאה והיתה כמש"כ כן בהדיא הר"ן ז"ל שם ולכן רק התם ה"ט דמהני שפיר קנין הד"א גם ד"ת אבל בעלמא לא שמענא
אך לולא דבריו של כבוד מר אבא מו"ר ני' הנ"ל הי' נראה בעיני להוכיח דמהני קנין דרבנן לדאורייתא ואפי' בעלמא באינו ברשותו שפיר והוא מהש"ס נדרים דף ל"ד ע"ב אמר רבא היתה לפניו ש ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה ופי' הר"ן והרא"ש התם דלהכי לא נקט בככר שלו דבכה"ג לא מעל דה"ל כגזבר של הקדש להכי נקט של הפקר דמיירי שהיתה עומדת הככר בתוך ד"א שלו וכיון דל"ה שלו מקודם לכן ולכן כשאמר ככר זה הקדש חייל ומעל שפיר דאינו עוד כגזבר דל"ה שלו מעולם וע"ש בדבריהם דמשלם אותה ואת חומשה שהוציאה לחולין הרי לעינינו דאף דקנין ד"א דרבנן מ"מ הוא מועיל לד"ת בהכרח כיון דקאמר הש"ס במעילה דף ב' דאיכא בין מעילה דאורייתא למעילה דרבנן דאורייתא משלמין חומש דרבנן לא משלמין חומש ומעתה הכא דמשלם חומשה הרי המעילה ד"ת הרי דמהני הקנין ד"א שלו לזכות להקדש ולמעול ד"ת שפיר הרי להדיא דקנין דרבנן מהני לד"ת ואע"ג דליתא ברשותו התם וע"כ ש"מ דגם בש"ד היכא דאמרו רבנן לקנין ע"כ דזכוהו זכות גמור ד"ת
אלא שבהיותי בזה נלפע"ד לחדש מלתא חדתא אף יפה בעיני לענין דינא דרק היכא שאמרו חכמים לקנין להיות לו זכות גמור ולהיותו כאדם בשלו ע"כ דמצרכינן רק לומר התם דמשום התקנה הפקירו גמר והפקיעו ממונו של זה ואוקמוה ברשות חבירו גמור משום דהפקר ב"ד וכו' דבלא"ה היכי מצי לתקן לעקור איסור גזל ד"ת בקום ועשה וכן בסימנים דרבנן ברש"י ב"מ דף י"ח וכן מצינו בנדרים דף מ"ד לענין הפקר שפי' הרא"ש התם ע"ש וכן בכל מקום שמצינו שפרשו דמטעם הפקר ב"ד צא ולמד דרק בכה"ג מצינו שזכוהו חז"ל התם זכות גמור להיות בעליו בהכרח מכח הסייג שלהם א"כ התם אלו ל"ה אמרינן הפקר ב"ד וכו' ל"ה בידם הכח להתיר לזה לעשות כרצונו בממון חבירו ולעקור לאו דגזל בקו"ע אי לאו משום הפקר ב"ד הפקר נגעו בה ומעתה ה"ה בכל קנין דרבנן שאמרו דמהני להיות שלו ממש ע"כ ליכא למימר שאמרו שיהיה הקנין דרבנן שתקנו מתקנתם להיותו שלו ממש אי לאו דנימא שהפקירו ממונו ש"ח דאלו הוי עלה עוד איסור גזל ד"ת לא הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לו קנין גמור כמו במעמ"ש ותקנת מריש וכדומה קנינים דרבנן שתקנו להועיל מאיזה תקנה וסייג שלהם משא"כ היכא שלא הוצרכנו לומר שהפקיעו לגמרי כח ש"ח דאין אנו אחראין להפקר ב"ד וכו' ואזי ממילא מצד הדרבנן לחודא דאית ביה ליכא למימר דיועיל נמי לדאורייתא וכן נמי בהא דפי' רש"י בפסחים דף ז' ע"א לענין מקדש באה"נ דרבנן ופי' רש"י התם בזה"ל ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דשש ומפקיע קידושי תורה ושרי א"א לעלמא הא מתרצינן בכ"ד דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו עכ"ל והיינו דמצרכינן התם לומר נמי מטעם הפקר ב"ד דכיון דאי אמרת שיועיל ד"ת הקידושין עכ"פ א"כ הרי מצינו דמים לאיסורן ולא הועילו בתקנתן שאסרו כדין אה"נ לגמרי ולכן ע"כ דרק מטעם שהפקירו ממונו ש"ח והפקיעו ממונו לגמרי נמי ד"ת קאתינן עלה והשתא לפ"ז נתישבו היטב כמין חומר דברי רש"י ז"ל בש"ס ב"מ דף מ"ח שכ' דנפ"מ בין ר"י לר"ל לענין אם קידש בהמעות אש אשה דלר"י דמעות קונות דאורייתא מקודשת ולר"ל ל"ה קידושין ע"כ והקשה ע"ד הריטב"א ז"ל והובא באס"ז התם בזה"ל ואינו מחוור דכיון דמדרבנן אינו קונה הפקר ב"ד הפקר ואף לר' יוחנן אינה מקודשת אך לפ"ד הנ"ל אש"ה ולק"מ ע"ד רש"י דרק התם לענין שאמרו חז"ל דלא להוי קנינו קנין משום גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטך וכו' לא הוצרכנו לומר שהפקירו חז"ל לגמרי קנינו של המוכר בהמעות מטעם הפקר ב"ד כלל דדי לנו במה שאמרו חכמים דלא יהי' נקנה לו מדרבנן המעות עכ"פ ומה איכפת לחז"ל אם יהי' לו איזה קנין בו מה"ת בהמעות לענין שיהיה קידושיה קידושין ד"ת שהם לא רצו רק לומר דאכתי מדרבנן ל"מ קנינו לגמרי ואינו שלו להוציאן המעות מדרבנן ותו לא מידי והשתא לפ"ז ל"ק נמי קושית אאמו"ר ני' בספרו שם שהקשה על פי' רש"י הנ"ל דאי אמרת דקנין דרבנן מהני לדאורייתא תקשה לר"ל אמאי ל"ה קידושין ד"ת הא יש לו קנין דרבנן לענין מי שפרע עכ"פ ויועיל נמי לדאורייתא אך לפ"ד הנ"ל אש"ה משום דהתם לא תקנו חכמים לקנין גמור רק למי שפרע ולא הוצרכנו להפקר ב"ד כלל ואין אנו אחראין לומר דתקנו לזכות מדאורייתא מטעם הפקר ב"ד וכנ"ל: