בשמים ראש קלד

ועפד"ז נלפע"ד להבין ג"כ דברי הריא"ז והובא בח"מ ברסכ"ט גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי דכתב הח"מ דאינה מקודשת כלל ואפילו מה"ת משום דחכמים עקרו לגמרי הקידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואולם הביא בשם הראי"ז דכתב דהוי הקידושין קידושין ד"ת ולפ"ד הנ"ל נ"ל להבין דברי הריא"ז בטוב טעם דרק בכתובות ד"ג התם משום צנועות ומשום פרוצות שהוצרכו לגמרי רק להפקיע איסור א"א כדאיתא התם הוא דאמרינן רק התם דהיה בידם הכח להתיר לגמרי האיסור אשת איש משום התקנה מטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומטעם הפקר ב"ד וכו' קאתינן עלה כפי' התוס' התם וכ"כ בש"ד משא"כ במתנה עמ"ל מי יכריחנו לומר דלגמרי רצו להפקיע הקידושין ואפילו ד"ת דדי לנו בשהטילו עליהם רק איסור דרבנן להצריכה גט משני דל"מ הקידושין דרבנן נמי סגי ול"ש לומר כל דמקדש וכו' והפקר ב"ד הפקר התם כלל כיון שלא הוצרכו חז"ל להפקר התם כנ"ל

ולפ"ז השתא יש לומר להבין דברי התוס' בקידושין שהבאת ג"כ לפ"ד אלה על נכון שכתבו משום דהם אמרו והם אמרו דלא תקנו לו ירושה כ"ח בהיתר ולכן ל"ה חליפי ע"ז דלכאורה אכתי היכי מצי למימר מ"מ שיטול הגר המעות של הנכרי דכיון דהנכרי יורש את הנכרי אביו ד"ת וא"כ הוי כולו של הנכרי וכיון דהרי רבא גופיה אית ליה בב"ק דף קי"ג דגזל עכו"ם אסור מה"ת היכי שרי ליטול מעותיו של הנכרי שהיה אחיו כיון דאמרת שלא תקני לו ירושה כלל ורק ע"כ דה"פ דהתוס' דרק שלא תקנו לירש האיסור ורק ההיתר תקנו שפיר שלא יחזור לסורו והיינו לפי שהיה בידם הכח להפקיע ממונו של הנכרי שהיה אחיו דהוי דידיה ד"ת והוי גזל מה"ת דאסור לרבא וע"כ דמשום הפקר ב"ד נגעו בה דהכריחו משום תקנתם להפקיע ממונו לגמרי ומוכרח לפ"ז היפך דבריך דגם שם אמרינן דהפקר ב"ד הפקר ולכן התירו לו המעות היתר לירש הגר להיותו שלו לגמרי כנ"ל

היוצא לנו מדברינו לענין קנין דרבנן שתקנו משום איזה תקנה שלהם ורצו שיהי' לו לגמרי קנין באין איסור ד"ת דגזל מעכב על ידו הוצרכנו רק מטעם הפקר ב"ד דלגמרי אוקמוה ברשותו ואפילו מה"ת דהי' בידם הכח להפקיר ממונו ש"ח ולאוקמי' בחזקתו של זה, משום גדר וסייג שלהם אבל לא באופן אחר זולת כמו שביארנו

ודע דקשיא לי בזה לכאורה דהשתא אי אמרת דקנין דרבנן מהני רק מדין הפקר ב"ד וכו' כנ"ל ממתניתין דנדרים דף מ"ב דתנן התם המודר הנאה מחבירו לא ישאלנו וכו' ולא ימכור לו ולא יקח ממנו וקשה דניהו דמיירי התם בזבינא חריפא כפי' הר"ן מ"מ אמאי תנן סתמא דלא ימכור לו וכו' והא תנן התם לקמן דף מ"ג דהיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל מניח על הסלע וכו' ואומר הרי הן מופקרין והשתא קשה לכאורה אמאי תנן סתמא ולא ימכור לו וכו' והרי מצי למכרו בקנין דרבנן דעי"כ נימא דהפקר ב"ד הפקר ונמצא דלאו מדידי' מתהני כלל ורק מן ההפקר. ואולם לאחר עיון קל הא ליתא לקושיא כלל דרק התם בהפקר לכל אף שבא ההפקר ע"י חבירו שהודר ממנו מ"מ ל"ח נהנה מחבירו דה"ל כאחר בעלמא שיכול לזכות וכיון שאחר יכול לזכות הרי הוא נמי רק כזוכה מההפקר ולאו מדידיה מתהני משא"כ בקנין דרבנן זה דל"ה הפקר לכל ורק שאמרינן שחכמים הפקיעו כחו של חבירו לגבי דידי' וא"כ כיון שאתי ע"י המכירה לו הנאה בזבינא חריפא אסור וק"ל

וגם הנה מלבד כל הנ"ל שביארנו לענין קנין דרבנן לדאורייתא דמהני מטעם דאוקמוה ברשותו לגמרי ומטעם הפקר ב"ד וכו' נלפע"ד עוד לחדש בזה לפ"ד הכ"מ בשם הרשב"א ז"ל בפ"ז מה' מכירה הלכה ו' עש"כ לענין קנין אסטימתא דהיכא דהוי מנהג הסוחרים לקנין דמהני וז"ל שם על הא דכתב רבינו ואם מנהג המדינה הוא שתקנה וכו' ובאתרא דקנו ממש קנו ושמעינן מינה כי המנהג מבטל הלכה בכל כי"ב שבכל דבר שבממון עפ"י המנהג קונין ומקנין וכו' ועש"ה הרי לן מבואר מדברי הרשב"א הנ"ל שמהני קנין אסטימתא גם ד"ת לפי שהמנהג מבטל הלכה בדבר שבממון לפ"ז השתא נ"ל דאינו דין כאן דכל שתקנו חכמים לקנין לקנות בו דלא גרע עכ"פ מנהג שקבעו חכמים לקנין ממנהג הסוחרים וכעין שכ' ר"ן ז"ל בריש נדרים לענין כנויין לשון שבדו להם חכמים דלא גרע הסכמת חז"ל מהסכמת אומה ואומה וה"נ לא גרע מנהג חז"ל דקבעו לקנין ממנהג הסוחרים לקנין ולגמרי מהני לקנות ואף מדאורייתא דלא גרע מכל שאר אסטימתא לדהרשב"א הנ"ל

ומעתה לפי כל הצעה הנ"ל נתבאר לפנינו דכל היכא דאמרו רבנן לקנין גמור ולהיות כשלו לגמרי מתקנתם שהתקינו אזי הדין ברה כשמש דמהני הקנין של גם לד"ת וז"ב להלכה וכמו שפסק המחבר באה"ע סימן כ"ח גבי מעמ"ש דמהני קנין דרבנן לדאורייתא שפיר כן נלפע"ד להלכה ע"פ דרכנו זה שביארנו בס"ד

תושלב'"ע