בשמים ראש קטו

דף פ"ד שכ' דלדעת התוס' והפוסקים דפליגי על רש"י וס"ל דגם בשליח שייך תופס לבע"ח וכו' ונ' דאף דשליח של אדם כמותו וה"ל כזוכה בעצמו דמהני בכ"מ וכ' דה"ט דהוי שליח התופס לזה במקום שחב לאחרים שליח לדבר עבירה וע"ש ומעתה י"ל דהן המה דברי התוס' דב"מ בתירוצם שתירצו דכהן מקרי בר חיובא והיינו כיון דל"ש גבי כהן אצל הגרושה מגו דזכי לנפשי' הלכך ה"ל תופס לבע"ח כשמקדשה לחבירו ואין שליח לד"ע דהוי בר חיובא שפיר לענין תופס לבע"ח כדברי הפנ"י משא"כ גבי ישראל דשייך בי' מגו דזכי לנפשו' לא מקרי בר תיובא ול"ה תופס לבע"ח ומעתה י"ל נמי בביאור דברי התוס' שכתבו דנפ"מ אי יש שליחות חלין הקידושין ואי אין שליחות לא חלו הקודושין רוצה לומר דאי אין שליחות כגון ללישנא דבר חיובא כשהשליח כהן לא חלו הקידושין משום דהוי השליח הכהן תופס לבע"ת דלא קני תבירו משא"כ למ"ד או בעי עביד דמטעם אי בעי עביד לחודא הוי מהני השליחות והוי מהני הקדושין אפי' כשהשליח כהן והוא להופך שיטתינו לעיל דהשתא ללישנא דאי בעי עביד ס"ל להתוס' דל"ש לבטל השליחות כי אם ללישנא דבר חיובא מטעם דל"ש מגו דזכי לנפשי' מצד איסור תופס לבע"ח הוא דל"מ הקידושין דאין שליח לד"ע והרי השליחות בטיל משא"כ ללישנא דאי בעי עביד הוי מהני הקידושין ולפ"ז בודאי שאין מקום להוכיח מדברי התוס' הנ"ל לענין שליחת הגט בע"כ לבעל השליחות דהרי התם ל"ה השליח בר חיובא ול"ש תופס לבע"ח וכו' וא"כ לפ"מ שביארנו הוכחנו דאין בידינו בשום ענין לבטל גט זה בע"כ הנשלח ע"י השליח וכדברי זקני הגאון הנ"ל

סימן נב

בדבר אשר כתב אלי בני הרב הגדול וכו' מוה' חיים ארי' הלוי ני' מקראקא בישוב מה שהביא הנוב"י מ"ת לחלק אה"ע ס"ס קושיא בשם חתנו הגאון מוהר"י אבד"ק פוזנא ז"ל בזה"ל על הא דבעי הש"ס בב"מ דף כ"ז אי סימנים דאוריתא או דרבנן מאי נפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן אי אמרת דרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא באיסורא לא עביד רבנן תקנתא והקשה הנ"ל דאף אי נימא דסימנים דאורייתא מהיכי תיתי לן ע"כ מאבידה כדמשמע מועד דרוש אחיך נילף שנהדר בסימנין והרי באבידה אינו מוציא מחזקה וכדאיתא בתוס' ספ"ק דכתובות דלהכי אזלינן שם בתר הרוב אף דבשאר ממון אין הולכין אחר הרוב משום דאין המוצא מוחזק ושפיר מועילין סימנין אף מדאורייתא אבל לענין גט אשה קודם שנתנו לה הרי אם תסמוך על הסימנין תוציאנה מחזקת א"א וכה"ג לא שמעינן מאבידה דסימנין יוציאו מחזקה. ונלע"ד לישב קושיתו דהרי באמת כתב הרמב"ן בפרק אלו מציאות דלהכי לא מהני יאוש כשאתי לרשות מוצא דקיי"ל יאוש שלא מדעת ל"ה יאוש משום דהמוצא הוי כהשומר של בעל האבידה והוא תופס האבידה בחזקתו של בעל האבידה ולכן הוי כמו שמיאש דבר שהוא ברשותו הרי חזינן דהאבידה אינה יוצאה מרשותו של בעל האבידה כיון דהוי המוצא כתופס ברשותו והא דכתבו התוס' הנ"ל דהמוצא ל"ה כמוחזק דאזלינן בתר הרוב התם איירי לענין המוצא גופו דשקלינן וטרינן בתינוק שנמצא בעיר שרובה ישראל דמהדרינן לי' אבידה משום דאזלינן ב"ר ואמרינן דישראל הוא וכתבו התוס' דאף לשמואל דס"ל דלא אזלינן ב"ר בממונא רק בתר חזקת ממון והכא המוצא אינו כמוחזק היינו משום דהתם פשיטא דלמוצא גופא אין לו שום חזקה בה דהא בעל האבידה יהיב סימני' או הביא עדים ודאי שהוא אבדה רק שהמוצא טוען דלמא לאו ישראל את ולא מחייבינא לאהדורי לך וע"כ אזלינן בתר רוב עיר ישראל ויוציאו ממנו דאין להמוצא בה חזקה לגופי' משא"כ הכא באבידה דעלמא לענין לאהדורי לבעל האבידה אז הוי המוצא כמוחזק ברשות בעל האבידה כנ"ל ומי שיכול לברר שהוא אבד לו יצטרך להשיב וא"כ אי נימא דמדאורייתא שמעינן דשרי לאהדורי אבידה בסימנין שמעונן שפיר דאף היכא דנוציא מחזקה אזלינן בתר סימנין דהא הכא אמרינן דהאבידה היא של נותן הסימנין אף דשמא יביא אחר עדים ויכירוה בט"ע אפ"ה מועילין הסימנין להוציא מן המוצא דהוי כמוציא מחזקה כיון שהוא תופס ברשות בעל האבידה וע"כ אי פשיט א לן דסימנין דאוריותא יועילו נמי לענין הגט לברר שזהו להוציא מחזקת א"א עכ"ל בני ני'

והנה אם חכם בני וחכמות דבריך חביבים עלי בכ"ע בא עדי וכבדתים עכ"ז לבי לא כן עמדי בזה דלפע"ד אכתי לא העלת ארוכה ותעלה נכונה בישוב קושיא זו הנצבה כחומה דאכתי גם לדברי הרמב"ן שהבאת לא שמענו מאבידה דיועילו הסימנים להוציא מחזקת ממון דאטו קום לך דל"ה של בעל הנותן הסימנים